“ואין אנחנו יכולים…”?

“ואין אנחנו יכולים…”?


גלעד קדומים 21.09.2007 07:18
"ואין אנחנו יכולים..."?


כבכל שנה עברית, היום העשירי של השנה הוא יום צום עבור רוב רובו של עם ישראל. זהו יום סליחה וכפרה ויום של חשבון נפש. החל מיום כיפורים תשל”ד נוספה משמעות מיוחדת עבור העם היושב בציון ליום הזה. משמעות ביזארית למדי. מאותו יום כיפורים, החלה תרבות השכול פורחת עולה ניצה, הבשילו אשכלותיה באושים…



קשה לי לומר דברים אלו.

רבות שקדתי עם עצמי כדי בהתלבטות אם לשלוח את הדברים הללו, אם לאו.

זה לא פשוט לומר לאנשים למודי סבל וחבולי נפש שהם מגזימים. זה נורא לעמוד מול אלה שאיבדו את היקר מכל, להישיר אליהם מבט, ולומר להם – רבותי, קצת פרופורציה.

אולי אף בערב יום כיפור, לפגוע בכל כך הרבה זולת מעמנו, זה לא הדבר הנכון לעשותו.

אך מצד שני –

ערב יום כיפור עכשיו.

שעה של חשבונפש שלי עם עצמי, עם א-להי, עם זולתי ועם עמי, איני יכול להתחמק מאחריות לדברים שאני חש במלוא העצמה.

איני יכול לברוח מהאמת המנקרת את כל ישותנו ואינה נותנת מנוח לעם הזה, ההולך ונשחק.

 אמנם השכול לא החל במלחמת יום כיפור.

גם לא הפולחן שמסביבו.

כבר במלחמת ששת הימים, בשיא האופוריה, יצא קובץ בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשם “שיח לוחמים” בו נכתב בעיקר על אסון המלחמה והטרגדיה שבשכול. אלה היו ניצני היאוש.

אולם לאחר מלחמת יום הכיפורים חל מפנה ברור בתודעה הישראלית הכללית.

הפכנו ממדינה שיש בה שכול (אגב, ככל מדינה אחרת) למדינה שהשכול הוא מרכז העצבים שלה והנווט העיקרי שלה. זהו המקום העיקרי בו מרגישים סולידריות (ואבוי למי שלא…).

כמובן, גם הוקעת משתמטי הגיוס ה”פטריוטית”, מוגדרת באמצעות השכול והאבדן.

אבל שכול יכול להיות גם כתוצאה מטביעה, או מאסון טיסה, או טיולים באוורסט או התחשמלות או התאבדות ואפילו, לא להאמין – ממחלה.

אבל מאז מלחמת יום הכיפורים, החל עם ישראל להתייחס למוות במלחמות לא כאל מות גיבורים בצו המציאות, אלא כאל טרגדיה יוונית שאין אחריה ולא כלום.

היום זה ברור לכל תופס מיקרופון ומצלמה, שמוטב למות בגלל מנת יתר של סמים או בגלל ריב על מקום חניה, מאשר במלחמה על “עוד פיסת אדמה שלא תורמת דבר לביטחון”.

זה עד כדי כך ברור, עד שאפילו בין כאלו שכביכול שוחרי ארץ ישראל השלמה, יש הסכמה שבשתיקה ש”תמורת שלום אמת (וכאן כל אחד מפרט כיד הדמיון הטובה עליו) אני מוכן לוותר על חלק מסויים בארץ (וכאן כל אחד מפרט כיד הדמיון הטובה עליו)”.

 אמנם יש לציין את אלו האומרים שבלי שלמות הארץ לא ייתכן שלום, אולם הם יוצאים מנקודת הנחה שהשלום הוא סוג של ביטחון. אולי ביטחון יציב יותר. ולא היא.

אולם איני בא פה לדבר על משמעות השלום, ולא על התרחקותנו מעל אדמתנו, אלא על “מפני חטאינו”.

זה סוד כמעט גלוי (למי שמוכן להודות בעובדות ולהשתחרר מהאגדות) שבכל המלחמות ישראל נלחמה רע מאד.

אמנם ניצחנו בכולן, אבל זה כלל לא נזקף לזכות מתווי הדרך וקברניטי המלחמות, אלא דוקא ללוחמים בשטח ולמפקדים הזוטרים.

מבחינה טקטית, לא היתה שום מלחמה בה נלחמנו פנים אל פנים בצורה הולמת, תרתי משמע. (כבר איני מדבר על האסרטגיה הקטסטרופאלית.)

היו אי אלו קרבות בהם הטקטיקה היתה מבריקה, אולם היו אלה הברקות זמניות והן בטלות בשישים לעומת כל הקרבות בהם נלחם על נפשו עם ישראל.

אם יש הסבר לכך שניצחנו בכל המלחמות, הוא אך ורק נכונות ההקרבה של הישראלים עצמם. ללא שום גיבוי של הקברניטים וללא עזרתם ולעתים קרובות מדי למרות נוכחותם המפריעה והעויינת.

הקברניטים, ובתוכם הגנרלים, מלאי חשיבות עצמית, מיהרו תמיד להתפאר בהישגי הלוחמים ואף לתנות את החללים, כהוקרה ראויה לשמה על הפאשלות הנוראות והאיומות שלהם שתבעו את דמיהם של הלוחמים.

כל אירגון הצל”שים, הוא מעין אחיזת עיניים ראוותנית ומלאת פאתוס בה משבחים בדרמטיות מקצועיות או אילתור בשדה הקרב. אבל זה עד כדי כך מגוחך, שגם כאלו שלא עשו דבר מכל המתואר עליהם – אם רק היתה להם השפעה כלשהי במקומות ה”נכונים” – דאגו לעצמם לאיזה צל”ש… שניים… וכל המרבה הרי זה משובח…

 בכלל, הקרבת חיים במלחמה – אל תהרגו אותי על מה שאני כותב עכשיו – היא לא נושא ראוי לצל”ש. חובה על כל לוחם (ובעצם על כל ישראלי באשר הוא) להקריב את נפשו למען כלל ישראל. הרי על כך מושתתת כל המערכת הממלכתית באשר היא. אפילו בלי קשר להיותנו בנים לעם ישראל.

אם לוחם, בכל מדינה שלא תהיה, לא יקריב את נפשו למענה – הרי אין למדינתו יכולת קיום.

יאמרו שיש סיכון חיים ויש סיכון חיים, אולם כל כך הרבה גילויי גבורה היו בקרבות ישראל, כולל קרבות יזומים וחסרי תכלית, שאין סיבה להעדיף אחד על רעהו.

אכן, אני באמת כופר יוצא דופן בכל הרעיון של צל”שים, משום שאני סבור שכל אחד ואחד חייב למסור את נפשו למען כלל ישראל ללא שום תמורה, אך זה שמפקדים בכירים מחלקים לעצמם צל”שים זה דבר כמעט בלתי נסבל. הלב ממאן לקבל את הנתון השחצני הזה.

אם מפקד – בדגש על מפקד בכיר – לא מוכן למסור את נפשו ואת חלבו ודמו ואת כל כולו למען הקרב ולמען העם ולמען פיקודיו – אין הוא ראוי להיות אפילו טוראי.

ואם הוא מצפה לצל”ש תמורת זאת… אין לי כבר מה לומר על כך. זה פשוט אבדן דרך.

אז כן, היו במלחמת יום כיפור גם גילויי תושיה ברמה הטקטית. הם הצילו למעשה את…

רגע, את מה הם הצילו?

לפי כל הסימנים, לפחות לגבי מצרים, היא לא ניסתה לעלות על מדינת ישראל. היא ניסתה לדאוג לתיקוני גבול בסיני.

והיא אמנם השיגה אותם.

אוגדת שרון צלחה את תעלת סואץ, אבל זה כבר לא היה רלוונטי. הרי הארמיה השניה השתלטה על דרום מערב סיני ונעצרה כעשרה קילומטר מזרחה לתעלה.

אם שרון היה משתמש ביכולת הטקטית הנפלאה שלו בשביל לשבור את הארמיה השניה על ידי כיתורה, זה היה נקרא ניצחון במלחמה. משום שאז המצרים לא היו משיגים את מה שהם רצו.

אולם המגמה היתה ללכת קדימה. להוכיח יכולת ביצוע. להראות מי יותר טקטיקן. ואם המגמה כזאת – הרי שהביצוע היה מופתי…

 אבל הבעיה במקרה זה היא כלל לא של שרון.

שרון, כמפקד אוגדה, לא יכל לראות מה לפניו, מעבר לשדה הקרב בתחומי אוגדתו. הבעיה היא שתוכנית המגננה היתה לקויה מלכתחילה. עד כדי כך, שאפילו הכלים שהוכנו מבעוד מועד, לא היו ראויים למלחמה ההיא.

אבל זה לא התחיל אז. זה התחיל עוד קודם לכן. אז זה רק התפרץ בצורה בלתי מרוסנת ולקח שנה שלמה של ועדת-חקירה-מטעם, כדי לטייח את המציאות ולמנוע חקירה רצינית של המלחמה.

משום שחקירה רצינית היתה מובילה אחורה, להקמת המדינה ואפילו מלפני זה. ליסודות הציונות. ואת זה אסור היה בשום פנים ואופן לחקור.

 משום שכבר מראשית הדרך פעלו שני כוחות בציונות.

הכח הציוני הגאולי והכח הנהנתני.

והכוחות הללו, מטבע הדברים, לא היו שקולים.

הרי הרוב מעדיפים את השקט שלהם ולחיות איש תחת גפנו ותחת תאנתו ועל כל גבעה ותחת כל עץ רענן… את המשך הפסוק כולם יודעים (ומי שלא יודע – שיחפש במקורות).

מכיון שכך, לא קשה היה לשכנע את ההמונים שאנשי ארץ ישראל השלמה הם מחרחרי מלחמה.

כי מי צריך עוד משהו, כשיש לו פיסת קרקע תחת רגליו ושמים מעליו ושאר הנאות החיים מונחות לצידו – רק “הושט היד וגע בם”.

מי בכלל צריך את ארץ ישראל – כולה או חלקה – אם הגויים מוכנים להשלים איתנו ולהכיר בזכות קיומנו?

אבל, לרוע המזל, הם לא כל כך מוכנים. 

הגויים הללו דוקא מוכנים למסור את נפשם למען ארץ ישראל. ממש ככה. (ולכן הם גם מקבלים אותה…)

הן אין צורך להתחיל לנתח את כל התהליך של מחרחרי השלוה והעייפות שקמו לנו מראשית הדרך – אולם שומה עלינו לקרוא את המציאות הניצבת מול עינינו.

עוד במלחמת השחרור של המחתרות – ניסו אנשי המשרות והמקטורנים לשים לאל את מאמצי האצ”ל והלח”י לשחרור המולדת מידי הבריטים.

כשפרצה מלחמת ההגנה שלאחר ה-29 בנובמבר 47`, הם ניסו להתנקם בכל דרך אפשרית באנשי האצ”ל והלח”י שעלו מהמחתרת כדי לשרת בצבא ישראלי חופשי ומאוחד.

רגליהם של אנשי צבא מעולים הודרו מהפיקוד הגבוה עקב השתייכותם למשחררי המולדת, דבר שהשפיע קשות על התפקוד של הצבא – הלקוי למדי – במהלך הקרבות.

אניית הנשק שבאה להציל את מאזן הנשק של הצבא שאך הוקם, יורטה בידי מחרחרי הנוחיות והאהבה העצמית.

יחידות של יוצאי האצ”ל והלח”י נשלחו לקרבות “אמבוש”, כשהם מקבלים נתונים שקריים ובאפס כח אדם ביחס לצרכי הקרב, כשהמטרה הכמעט גלויה לעין היא – “להיפטר” מהאנשים הסוררים הללו, המעונינים להביא גאולה לעולם, בצורה הירואית.

 במלחמת יום הכיפורים, התרבות הנוראה הזאת של שליחת חיילים למארב, כדי להציל את עורם של כל מיני רמי דרג, נחשפה במערומיה בקרבות “החווה הסינית”, לשם נשלח גדוד למשימת התאבדות מרושלת וחסרת סיכוי, בגלל מלחמות גנרלים מופקרים, שלא הסכימו להפריש כוחות ראויים מאוגדותיהם מטעמי יוקרה.

כאן כבר לא היו אנשי אצ”ל ולח”י להתנקם בהם.

כאן זו היתה סתם השתלבות באוירת הפקרות נוסח “אני את עורי הצלתי”. אוירת הפקרות שאיפשרה דיווחים כוזבים וחוסר נטילת אחריות והטחת האשמות של הכל בכל.

זה התבטא גם בין לבין, במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, בכל המלחמות שבין המלחמות – הכלל הידוע שיוקרת המחלקה או הפלוגה או הגדוד או החטיבה שלי הם העיקר ומדינת ישראל תפלה להם, היה כלל ברזל בלתי כתוב.

זה לא צמח מלמטה. זה היה משום שב”עליונים” כל אחד דאג לעצמו ולמשרתו ופחות למדינתו ולצבאה.

אוירה זו, שימשה כר נוח להאדרת הצבא כדבר שבקדושה והפך את המדינה כתפלה לו.

 עוד רבות הן המלחמות שעברנו מאז מלחמת יום הכיפורים, על אף שרשמית היו רק שתיים (שלש, לכוללים את מבצע ליטני), אולם ביום הכיפורים, כשכבר נחשפו לעין שמש הטפיחה העצמית על השכם של כל “גדולי האומה” והטחת ההאשמות כלפי זולתם – חל המפנה הדרמטי ביחס להרוגים ולמלחמות בכלל.

הצורך הדחוף בהסתת פגיעת קרני השמש המזיקות לקריירה, יצר מצב שבו עיקר דיווחי המלחמות התרכז בשכול ובאבדן.

מדינה שלמה בכתה, לא על אבדן לאומי כלשהו, אלא על האבדן הפרטי. הנכונות להשליך את כל העם הזה לאשפה ולשלח את כל המדינה לעזאזל המדברה, ובלבד לשמור על שלום החיילים, התקבלה לא רק כלגיטימית, אלא כתביעה המוסרית היחידה המוצדקת.

התהפכו היוצרות – במקום שהצבא יגן על המדינה, המדינה עתה מגינה על הצבא בכל עוז.

בתורת ישראל ישנם כללי ברזל לשמירת הפרופורציה של האבל הפרטי והלאומי.

האבל הפרטי מוגדר על ידי “שבעה”, שלשים יום ושנה – וברמה הלאומית, האבל הרשמי היחיד קשור לחורבן בית המקדש ואבדן העצמאות המדינית ובפירוש לא לאבל פרטי כלשהו. וגם האבל הלאומי צריך להיות בפרופורציות, משום שאסור להתנזר משמחה במהלך כל השנה, אלא שבכל שמחה צריך לזכור גם את חורבן הבית ולצפות לבניינו.

אולם במדינת ישראל של היום – מעל שלשים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים ומעל ארבעים שנה ממלחמת ששת הימים, עדיין מבכים מרה את האבדן הפרטי ומעלים אותו על נס, ואילו מהאבדן הלאומי מתעלמים במקרה הטוב ובמקרה הגרוע בזים לו בציניות עויינת ובגסות רוח הנושקת לזנות.

 

כל זה לא בא יש מאין. זו לא מוטציה של השמאל הישן אלא בן חוקי שלו.

מי שבז לערכים של תורה וציונות ורואה בגסות הרוח ובציניות גבורה. מי שרואה במעשים פוגעניים כלפי הזולת מעשי קונדס רבי חן – לא יכול להיות מוסרי ברמה הלאומית. הוא אדם מושחת.

ואם זו מדינה שלמה שחיה על התרבות הזאת – זוהי מדינה מושחתת.

ומדינה מושחתת שכזאת, שהפקירה את דמם של לוחמים לפני כשנה וקצת במשחקי מלחמה מזוייפים וחסרי מטרה, הכל למען יוקרה אישית של טובי שחצניה –  היא מדינה שהדבר היחיד שמצליח להחזיק אותה הם אויביה הנלחמים בה בחירוף נפש.

 זה לא קל להיות ישראלי.

זה מחייב ליותר מדי.

עם ישראל סך הכל רוצה קצת שקט. כדי שיוכל לחיות חיי שחיתות רגועים ושלווים.

אבל יש בו, בעם הזה, כוחות שאין הוא מודע להם, הפורצים בשעה שהוא עומד במערכה מול אויב בלי שהוא רוצה.

כוחות אלו הם שמשאירים אותו בחיים.

אבל אין הם עוזרים לו לנהל אורח חיים תקין בחיי היומיום. לפחות כל עוד אין הוא חפץ בהם.

עם ישראל הוא לא עם נורמאלי. הוא לא יכול להיות כזה.

וכשהוא מנסה להיות כזה הוא הולך ודועך… עד ההתעוררות הבאה בידי האויב.

האומה הישראלית היא אומה שנכפתה עליה העמדה המוסרית הזאת. עצם קבלתה את ארץ ישראל, לבו של העולם, שעיני כל נשואות אליה, מהווה ראיה לכאורה לכך שהעולם מצפה ללמוד מהישראלים כיצד להתנהג.

אולם העולם רואה אותנו אוכלים ושותים וסובאים ומנסים לחכות את הניהיליסטים ביותר בתרבות המערבית, והוא מתעב אותנו ככאלה.

אנחנו מנסים להיות גויים, אבל הגויים לא צריכים עוד כמה מיליוני גויים. יש להם מספיק מאלה. הם מצפים מעם ישראל להתנהג כעם ישראל. הם יודעים היטב שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, אולם כל עוד אין אנו מתנהגים כעם ישראל, איזו זכות יש לנו לחיות בארץ ישראל?

אמנם, זכותנו על ארץ ישראל, היא זכות אבות.

אבותינו קיבלו את הארץ הזאת ומסרוה לנו בירושה. וזוהי זכות שאינה ניתנת להפקעה אפילו על ידי בנים בוגדים לעם ישראל.

והכוחות הנפלאים שמתגלים בעת קרב, ראויים הם להמחיש לנו עד כמה המנהיגים את העם הזה לא מצליחים לשרש את הערבות ההדדית שיש אצלנו בלי שנחפוץ בה כלל.

 וכנראה שהכוחות הללו, הם שיגרמו לנו להתעורר בבוא העת מרבצנו ולהחיש את הגאולה, אפילו בלי שנרצה בכך…

 גמר חתימה טובה לכל עם ישראל!

 

המצפה לישועה

גלעד קדומים

ירושלים



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר