כי יילכו שניים יחדיו … האמנם גם נועדו? (תשובה לגרשון אקשטיין)


כי יילכו שניים יחדיו … האמנם גם נועדו? (תשובה לגרשון אקשטיין)



שמחה ניר, עו”ד
שמחה ניר, עו”ד 22.10.2007 15:36


כי יילכו שניים יחדיו ... האמנם גם נועדו? (תשובה לגרשון אקשטיין)


אמירתו של מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, אשר קוממה את גרשון אקשטיין (“עלי שום דבר לא ישפיע. לא תרפו את ידו של המבקר, אותי לא מצליחים לכופף”) – עומדת דווקא לזכותו של המבקר, ולא לחובתו, כי לשלטונות יש אינטרס להיפטר ממבקר-מדינה שהוא עצמאי מדי, כשם שיש להם אינטרס להיפטר מיועץ משפטי שהוא עצמאי מדי.




החשב הכללי במשרד האוצר, הד”ר ירון זליכה, עושה מהומות על מה שנראה לו גילויי שחיתות באוצר המדינה בכל הנוגע למכרזים מטעם המדינה, ושאר מרעין-בישין, וכמובן שפעולתו זו היא לצנינים בעיניהם של ראשי האוצר, כולל שר האוצר עצמו, אשר החליט לפטר את החשכ”ל.

האם כצעקתו? כיוון שהחקירות והבדיקות טרם נסתיימו, אין אנו יודעים ולא-כלום, אבל בשלב הזה החליט מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, להוציא צו זמני המונע את פיטוריו של זליכה. יש לציין כי הצו הוצא כשבוע לפני תום חוזה העבודה של זליכה, ולא ברור אם אפשר למנוע “הפסקה” של עבודה או כהונה אשר “הפסיקו” מאליהם עם תום ההסדר על פיו התקיימו העבודה או הכהונה.

כך או כך, זעמו של גרשון אקשטיין יוצא על המבקר, על אשר הוציא את צו-ההגנה על זליכה, במאמרו היילכו שניים יחדיו, בלתי אם נועדו?

אומר המחבר:

מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, בהוציאו צו הזמני האוסר את הפסקת עבודתו של החשב הכללי “היכה” שוב.

ואני תוהה מה פשר המרכאות, ומה פשר ה”שוב”.

תפקידו של מבקר המדינה הוא להכות, כי כדי ללטף את האגו של גופים ממשלתיים כאשר הם לא מקדיחים את תבשיליהם אין צורך במבקר-מדינה. תפקידו הוא להכות ממש, ולא במרכאות, ואם הוא עושה זאת “שוב”, סימן שהוא אכן ממשיך למלא את תפקידו.

אומר אקשטיין:

נראה, כי מניעיו של המבקר הם יותר לא להחמיץ הזדמנות מלפגוע בראש הממשלה ופחות להגן על החשב הכללי, ירון זליכה, שהגיש תלונה נגד האחרון בפרשת המכרז של בנק לאומי.

והשאלה היא על סמך מה ה”כנראה” הזה, ואם יש לו, למחבר, נקודה ארכימדית למסקנתו זו, אבל הוא לא עוצר כדי לבסס את התיזה שלו, אלא משתמש בה עצמה כנקודת-מוצא למסקנה הבאה, אותה הוא קושר באמצאות המילה “ואכן …”, כאילו מובן מאליו שה”כנראה” הוא אכן “בטוח”:

ואכן נשאלת השאלה, מה עושים שני אלה ביחד? לאיזה מטרה חברו ועל מה מבוססת הברית הקדושה שנוצרה בניהם?

וגם כאן יש לנו “מימון סיבובי”, היוצא מתוך הנחה שהם “עושים ביחד”, המובילה למסקנה שהם “חברו למטרה”, ומכאן למסקנה ש”נוצרה ביניהם” איזו “ברית קדושה”, ר”ל. ראו מה אומר המחבר על השניים:

האחד הינו פקיד ממשלתי בכיר המגיש באופן שוטף ואובססיבי תלונות כנגד שחיתויות גם באמצעות התקשורת; והשני, מבקר המדינה, המנצל את כל סמכויותיו על פי החוק ואת הנטייה לשמור על עצמאותו כדי לפגוע בראש הממשלה ולקעקע סדרי שלטון, תוך רדיפת פרסום בכל הזדמנות שנקרית לידו.

הבה נוציא מהמשוואה הזאת את עניין התקשורת ו”רדיפת הפרסום”, כי אלה ראויים לדיון נפרד. השאלה בהקשר זה היא אם השימוש בתקשורת כדי לקדם את מטרותיהם הלגיטימיות הוא עצמו לגיטימי. אם נאמר שהוא לגיטימי, אז אין כל בעייה, ואם נאמר שהוא אינו לגיטימי, זו כבר “אופרה אחרת”, אשר אינה קשורה לנושא המאמר. ואם מבקש מחברו לומר כי הפעולות עצמן אינן לגיטימיות, אזי השימוש בתקשורת – לגיטימי או לא – הופך לעניין “נספח” בלבד.

ממשיך המחבר:

אין מחלוקת על כך, שמבקר המדינה, בעצם הוצאת הצו הזמני, הכניס את המערכת לפלונטר משפטי וכלכלי כאחד.

ואני שואל נו, אז מה? גם החלטה להעמיד ראש ממשלה לדין פלילי מכניסה את “המערכת” לכל מיני פלונטרים. האם בגלל כך צריכות מערכות הביקורת והאכיפה “לאתרג” את כל המדינה?

אומר המחבר:

בהיבט המשפטי: נוצר מצב שהמבקר, במקום לערוך ביקורות בהתאם לייעודו, מנסה לנהל את המדינה והאוצר באצטלה של המלחמה בשחיתות בהטלת מרותו המפוקפקת על משרד האוצר ובניסיון לכפות עליו חרף התנגדותו את המשך העסקתו של ירון זליכה כחשב הכללי. וזאת, בניגוד לעמדת היועץ המשפטי של משרד האוצר והכנסת, ובלי להביא זאת קודם לידיעת היועץ המשפטי לממשלה. וכעת, מן הסתם, האוצר ידרוש את התערבות בג”ץ נגד מבקר המדינה בהקדם. גם ירון זליכה, יש להניח שיעתור לבג”ץ כנגד הפסקת עבודתו בהסתמך על הצו הזמני שהוציא מבקר המדינה. אכן תסבוכת חוקתית – המדינה נגד מבקר המדינה ואולי גם נגד החשב הכללי.

וגם זה מביא כ”מובנות מאליהן” כמה טענות אשר אין להן ביסוס חיצוני:

·         שהמבקר, במקום לערוך ביקורות בהתאם לייעודו, מנסה לנהל את המדינה והאוצר …

·         … באצטלה של המלחמה בשחיתות …

·         בהטלת מרותו המפוקפקת על משרד האוצר …

·         ובניסיון לכפות עליו חרף התנגדותו את המשך העסקתו של ירון זליכה כחשב הכללי.

בוודאי ש”חרף התנגדותו”, שהרי אם אין התנגדות, אין צורך בצו-הגנה!

וממשיך:

·         .. וזאת, בניגוד לעמדת היועץ המשפטי של משרד האוצר והכנסת, ובלי להביא זאת קודם לידיעת היועץ המשפטי לממשלה.

נו, ומה עם עצמאותו של המבקר?

והלאה:

·         וכעת, מן הסתם, האוצר ידרוש את התערבות בג”ץ נגד מבקר המדינה בהקדם. גם ירון זליכה, יש להניח שיעתור לבג”ץ כנגד הפסקת עבודתו בהסתמך על הצו הזמני שהוציא מבקר המדינה. אכן תסבוכת חוקתית – המדינה נגד מבקר המדינה ואולי גם נגד החשב הכללי.

כן, בהחלט: כל צד רשאי לכלכל כראות עיניו את צעדיו, ואם ישנה “תסבוכת חוקתית”, יש להתיר אותה, ולא לטאטא אותה אל מתחת לשטיח.

ועוד:

בהיבט הכלכלי: צדק נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, באומרו ש”המצב שיצר מבקר המדינה בעייתי, מכיוון שהמשך כהונתו של ירון זליכה כחשב הכללי במשרד האוצר עלול לפגוע במשק ואין זה סביר שיכפו על שר האוצר להעסיק אדם שאין לו בו אמון”.

ועם כל הכבוד, אין מחלוקת שהמצב הוא “בעייתי”, אבל ה”ייתכן (ש)עלול לפגוע במשק” הוא רק “ייתכן”, והשאלה אם סביר (או לא סביר) ש”יכפו על שר האוצר להעסיק אדם שאין לו בו אמון” תלוייה גם בפונקציה שממלא החשב הכללי.

הנה חלק מתפקידיו של החשכ”ל, כפי שמפורטים באתר משרד האוצר, תחת הכותרת תחומי אחריות מרכזיים של החשב הכללי:

·         ביקורת פנימית בממשלה בכל הנוגע לכספים, נכסים והתקשרויות;

·         בדיקות כלכליות שונות לגופים בממשלה;

·         אחריות ישירה על ביצוע מספר חוקים והוראות: … חוק הביקורת הפנימית (סעיף 2ג’) …

סעיף 2(ג) לחוק הביקורת הפנימית, התשנ”ב–1992, זה לשונו:

 

2. חובת קיום ביקורת פנימית

 – –

(ג)    המבקר הפנימי של אגף החשב הכללי במשרד האוצר יהיה אחראי לביקורת הפנימית על ביצוע תקציב המדינה ביחידות החשבות והכספים של משרדי הממשלה.

הנה כי כן, החשכ”ל אינו הממונה על ה-internal auditor של משרד האוצר, אלא על זה של הממשלה כולה, ומכוח תפקידו זה הוא גם הממונה על ביקורת-הפנים של משרד האוצר, ושר האוצר עצמו, ולא יעלה על הדעת שהמבוקר יפטר את המבקר.

“שחקן החיזוק”. כתנא-דמסייעא “אולטימטיבי” אומר אקשטיין:

נוסיף על כך את הצעד חסר תקדים של מסיבת עיתונאים יזומה, במהלכה תקפו המנכ”ל ובכירי האוצר את זליכה באומרם “די! מספיק! כך אי אפשר להמשיך לנהל את משרד האוצר. הנזק שנגרם כרגע הוא נזק כבד שאף אחד לא נותן עליו דין וחשבון. זאת חבלה אמיתית במערכת הכלכלית”.

אבל מי שיזמו וכינסו את מסיבת-העיתונאים המבישה הזאת היו בכירי האוצר, כנראה על דעתו של שר האוצר עצמו, אשר ניסו לסכל את צו-ההגנה של המבקר, באמצעות התקשורת.

אז אם המחבר פתח בגינוי חריף של המבקר ושל זליכה על השימוש שהם עושים בתקשורת – מסתבר שיריביו חזקים בכך לא פחות.

וממשיך הכותב:

איתרע מזלנו, ויש לנו הפעם חשב כללי בניגוד לכללי המינהל התקין המשתלח באופן פרוע וללא אבחנה בראש הממשלה, בשר האוצר, ביועץ המשפטי לממשלה ובכל מי שנקרה בדרכו ולא מקבל את דעתו הכפויה. ומי שרוממות המינהל התקין בראש מעייניו, לא יכול לפרוק כל עול.

ונשאלת השאלות:

·         … יש לנו הפעם חשב כללי בניגוד לכללי המינהל התקין … איך הכותב הגיע לכך?

·         …המשתלח … מה זה “משתלח”?

·         … באופן פרוע וללא אבחנה … האם ישנה “השתלחות” אשר אינה “באופן פרוע וללא אבחנה”?

·         … בראש הממשלה, בשר האוצר, ביועץ המשפטי לממשלה ובכל מי שנקרה בדרכו ולא מקבל את דעתו הכפויה … ואולי הוא סתם דעתן, העומד על עמדותיו?

והמסקנה, לשיטתו של הכותב: “מי שרוממות המינהל התקין בראש מעייניו, לא יכול לפרוק כל עול”. לכך אני מסכים, אבל איך העיקרון הנכון הזה נקשר חד-חד-ערכית למקרה דנן?

ועוד, מעטו של הכותב, על זליכה:

גם הוא וגם מבקר המדינה יודעים שזמנו של זליכה במשרד האוצר קצוב, בשל התנהגותו השערורייתית.

זה ממש לא נכון: אם זמנו של זליכה קצוב, זה משום שהחוזה שלו מסתיים, ו/או משום שבאוצר לא אוהבים אותו, והשאלה אם התנהגותו היא “שערורייתית” או מופתית מצריכה נקודת-מבט ארכימדית, אותה, כפי שהראיתי, הכותב אינו מעמיד לרשותנו.

וההמשך ה”טבעי”:

אך מה לא עושים כדי לפגוע, גם אם באופן זמני, בשנואי נפשם, והכול מקדש את המטרה אפילו להעביר ביקורת בזמן חקירת המשטרה בפרשת מכרז בנק לאומי.

שוב שני דברים שאינם קשורים לשום דבר – אפילו לא זה לזה. האם הם צריכים להימנע ממילוי תפקידם בזמן החקירה המשטרתית?

 

ועוד:

חשוב לציין, שזליכה אינו מופקד על הקופה הציבורית כפי שהוא מציג זאת, או כמי שמתיימר להיות. על הקופה הציבורית מופקדת אך ורק הממשלה באמצעות שר האוצר שהם נבחרי ציבור, הם הריבון והם האחראים ועומדים מעת לעת למבחן הבוחר.

וזה בפירוש לא נכון: הממשלה ושר האוצר מופקדים על קביעת המדיניות, ואחראים מיניסטריאלית על הפקידים המבצעים אותה, אבל הם עצמם לא אמורים לעשות את הדברים בעצמם.

במיוחד אמורים הדברים לגבי בעלי תפקידים אשר מעצם טיבם וטבעם מחייבים עצמאות גם כלפי הממנים אותם: היועץ המשפטי לממשלה, הרמטכ”ל, מפכ”ל המשטרה ועוד – וגם החשכ”ל הוא אחד מהם. הוא כלב השמירה של הקופה הציבורית.

ומוסיף ואומר הכותב:

זליכה, מנגד, הינו אך ורק פקיד ממונה בשכר עם חוזה העסקה, שהממנה שלו, שהוא במקרה שר האוצר, רשאי להתיר את חוזהו בכל עת, ובפרט במועד סיום החוזה.

וזה לא ממש מדוייק לגבי ה”בכל עת”, משום שאי-אפשר להפסיק חוזה בלי סיבה מוצדקת, והכותב אף לא מנסה לשכנע אותנו שאכן הייתה סיבה כזאת.

וההמשך, כמובן:

לכן על ירון זליכה ללכת בלי שהיות הביתה, מבלי שיחזיק אפילו דקה בקרנות המזבח, ואת הרפורמות שהוא מכריז שהוא רוצה לבצע, ישאיר למחליפו.

אבל ה”לכן” הזה, הבא כקישור למסקנה המובנת-מאליה, יש בו כדי להטעות, משום שהמסקנה לגמרי אינה מובנת-מאליה – ולדעתי היא אף מופרכת-מיסודה.

 

הפסקת כהונת מבקר המדינה?

תחת ראש-הפרק הזה כותב המחבר כמה פיסקאות, ואתייחס אליהן אחת-אחת:

נראה שהמבקר הנוכחי לא הבין את תפקידו וסמכויותיו, ומושגים של ביקורת בונה וביקורת מסייעת למבוקרים לבצע את מלאכתם ותפקידם, הם כנראה ממנו והלאה. אם כן, מוטב היה שיתפטר לאלתר, כי הנזק שהוא גורם למערכת השלטונית בהתנהלותו הוא בלתי הפיך.

תפקידו של המבקר הוא לבקר, והמונח “ביקורת בונה” וכו’ בא להשתיק את הביקורת. מבקר המדינה אינו חלק מהרשות המבצעת, וכדי לתרגם את הביקורת ל”ביקורת בונה” צריך כל גוף מבוקר להקים, בביתו-פנימה, יחידה ליישום מימצאי הביקורת ומסקנותיה, ולא להרוג את המבשר.

אין ספק, שאם יוזמותיו של המבקר המדינה בחשדות של ראש בממשלה, אהוד אולמרט, הן בפרשת בנק לאומי, והן בפרשת הבית בכרמיה, לא יעלו דבר – עליו להסיק את המסקנות ולהתפטר לאלתר.

בוודאי! בוודאי שאם פלוני מתגלה ככלי ריק, עליו להסיק את המסקנות, אבל זה חל לא רק לגבי מבקרי-המדינה.

אם ימשיך מבקר המדינה ביחסו למוסדות המדינה, כפי שהעיד על עצמו בעבר הלא רחוק “עלי שום דבר לא ישפיע. לא תרפו את ידו של המבקר, אותי לא מצליחים לכופף” – כנראה שהייתה טעות יסודית בבחירתו ובמינויו לתפקיד. במצב כזה, ייתכן שלא יהיה מנוס מהחלפה יזומה של מבקר המדינה.

האמירה הזאת היא דווקא לזכותו של המבקר, כי לשלטונות יש אינטרס להיפטר ממבקר-מדינה שהוא עצמאי מדי, כשם שיש להם אינטרס להיפטר מיועץ משפטי שהוא עצמאי מדי (זכרו את פרשת קו 300, משנת 1986!).

ואכן, המחוקק נתן דעתו גם לאפשרות זו. סעיף 8 בחוק מבקר המדינה הקובע כי כהונת מבקר המדינה פוקעת בתום תקופתה; בהתפטרותו או פטירתו או בהעברתו מכהונתו. לגבי העברתו מתפקידו, החוק קובע כי הכנסת לא תעביר את המבקר מכהונתו, אלא עקב דרישה בכתב שהוגשה לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת בידי לפחות עשרים מחברי הכנסת, ולפי הצעת אותה ועדה. ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לא תציע להעביר את המבקר מכהונתו, אלא לאחר שניתנה לו הזדמנות להשמיע את דברו …

כן, אנחנו יודעים שהמחוקק יצר את המנגנון הזה להדחתו של המבקר, אבל המנגנון הזה לא נועד כדי להקל את הדחתו, אלא דווקא כדי להכביד על המבקשים להדיחו.

במציאות המיוחדת שנוצרה, אין ספק שימצאו עשרים חברי כנסת שקצה נפשם מכהונתו ושינתנו קולם להדחתו.

אשרי המאמין, אבל אפילו ב”מציאות המיוחדת שנוצרה” – לא בטוח במה היא “מיוחדת” – יכול להיות שיימצאו עשרים ח”כים שיחתמו על דרישה לוועדת החוקה, אבל בוועדה עצמה לא יהיה, במציאות הפוליטית של היום, רוב להדחת המבקר, ואפילו אם יהיה רוב כזה בוועדה – רוב כזה לא יהיה במליאת הכנסת.

ולדעתי – טוב שכך יהיה.

________________

מה זה “משתלח”? ומה זה “סגנון משתלח”?

מה זה “בוטה”? על כבודה האבוד של המילה “בוטה”, ועל הייחוד שלה, המתמסמס והולך




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר