הקאובוי

האנתרופולוג שיחקור את שורשי דבקות האנשים בתאוריות פוליטיות מופרכות יצטרך ללמוד קורלציה בין הנטיות האלו לבין התכחשות האנשים לניסיון, שהם עצמם צברו. בין השאר, הוא יוכל להשתמש בחבר הכנסת אופיר פינס–פז כאחד המודלים המושלמים של התיזה.

קצת היסטוריה לא רחוקה. לראשונה שמו של ברי חמיש נודע ברבים בתכניתו של רזי ברקאי בגל“צ. באותו בוקר, הוזמן ברי חמיש להרצות באוניברסיטה העברית, אך חבורת סותמי פיות התאספה במקום כדי להפגין נגד זכותו לדבר מהבמה אל קהל שומעים. גל“צ שידרו מהשטח, כמתחייב מתפקידם כעיתונאים, תוך כדי כך נזהרו להעביר לא מידע על טענותיו של ברי חמיש אלא אך ורק דברי בוז ולעג כלפיו אופן אישי, כמתחייב מתפקידם כפוליטרוקים. ברם, ברי חמיש קיבל מאז הרבה הזמנות להרצות.

אופיר פינס דאג לשלב הבא. הפוליטיקאי כמעט–בכיר זה, שאינו מבין חופש מצפון מהו, פנה לרשת סטימצקי בדרישה לא למכור את ספרו של חמיש. התוצאה: הדים בתקשורת, עשרות אלפי עותקים נמכרו.

כאן דרושה הבהרה: איני חסיד של ברי חמיש, ספרו “מי רצח את יצחק רבין?” מכיל אי–דיוקים וסיפוריו על ניסיונותיו של שב“כ להרוג אותו אינם אמינים בעיניי. מי שרוצה להכיר עובדות אמתיות אודות חקירת רצח רבין, עדיף שיקרא ספר, שאומנם שמו גרוע, אך תוכנו טוב: “עוקץ קטלני” מאת נתן גפן. אבל לפנות לרשתות שיווק שלא תמכורנה את הספר? לא הייתי עושה את זה אפילו אם הרשתות היו מעמידות על מדפיהן קובץ נאומיו של אופיר פינס בכנסת.

כעת, אחרי שח“כ פינס הפך את ספרו של ברי חמיש לרב–מכר בישראל, הוא עשה למען פרסומה של החבורה המבקשת לחון את יגאל עמיר. קמפיין החנינה מפרסם את עצמו בדרכים משלו וכנראה היה מסתדר גם ללא אופיר פינס, אבל היה משעשע איך פנייתו ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לבדוק את חוקיותה של ההתארגנות הזאת, הקפיצה את הנושא ישר למהדורות החדשות.

בקשתו של פינס הייתה מגוחכת, שום התארגנות למען שינוי חוק, תקנה, החלטה, פסק–דין וכד‘ אינה בלתי חוקית, אפילו אם הדרישה היא לחון פושע, להתיר סמים קלים או לבטל את חוק השבות. העיקרון פשוט וברור: אסור לעבור על החוק, אך מותר לבקש לשנותו. גם אם כל נימי נפשנו מתקוממים נגד השינוי המבוקש, אין זה נושא לטיפול על ידי המשטרה. זהו אחד מכללי היסוד של הדמוקרטיה, אולי חיבתו של אופיר פינס לכדוריד קשורה להיעדרותו מהכיתה כאשר המורה לימד את החומר.

מהתגובה הפבלובית של פינס לא יכלה לצמוח שום תוצאה חיובית מבחינתו, אלא רק תוספת פרסום למבקשי החנינה. יש בדיחה ישנה על אינדיאני וקאובוי היושבים ליד מדורה בלילה. האינדיאני הולך להשתין מאחורי השיחים, נשמע “בום” והוא חוזר עם פנס בעין. אחר כך הקאובוי הולך להשתין מאחורי השיחים, נשמעים שני “בומים” והוא חוזר עם שני פנסים בעיניים. אומר האינדיאני: “רק חיוור פנים יכול לדרוך פעמיים על אותה מגרפה“.

“דמגוגיה“, על פי המילון

דרישת החנינה ליגאל עמיר היא רעיון גרוע, כתבתי על זה לפני שנה ומאז לא מצאתי סיבה לחשוב אחרת. יש האומרים בצדק, שהמסע חשף את הצביעות של השמאל, אך בכך אין חידוש ובד בבד נחשף חוסר רצינות של מספר אנשים דווקא מהצד השני.

בפרשה הזאת דרושה חשיפת האמת, כולל חקירת חלקו של יגאל עמיר, שכלל אינו ברור. יש לחשוף את כל מה שבאמת ארע, להעמיד לדין את האחראים ולערוך משפט חוזר ליגאל עמיר. החנינה ההיפותטית כשלעצמה לא תביא לפיוס לאומי אלא תעמיק את הקרעים ותספק עוד תרוץ לקבירת האמת על רצח רבין: דהיינו, “קיבלתם את יגאל עמיר בבית, עכשיו אל תפריעו לנו ללמד מורשת רבין בבתי הספר ולקרוא על שמו רחובות בכל כפר ועיר”. האמצעי היעיל ביותר לפיוס לאומי, שאני מכיר הוא חשיפת האמת והוצאת המוגלה מהפצעים, הוא כבר נוסה במקומות אחרים בעולם.

קמפיין–הסרק בא על חשבון חשיפת האמת, הימין מוכיח, שגם הוא יודע לדרוך שוב על אותה מגרפה. אני מבין את אמו ואשתו של יגאל עמיר שמשתפות עם זה פעולה, כי הרגש שלהן גובר על הכל, אך מה גורם לאנשים אחרים לשרוף כסף ואנרגיה למען החנינה, שלא תינתן ולייצר ספין המסיח את דעתו של הציבור מהנושא החשוב באמת?

כנגד הבלוף של חבורת החנינה, יצאה חבורת החיפוי עם הבלוף משלה: הקלטת מחקירת יגאל עמיר, שלא חשפה דבר שלא ידענו. המטרה של הקלטת זהה לאפקט שיוצרת “החנינה” – להסיח את דעתו של הציבור. אך הקלטת אינה רלוונטית לנושא המדובר. יגאל עמיר אכן טוען עד היום, שהוא התכוון לרצוח והוא סחט את ההדק, הבעיה היא שזאת הראייה האחת והיחידה לאשמתו שיש להם, כל שאר הראיות שהוגשו לבית המשפט והציבור – רצף זיופים.

חבורת החיפוי בוודאי אינה יכולה להתמודד בצורה עניינית עם ממצאי החקירה האמתית. שוו בנפשכם, שבמקום לדרוש חנינה, הייתה עולה דרישה להקים ועדת חקירה מיוחדת, שחבריה אינם אנשי הממסד, בשיתוף עם אנשי ציבור ניטרליים מחו“ל – בטוחני, שזעקת השבר של השמאל הייתה חזקה פי כמה לעומת זאת שנגד דרישת החנינה.

זיוף הראיות הרשמיות יותר מדי צורם לעין והדרך היחידה שנותרה להם היא הסחת הדעת: “ראו, יגאל עמיר בעצמו מודה”, כאילו שיש בזה משהו חדש. אכן כן, הוא אומר שהוא ירה ברבין בכוונה תחילה, זה ידוע כבר 12 שנה, אך אין בכוחו לבטל את הממצאים הפיזיים מליל הרצח.

רבין נורה כ-18 דקות אחרי שיגאל עמיר היה כבר עצור בידי המשטרה, את העובדה הזאת אי–אפשר לשנות על ידי השמעה חוזרת של ההודאה, שכבר עייפנו מלשמוע. הוא יכול להודות באותה מידה ברצח רבין (1995), רצח הנסיך פרדיננד (1914) או רצח הנרי ה-4 (1610). בשלושת המקרים הוא לא היה בזמן ובמקום שהקורבן נרצח, ובמקרה הזה 18 דקות או 400 שנים עושות אותו אפקט, הוא נקרא “אליבי”. מה הם חשבו, שאף אחד לא ישים לב ואף אחד לא יבין, ש“החשיפה” נועדה להסתיר את הנושא האמיתי?

ניצול לרעה נעשה תדיר במלה “דמגוגיה“. בעגה הישראלית, זאת הגדרה שנותן כל מי שמתקשה להתמודד עם דבריו של היריב בוויכוח. אך מי שיבדוק במילון, יגלה, שמדובר במשהו מוגדר למדיי: פנייה נלהבת לרגשות ודעות קדומות של הקהל. “דמגוגיה” מסמנת בריחה מהנושא העיקרי וברור העובדות אל המחוזות הידועים כפסיכולוגיה של ההמון ואלו המחוזות המארחים תופעות כמו “קלטת החקירה“.

כל הפעילות הזאת להסתרת האמת עוד תכה בכולנו כידית המגרפה. יחס הציבור אל פשעי השלטון הוא, שההסתרה גרועה מהפשע עצמו. ניקסון וקלינטון למדו זאת על בשרם, רק שם לא דובר ברצח. כאשר בועת הסבון תתפוצץ סופית, מה תהיינה המסקנות של אלה, שהיום הם בני הנוער המולעטים ב“מורשת רבין” הדמיונית וסיפורים על “הרוצח המתועב“? איך יגיבו כשייחשפו לעיניהם הצביעות והציניות של בעלי ההשפעה, שלא הוטרדו מהשאלה מי באמת רצח את רבין, אך ידעו היטב לכנס אותם לטקסים מחויבי בכי ולומר את כל המלים “הנכונות“? איך נשכנע אותם פליטי “מורשת רבין“, שעוד נשאר במה להאמין וכדאי להישאר בארץ ולשרת בצבא?

***

להרחבת הנושא:

סדרת המאמרים “המבט לקונספירציה” מאת המחבר

המדור “רצח יצחק רבין” באתר “קימקא“