בשנת 1954 יצאה חוליה של תמישה לוחמי צה”ל לסוריה, בתירוץ של “תחזוקה והחלפת מצברים” למתקן ציתות אשר הוצב בשטחה של סוריה.

מייד עם חצייתם של החיילים את הגבול פנו הם לעבר נקודת-המפגש המתואמת עם הסורים, ושם חיכו להם שני קצינים בכירים, אשר הסיעו אותם היישר אל מטה המודיעין הסורי.

לאחר כמה שעות במטה המודיעין לקחו הקצינים את אורחיהם הישראליים לבילוי בכמה מועדוני לילה מפוארים, בחברת שמנו וסלתו של הצבא הסורי, ובטרם שחר החזירו הסורים את אורחיהם אל הגבול, יחד עם “באקט” רציני של דולרים, תמורת המידע שסיפקו הישראלים לסורים.

המודיעין הישראלי, כך מסתבר, לא היה לגמרי טיפש, ומשראו כי המכשיר אשר לטיפול בו נשלחה החוליה אינו מספק את הסחורה, ארבו לחבריה, ומשחצו את הגבול בחזרה לשטחנו נעצרו החמישה, נחקרו והועמדו לדין על מסירת סודות צבאיים לאוייב.

ועכשיו ברצינות, אל הסיפור האמיתי: חוליה של לוחמי צה”ל אשר חצתה את הגבול כדי לטפל במתקן ציתות אשר הוטמן בשטח סוריה נלכדה ע”י הסורים, ולא קשה לנחש מה עברו שם אנשי החוליה. הסיפור הזה הוא חלק מהמיתוס הצה”לי למעלה מחמישים שנה, כנראה בזכות אחד מחברי החוליה, רב”ט אורי אילן ז”ל, אשר התאבד בשבי הסורים מחשש שלא יעמוד בעינויים ויסגיר לאוייב סודות צבאיים. אילן השאיר על גופו פתק, בו כתב “לא בגדתי”. ייתכן שהמיתוס הזה מונף עוד יותר בזכות אימו, חברת הכנסת לשעבר פייגה אילנית ז”ל.

אחרי 15 חודשים בשבי הוחזרו לישראל ארבעת חברי החוליה הנותרים, ושני מפקדיה, סגן מאיר מוזס וסמל מאיר יעקבי ז”ל, הועמדו לדין על מסירת סודות לאוייב. הראשון הורד לדרגת טוראי, והשני – לדרגת רב”ט (לפי גירסה אחרת גם הוא הורד לדרגת טוראי).

שמונה חודשים לאחר השחרור מהשבי נפל מאיר יעקבי בקרב על המיתלה, במערכת סיני. חודשיים לאחר נפילתו, ביזמת שלטונות הצבא, הוענקה לו חנינה מלאה ומוחלטת ע”י נשיא המדינה דאז, יצחק בן-צבי ז”ל, ואת “חתימת הקיום” הנדרשת לכתב החנינה, על פי החוק, נתן שר הבטחון דאז, ד. בן-גוריון ז”ל.

כתב-החנינה נושא את התאריך 7 בינואר 1957, ומאותו המועד נחשב יעקבי כמי שלא הורשע מעולם באותה העבירה.

מה עושים עם כתב-חנינה, לאחר שנחתם כדין? מוסרים אותו למקבל-החנינה, בין בצנעה, בין ברוב עם והדר, ואם אין הוא בחיים, מוסרים את הכתב למשפחתו, אלא שמי שלוקח כגנב-בלילה, לא יכול לשנות מהרגלו זה גם כאשר הוא נותן. וריאציה משונה על הנושא מתן-בסתר.

אמו של עקבי, חביבה סלע-יעקבי, תבל”א, לא קיבלה את כתב-החנינה, ואיש גם לא טרח ליידע אותה כי הושב כבודו של בנה המנוח. האם, אשר לא ידעה מנוח, פנתה, בשנת 1961, אל ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, וביקשה ממנו לתקן את העוול המשפטי אשר נעשה לבנה.

תשובתו של בי-ג’י לא אחרה לבוא: בנך היה גיבור, הייתה זו טעות להרשיעו בדין, וכבר לפני חמש שנים הכרנו בטעותנו זו, והענקנו לבנך ז”ל חנינה מלאה. מכתב מנומס לעילא-ולעילא, כראוי לאם שכולה, אבל מהותית המכתב הזה אומר גברתי, אל תבלבלי לנו את המוח, כי את מה שאת מבקשת היום נתנו לך כבר לפני חמש שנים.

האם השכולה הסתפקה בכך, כי אם בן-גוריון כותב שהבן זכה לחנינה, זה אומר שהוא אכן זכה לחנינה, שהרי לבן-גוריון לא היה שום אינטרס “לעבוד” עליה, דבר שהוא בבחינת בל-ייעשה.

מאיר מוזס, היום מאור, מפקדו של יעקבי באותה הפעולה, זכה לחנינה לעצמו רק לאחרונה, בשנת 2005, ו”כדי לסגור את המעגל” הוא פנה אל משרד הבטחון, על מנת לאתר את כתב-החנינה המקורי של יעקבי, שאכן נמצא, וביום 24.9.2007, ב”טקס מרגש” בלשכת שר הבטחון, “העניק” (כפי שנכתב בעיתונות) השר, אהוד ברק, את כתב-החנינה המקורי לאמו בת ה-91 של מאיר יעקבי.

ב”טקס” הזה אמר אהוד ברק כי זאת “סגירת מעגל חשובה מאוד מבחינת אמירה מוסרית של מדינת ישראל”.

בולשיט!!!

האמירה המוסרית של מדינת ישראל בפרשה הזאת נאמרה כבר בראשית שנת 1957, עם חתימתו של כתב-החנינה, כאשר אהוד ברק היה בן 15, מפרק שעונים ומרכיבם בבצפר התיכון, בזמן השיעורים.

מה שעשה עכשיו אהוד ברק לא היה יותר מאשר עבודה של נער-שליחויות: מסירתו של כתב-החנינה לאמו של המנוח. נכון שמן הראוי לקיים את המסירה הזאת בצורה מכובדת יותר, בעיקר כאשר החנינה, כמשתמע ממכתבו המאוחר יותר של בן-גוריון, לא הייתה מחוות-חסד אשר לפעמים הצנעה יאה לה, אלא הבעת-חרטה לאומית בפני מי שהמדינה מכירה בכך שהיא גרמה לו עוול.

הבעת-חרטה כזאת בהחלט מן הראוי שתיעשה בפומבי, במעמד המכבד הן את מקבל החנינה, הן את בני משפחתו, והן את מעניק החנינה, אבל במקרה הזה לא “הוענק” שום דבר, כי החנינה “הוענקה” לפני למעלה מחמישים שנה, ומסירתו של המסמך ל”בעליו” החוקיים אין בה שום “הענקה”, משום שאי-אפשר “להעניק” דבר למי שממילא היה זכאי לו גם בלי אותה ה”הענקה”.

מה צריך היה אהוד ברק לעשות עכשיו?

אכן, אהוד ברק, שר הבטחון, היה צריך להזמין אליו את האם השכולה, אבל לא כדי להתהדר בשם המדינה, אלא כדי להתבייש בשמה.

אהוד ברק ידע היטב להתנצל בפני עדות המזרח, בפומבי, “בשם מפלגת העבודה לדורותיה”, ומכאן אנו למדים שאם הוא רוצה להתנצל – הוא יכול, ויודע.

אבל את העוול והקיפוח שנעשה לעדות המזרח אי אפשר היה להסתיר באיזו מגירה נידחת במשרד ממשלתי כלשהו, ואם אפשר גם לגזור קופונים פוליטיים מההתנצלות – מה טוב, אבל אילו קופונים פוליטיים אפשר לגזור מהתנצלות “בשם משרד הבטחון לדורותיו” על השיכחה המחפירה של כתב-החנינה באחת ממגירותיו?

מאידך טקס שיש בו “הענקה”, יחד עם “ציון גבורתו”, “גדלנו לאורו”, “אמירה מוסרית” וכל שאר הקלישאות הקיטשיות – הרי זה מתכון בטוח לאייטם ביומני השבוע של כל רשתות הטלוויזיה, ושאר אמצעי התקשורת, הכתובה והמשודרת גם-יחד.

הנה, למשל, ידיעות אחרונות מיום 25.9.2007: כמעט עמוד שלם של כתבה עם מאמר פובליציסטי בצידה. “עלבון צורב”, כך הכותרת למאמרו של איתן הבר. אכן, העלבון צורב, אבל ה”צריבה” אינה משום התכחשותם של המדינה ומוסדותיה לעוול שעשו ליחיד – ההתכחשות הזאת עברה מן העולם לפני למעלה מחמישים שנה – אלא משום זלזולם במסמך אשר יצא מתחת ידם-הם, וזלזולם בכאבו של הפרט אשר הם-עצמם עוללו לו עוול.

מדוע קורים דברים כאלה?

כאשר מגיע למשרד ממשלתי מסמך כמו כתב-חנינה, סביר להניח שפקיד הדואר של המשרד לא יידע מה לעשות איתו, אבל ישנם מזכירים, מזכירים ראשיים ורל”שים, אשר לבטח יידעו מה לעשות עם זה, ואם הם לא יודעים – יש להם מחלקה משפטית, אשר לבטח תדע להנחותם.

אבל לפני שנמשיך לפתח את הנושא, הרי סיפור אמיתי, המוכר לי אישית:

קצין צה”ל בדרגת סגן הועלה לדרגת סרן. ההעלאה עברה את כל הפרוצדורות, קיבלה את האישור הסופי של השלישות הראשית, הוזנה למחשב הצה”לי, והקצין אף קיבל את כרטיס הפלאסטיק החדש, אשר בו מופיעה דרגתו החדשה, במזל טוב.

הלך הבחור לשקם הסמוך, קנה לעצמו דרגות חדשות, ענד אותן בגאווה, חזר אל הבסיס ובצעד בטוח נכנס אל המשרד בו הוא עובד.

ראהו מפקדו, ונתקף בחמת-זעם: איך אתה מעז לענוד את הדרגה לפני שאני “הענקתי” לך את הדרגה?!

לביורוקרט המצוי חשוב להפגין את כוחו. חשוב לו שיתחננו לפניו. חשוב לו להצדיק את קיומו. הוא אוהב לקחת, אבל לא אוהב לתת, כי אם הוא נותן, הוא ייחשב, חס-וחלילה, כ”מתמסר בקלות”, ומי שמתמסר בקלות, ערכו מועט בעיני הבריות. האם חשבתם פעם מדוע האפסנאי המצוי אומר “אין לי” – עוד לפני שהוא שמע מה אתם בכלל מבקשים ממנו? האם שמתם לב כי עובד הציבור “מוסמך” לעשות הכל כאשר הוא רוצה לרדת לחייכם, או לקחת מכם משהו, אבל כאשר הוא מתבקש לתת – פתאום הוא “לא מוסמך”, או “לא יכול”, לעשות דבר?

כאשר הביורוקרט נדרש לתת, הוא אומר לעצמו, מן הסתם, אם אני אתן בטעות, אני מסתכסך עם המעביד שלי (אולי המדינה, אולי המעביד הפרטי), ואם אני לא אתן, בטעות – הסכסוך יהיה בין האזרח לבין המעביד שלי, ואני ידי נקיות. “אני מהאו”ם”…

ומה עושה הפקיד המצוי כאשר הוא לא יודע מה לעשות? האם, למשל, הוא יפנה אל הממונים עליו, או אל הייעוץ המשפטי שהמשרד נותן לו בחינם? לא, הוא לא יפנה אליהם, כי הוא הרי “יודע” הכל, ופחיתות-כבוד תהיה לו לבקש עזרה, הנחיות או ייעוץ.

ומה עושה הפקיד המצוי כאשר נוחת על שולחנו כתב-חנינה?

הוא אפילו לא שואל את עצמו למי זה “שייך”. הוא ישר אומר לעצמו מה פתאום. אם האזרח יבוא לבקש את הדבר הזה, אני אחשוב. “נראה מה לעשות”. יכול להיות שהוא מבין שצריך להיות איזה טקס, אבל בשביל לקיים טקס צריך “לפתוח יומנים”, וצריך לתאם תיאומים, ויומנו של השר, מן הסתם, כבר “מפוצץ” לאלפיים שנה קדימה …

אז הפקיד היקר שלנו משאיר את ה”נייר” הזה “על השולחן”, ובינתיים מצטברים על אותו השולחן עוד ועוד “פנדינגים” כאלה. אם אחרי חודשיים ושבוע, למשל, פקידנו יגלה שכתב-החנינה עדיין “מחכה לטקס”, הוא יחשוש שמא יבואו אליו בטענות על ההזנחה של “האמירה המוסרית של מדינת ישראל”, ולכן הוא מעביר את “האמירה המוסרית” הזאת לאיזו מגירה נידחת, בתקווה שאיש לא יתעורר לפרוע את השטר המוסרי הזה.

ואם מישהו, נניח בעוד חמישים שנה, יתעורר – “אחרי המבול”.

ואכן, אחרי חמישים שנה מישהו התעורר, אבל לך תבדוק מי הפקיד אשר פישל לפני שנים רבות כל כך, ואם תגלה, והוא עדיין חי – איכן תמצאנו?

אז עם כל הכבוד, אהוד היקר, האחריות המיניסטריאלית אמנם נועדה גם כדי להתבשם מהישגיהם של הקודמים בתפקיד, “עד דור עשירי, עד עולם”, אבל גם כדי להכות בשמם על כל החטאים. זה ממש לא נעים (ולא רייטינגי) להכות על-חטא על חזך-שלך “בשם משרד הבטחון לדורותיו”, אבל זה בדיוק מה שצריך היית לעשות במקרה הזה.

זה לא היה המקרה היחיד!

עוד לפני המקרה הזה נחשפו מקרים נוספים, דומים, של צל”ש אלוף הפיקוד, אשר נחתמו ונשכחו באיזו מגירה, וגם הם נתגלו רק אחרי 50 שנה. חלק מהמצול”שים נפלו בקרב אחרי הפעולה אשר בגינה צויינו לשבח, אחד נפטר בלי לדעת שצויין לשבח, ואחד זכה לקבל במו-ידיו את התעודה – החתומה ע”י אלוף הפיקוד צבי צור ז”ל, אשר “שכח” במגירה את התעודות עליהן חתם הוא-עצמו.

מעניין איך היה צור מגיב אם שר הבטחון היה “שוכח במגירה” את כתב-המינוי שלו, ברמטכ”ל הששי של צה”ל, יחד עם דרגת הרב-אלוף.

__________________

המלצת היום: מהם סיכוייך, האזרח, בפנייתך אל גוף ציבורי?