רב-אלוף גבי אשכנזי, הרמטכ”ל, ואלופיו מימינו ומשמאלו וגם המתחבאים מאחוריו, ותוקעים סכינים בגבו, כולם יחד ואף אחד מהם לחוד לא חוו מעולם ניצחון. זו עובדה מהממת: כל אלופי המטכ”ל כיום אינם מכירים את החוויה, הנקראת ניצחון, שצריכה להיות חוויה מעצבת לחיילים ולמפקדים, ובלעדיה אין להם שום תקווה מקצועית. לכל היותר, הם קראו על ניצחונות של אחרים. אלופינו הגיעו לדרגת גנרל, ורק חזרו חיים מפעולות, ממבצעים, מקרבות, ממערכות וממלחמות. כל זאת, כדי לספר צ’יזבטים על מה שלא הבינו, ואפף אותם בשדה הקרב, ואולי לא יבינו לעולם. הם לא ניצחו מעולם; ולכן, אינם יודעים כיצד להכין צבא מנצח ולאמנו. זה, כמובן, לא עצר את דהרתם בסולם הדרגות.

אנחנו – כלומר, העם היושב בציון, ונחלב ללא רחם עשרות שנים, כדי לממן את הצבא הכושל הזה – הפסדנו בכל המלחמות בארבעת העשורים האחרונים. יש אומרים (ואני ביניהם), שגם במלחמת ששת הימים ניצח רק חיל האוויר. השאר – היה תשואה אדירה מביצוע החזון של עזר ויצמן ושל מוטי הוד, מפקדי חיל האוויר בשנות השישים, למרות כל המקלות, שתקעו בגלגליהם.

מציאות מדומה

צבא, שנכשָל בכל מעשיו, ממציא לעצמו מציאות מדומה. אלופיו – הברונים לבית מינכהאוזן – מגייסים כתבנים, משוררים, מחברי ג’ינגלים, סופרים, מחזאים, בימאים, מנהלי טקסים, קריינים, ציירים ושאר יצרני מיתוסים, כדי לבדות ניצחונות, גבורות ותשועות, שינפקו למשלמי המסים נחמות, אלבומים וטקסים מרהיבים.

זה, בראש ובראשונה, מקור תוגתנו.

צה”ל, שעולה לנו דמי (תרתי משמע) עתק, מתברר בארבעת העשורים האחרונים כחרב חלודה ושבורה, שנסוגה אחור, ומקדשת תבוסתנות. אין תמורה לאגרה. הצבא הזה יודע לגרש יהודים, כדי לטהר שטחי ארץ מנוכחותם, המעיקה על ממשלות הזדון שלנו; יודע להרוס את בתי היהודים, ולהשם את שדותיהם הפורחים – גם זאת, רק משום שבטיפשותם לא הסכימו אותם היהודים להתגונן מפני קלגסי הרשע.

חלפה שנה מאז ביצע צבא הקלגסים את הטיהור האתני ביהודי קטיף, והוא כשל, לנגד עיני כל העולם, גם בהגנה על אזרחי המדינה בתוך הקו הירוק, המקודש משבעת ימי בראשית.

מכתב ציני

“לרמטכ”ל צורם שהוא, כמי ששולח את חיילי צה”ל למשימות וחייב לדאוג שישובו הביתה בשלום, חותם על שחרור מחבלים פלסטינים לרצועת עזה” אמר אלוף מיל’ יורם יאיר (יא-יא) לרועי מנדל באתר Ynet.

מעניין האם ל”מי ששולח את חיילי צה”ל למשימות” צרם כששלח אותם לפנות יהודים מבתיהם בחברון, עיר האבות?

האם “מי ששולח את חיילי צה”ל למשימות” דואג, שיהיו להם מפקדים ראויים, אמצעי לחימה ראויים ותורת לחימה מדויקת?

האין זה גבי אשכנזי, שמינה את תא”ל גיא צור ואת תא”ל אייזנברג, שני הכישלונרים ממלחמת לבנון 2 (אל דאגה. היו עוד כישלונרים. צה”ל מנפק לנו בהתמדה זרם אדיר של המוצר הזה), לתפקידים בכירים המערך הלחימה של הצבא?

כמובן, שכפירה כזו לא יכול יא-יא להביע, כיוון שהוא עדיין מתפרנס מהיותו חלק מהעלית הצבאית, שכשלה בקרב, אך דאגה מצוין להיטיב עם חבריה.

אין פלא שאנשים קיבלו את מכתב ההסתייגות, שכתב אשכנזי על שחרור המחבלים, כעוד מעשה ציני מבית-מדרשו, שנועד לצרכיו הפוליטיים. הבעיה הנה הזניית המושג “מצוקה ערכית” בכל השיח אודות המכתב המוזר מלשכת הרמטכ”ל.

הראל – תגבור למצוקה הערכית

כחרב שבורה וחלודה (לא מעתה), נמצא צה”ל במצוקה ערכית, כיוון שאינו מספק לציבור הישראלי את ההגנה ואת הביטחון, שבשמם עושק צה”ל את תקציב המדינה.

אלוף דן הראל, סגן רמטכ”ל החדש, מסמל את המצוקה הערכית של צבאנו. הוא פיקד אישית, בלא רגישות ובנחישות על הטיהור האתני של גוש קטיף מיהודים. בצבא אחר הוא היה נשלח לחבוש את ספסלי הכלא כעצור לפני משפט (על”ם), עד שייחרץ דינו כפושע מלחמה. אצלנו, משפחת הפשע מחוות שקמים שלחה את דן הראל, כפרס על נחישותו בהרס גוש קטיף, לנוח על חשבוננו כנספח צבאי בוואשינגטון. עתה הוא מגיע רענן לקריה בתל-אביב, כדי להוסיף את תרומתו האישית למצוקה הערכית של צבאנו.

צבא, שאינו חושב על ניצחון, אינו מכין את עצמו לניצחון, ואינו משיג ניצחונות, אינו במצוקה ערכית, אלא נמצא במשבר מוסרי חמור. צה”ל איבד מזמן את המצפן ואת המצפון, והפך לצבא כושל, שיודע לספר סיפורים, לבדות אירועים, לזייף דיווחים מבצעיים ועוד כהנה וכהנה. בדבר אחד צבאנו אינו מצליח: להגן על אזרחי מדינת ישראל. יש כמה נודניקים, שסבורים, כי זו, ורק זו, היא סיבת קיומו; אך אלו קולות זניחים של מי שאינם חלק מהחגיגה הגדולה.

הצגה של מתקפה בשמונה באוקטובר 1973

מתקפת צה”ל בשמונה באוקטובר 1973 כדוגמה. יגידו, שזה היה מזמן-מזמן – פיסת ארכיאולוגיה; ולא היא.

תורת הלחימה, שהצליחה כל כך בשמונה באוקטובר בסיני, הובילה את צה”ל מחיל-אל-חיל בשלושת העשורים האחרונים. באמצעותה הוא צלח בהצלחה כבירה את מלחמת יום הכיפורים (זכרו נא את הקרב בעיר סואץ ואת דומיו), את מלחמת שלום הגליל ואת המלחמות בלבנון עד מלחמת לבנון השנייה.

העיתונים סיפרו בשמונה באוקטובר 1973, כי סוף-כל-סוף יוצא צבאנו למתקפה הגדולה, שתסיג את המצרים אל מעבר לתעלה, תנפץ את צבאם, ותזרה אותו כקש ברוח. היה קל ונעים לכתוב את השטויות הללו במערכות העיתונים בתל-אביב. “דבֵלה”, מוצב הפיקוד של פיקוד הדרום באום חשיבה, הורה לאוגדת הפלדה 162 של אלוף אברהם אדן לתקוף את המצרים, ובסיומה של ההתקפה להשתלט על גשרים מצריים, ולצלוח עליהם את התעלה מערבה.

אין ספק, זו תכנית מעולה ומבריקה, שיזם רא”ל דוד אלעזר, הרמטכ”ל דאז, כדי להוכיח לגולדה מאיר, ראש הממשלה, שלא איבד את השליטה בצבא, וכדי להזים את הנבואות השחורות של משה דיין, שר הביטחון. כמו הרבה מתכנוני צה”ל מאז תום מלחמת ששת הימים, לתכנית המתקפה לא היה הרבה קשר למציאות. ב”דבלה” וב”בור” המטכ”ל רבו ההזיות, ובשני החפ”קים לא הבינו, שלצה”ל לא היו אז בקדמת סיני די כוחות לבצע מתקפת-נגד (גם לא אוגדתית – בעיקר, כיוון שמסיבות פוליטיות גרידא, בלשכת הרמטכ”ל ומעבר לה רצו לגמד את חלקו של אריק שרון בניצחון, שעומד ליפול כפרי בשל לידינו … ועד היום הוא בושש להגיע). לצה”ל לא היו המפקדים המתאימים להביס את המצרים, לא היו לו אמצעי הלחימה המתאימים ולא תורת לחימה ראויה.

אם כך, על מה בזבז המטכ”ל שש שנים (מאז תמה מלחמת ששת הימים) ושלוש שנים (מאז תמה מלחמת ההתשה) והון תועפות?

למרות שלמטכ”ל היה מידע מדויק למדי על תכניות המלחמה המצריות, הלחימה נוהלה כאילו המצרים הנם אויב חדש, שצה”ל אינו יודע דבר עליהם, על ארגונם ועל תורת לחימתם.

בתכנית המתקפה נקבע, שכוחותינו יצלחו על גשרים מצריים, שייתפסו שלמים, כיוון שלצה”ל לא הייתה בשמונה באוקטובר כל יכולת לצלוח את התעלה. לכאורה, זה דבר שולי – אך הוא מאפיין את השיטה הקלוקלת בצבאנו. גשר מצרי לטנקים נועד להעביר טנקים סובייטיים מסדרת T, השוקלים כשלושים טונות, ואילו טנק ישראלי (פטוןM-60  “מגח”, או צנטוריון “שוט”) שוקל כחמישים טונות. כלומר, לו ביצע מט”ק ישראלי את הפקודה, הוא היה מנפץ בכובד משקלו את הגשר המצרי, ונופל לתעלה. כשטנק נופל לתעלה, גם אלוהים לא יוכל להציל את צוותו.

יתר על כן, למיטב זיכרוני, התעלה הנה הגבול המערבי של סיני, ואילו כיוון ההתקפה הישראלית בשמונה באוקטובר היה דרומה, תוך הנחיה מפורשת להימנע מהיתקלות עם המצרים. אם כך, הכיצד יחצו הטנקים הישראליים התוקפים את התעלה?

לא עיינתי בקפידה בתכנית המבריקה. אני משער, שהיא כללה ריחוף של אוגדת הפלדה על פני כעשרה ק”מ, עד לתעלה.

ואכן, רוב התנועה של אוגדת הפלדה (ה”מתקפה”) נערכה הרחק, מזרחה, ממערכי ראש-הגשר המצרי. בין לבין הצליחו כוחותינו ליטוש שטחים חיוניים בפאתי מתחם “מיסורי”, שארמיה 2 המצרית נאחזה בו (ולא נהדפה ממנו כלל עד להפסקת האש). שטח אחר, שנעזב כתוצאה מגחמת תכנון, פינתה אוגדת שרון, שנשלחה למסע, שאף אחד אינו מבין את תכליתו, של כמאה ק”מ דרומה. האוגדה נסעה, האוגדה חזרה. הרבה מאמץ ודלק בוזבזו, וצה”ל שוב הובס.

מי שראה את המתקפה של אוגדה 162 הזדעזע: אוגדה שלמה יצאה, כביכול, לקרב, אך הכוח, שתקף את המצרים (כנראה, כתוצאה מאי-הבנה), היה גדוד מילואי השריון 19 של סא”ל חיים עדיני – כשלושים טנקים – שנכתש לחלוטין כשהושאר לבדו מול המצרים. אחר הצהריים שנתה אוגדה 162 על הישגה העצום (“אין מחליפים הרְכב מנצח”), ושיגרה את גדוד מילואי השריון 113 של סא”ל אסף יגורי אל מר-גורלו. המצרים חשבו בתחילה, שזו בדיחה ישראלית, ואחר כך התעשתו, וכתשו גם את הגדוד של יגורי.

ההתקפה הגדולה בשמונה באוקטובר הייתה, כנראה, הצגה, שנועדה להרים את המוראל הישראלי, שנגע בקרשים. הצגה זו נוהלה רע, כמיטב דרכו של הפיקוד הישראלי – מאז ועד עתה – ועלתה דם רב, טנקים שחסרו אחר כך ורצון טוב, שבוזבזו לריק.

האם הופקו לקחים מהכישלון?

ודאי. צה”ל ממשיך את המסורת המפוארת, שנקבעה בשמונה באוקטובר 1973 בסיני. לקחי מלחמה נכתבים בדם, ואין לזלזל בהם. לכן, חוזר צה”ל על דגם שמונה באוקטובר 1973 בסיני בכל מלחמותיו מאז ועד עתה.

מאמר שני בסדרה

מאמר שלישי בסדרה

לכתבה המקורית המלאה