ב”ה

 

 

איפה יוסל’ה? – נחטף והוצא לשמד על ידי “מדינת ישראל”

 

 

ואיפה ילדי תימן? גם הם נחטפו והוצאו לשמד על ידי “מדינת ישראל”. כך גם כל יתומי ה”שואה”, תינוקות שנישבו בידי רשעים והועברו ל”חינוך מחדש” בקבוצי השמד. כך גם בני המושבות הראשונות, ה”חרדיות”, אליהן הגיעו ה”חלוצים” וטרחו בהוצאת הילדים לשמד. במקרים כאלה, של העברה על דת ישראל לדת שנאת ישראל, לא הפעיל בן-גוריון את ה”מוסד”, כדי לאתר את הילדים ולהשיבם אל חיק היהדות – לחיק עמם.

 

 

“מקרה יחיד במינו שהסעיר את הארץ”

                                                                                       השוטר אביטן ויוסל’ה שוכמכר

 

בשנת 1957 עלו מברית המועצות משפחת אלתר ואידה שוכמכר וילדיהם. בגלל קשיי קליטה ודיור, מסרו ההורים (את) שני ילדיהם, יוסף וזינה, לאבי האם, נחמן שטרקס, על מנת שיחזיר להם (את) הילדים, כשיתייצב מצבם הכלכלי וימצאו מקום מגורים קבוע.

 

 

הייתי אז מורה בעפולה ויצאתי עם חברה-מורה לצעדת ארבעת הימים. בהגיענו, לירושלים, במעלה עין כרם, ניצבו שם ירושלמים רבים לקבל את פנינו, בתוכם “חרדים”. פלוגת חיילים, פצחה, כאיש אחד, ב”שאלה” –  אי-פה יו-ס-ל’ה, אי-פה יו-ס-ל’ה – ההסתה באותם ימים (מתי לא) נגד ה“חרדים” שברה אפילו את שיאי שנאת ישראל הקודמים של המסיתים, משמאל. כל הקוזקים הנגזלים, שוֺבי תינוקות ישראל, פתחו ביללת תנים שוטים.

 

והסיפור היה, כמובן, “חטיפת” יוסל’ה שוכמכר, על ידי סבו ה“חרדי”, נחמן שטרקס, אב אמו.

 

אז, בואו נתחיל בא’, כפי שמביא זאת, בן-גוריון ב”כבודו” ובעצמו (“מדינת ישראל המחודשת”):

 

“בינתיים קרה מקרה יחיד במינו שהסעיר את הארץ. בשנת 1957 עלו מברית המועצות משפחת אלתר ואידה שוכמכר וילדיהם. בגלל קשיי קליטה ודיור, מסרו ההורים (את) שני ילדיהם, יוסף וזינה, לאבי האם, נחמן שטרקס, על מנת שיחזיר להם (את) הילדים, כשיתייצב מצבם הכלכלי וימצאו מקום מגורים קבוע.

“בשנת 1959, בתחילת שנת הלימודים, בקשו ההורים להחזיר את ילדיהם. נחמן שטרקס החזיר את הבת, זינה, מיד, וכאשר דרשו ההורים, שגם הנער, יוסף, ישוב אליהם – דחה אותם הסב בלך ושוב, מנע מההורים מלראות את הילד, עד שלבסוף הודיע להם, כי הסתיר את הילד ולא יחזירנו, מפני שהוא חושד בהם כי הם מתכוננים לחזור לרוסיה ולהוציא את הילד לשמד. לפי דברי שר המשטרה, ב.ש. שטרית, בכנסת, לקח הסב לעצמו זכות זו על סמך מכתב שהיה בידו מן המנוח הרב צבי פסח פרנק, שבו נאמר:

 

“בהיות שר’ נחמן שטרקס מעכב על נכדו יוסף שוכמכר שלא להוציאו לחוץ לארץ, היינו, שחתנו רצה לנסוע עמו לארץ רוסיה, ושם יעבירוהו מדת ישראל, כידוע, היה, על פי דין תורה, מחוייב ר’ נחמן שטרקס לעכב את נכדו שלא יצא מארץ ישראל למקום שם גזור שמד על ישראל, ובני בנים הרי הם כבנים על פי דין תורה, ומחויב בכל כוחו לעכב שלא יבוא לידי שמד ויצא לתרבות רעה. וכל מי שיכל לעזור לו בענין זה, חובה עליו לסייעו בכל כוחו. ועל זה באתי על החתימה – נאום צבי פסח פרנק”

 

ובסוגריים: מסתבר שה”מקרה היחיד במינו שהסעיר את הארץ”, היה לדעת בן-גוריון, מסעיר יותר ממשפט קסטנר. סכסוך משפחתי מסעיר יותר מגילויי שיתוף הפעולה של הממסד ה”ציוני” עם הנאצים…

 

בימינו אלה, כאשר נוצרת טראגדיה –  תביעת הורים ביולוגיים מהורים מאמצים להחזיר להם את ילדם, מתחלק הציבור הישראלי לשנים – אלה בעד ההורים הביולוגיים, שהרי אלה הביאו את הילד לעולם, ואחרים – בעד ההורים שהשקיעו בילד את הכל, בעיקר את נשמתם, ונפשם נקשרה בנפשו. מי אינו מכיר את המחלוקות האלה?

במקרה של יוסל’ה, שנמסר על ידי הוריו, מרצונם החפשי, לידי הסב, לא היתה שום מחלוקת, כולם נגד הסב והסבה, שדאגו לא רק למחסורם הפיזי של הילדים אלא גם למחסורם הרוחני והנפשי, וזה ברשות ההורים ובידיעתם!

בעלי נפש, לא יתקשו לתאר לעצמם כמה קשה היתה פרידת הילדה  עליהם. אך היה זה הרע במיעוטו, לפחות אחד מן הילדים נשאר לפליטה, תרתי משמע.

 

אלא, זה משהו שלא תוכל להבהיר לשונאי ישראל, שהוצאת ילדי ישראל לשמד, היתה להם לטבע ראשון, אידיאולוגיה המקדשת את כל האמצעים – שבייתם של תינוקות ישראל, והכנסתם בבריתו של “סטאלין אבינו”, ימח שמו.

 

תינוקות שנשבו, כשר, תנוקות שניצלו, טרף

 

כשבנם הבוגר של צופיה ודן מלר חזר בתשובה, חשך עליהם עולמם, הם יצאו למלחמה ב”ציידי הנפשות”, שפכו אש וגפרית על המטיפים לחזרה בתשובה, כלומר, על הקוראים לבנים שובבים לחזור הביתה, לחזור לעצמיות ולזהות היהודית.

 

המסיון הנוצרי, המוציא ילדים מחיק היהדות, מעולם לא העלה את חמתו של סוג יצורים זה, כמו המשיבים את הבנים הביתה, ליהדות. איני זוכרת אם היה זה הזוג מלר, מוביל הג’יהאד  נגד היהודים, או הורים אחרים לחוזרים בתשובה, שהצהירו שהיו מעדיפים שבנם יתמכר לסמים ולא יחזור בתשובה. מה שמראה, שמלכתחילה, מדובר באשפת האדם! לא טובת הבן חשובה להם, אלא, הם כואבים את הבושה, את הכשלון שנחלו במאמציהם להוציא את בנם לתרבות רעה, שלא ייזכר שם ישראל עליו. ה”דתיים” עשו מהם צחוק! ה”דתיים” ניצחו…. וזה דבר אשר אינו מתקבל על דעתם, לעולם לא! הם מעדיפים שילדיהם יתנצרו או יתאסלמו, רק, אנא, אלוקים, עשה שלא יהיו יהודים…. (תודה לאל, אני אתאיסט..).

 

והמוני העם היושב בציון השתתפו בצערם ובאבלם על האסון הנורא שאירע להם – הם איבדו את בנם לטובת עם ישראל. אכן, בשנאת ישראל שלהם, הם איבדו את בנם!

זה שהם עקרו את ילדיהם משורשיהם והפכו אותם לעב”מים, זה בסדר. זה שהם מנעו  מילדיהם את אוצרות מורשת ישראל, זה בסדר, זה שילדם היה תינוק שנשבה בידיהם, זה בסדר, אבל, שהבן יוחזר לכור מחצבתו, זה אסון, אין לזה כפרה.  

 

אותם משתתפים בצער, אינם מסוגלים להבין את צערו וכאבו של סבא שטרקס… הלכה, בידוע, ה”דתיים” לא אוהבים את הילדים שלהם…

 

סוף מעשה בלי מחשבה תחילה

 

כשאידה שוכמכר מסרה את ילדיה להוריה היא ידעה – א. הילדים יקבלו חינוך יהודי שורשי. ב. הוריה יתמסרו לילדים בכל נפשם ומאודם. ג. כאשר ואם ישובו הילדים אליה, הם יידרשו לתפנית נפשית של 180 מעלות, לעקירה מן השורשים.

אך לאידה, כנראה, לא היה אכפת כלל וכלל לשחק בנשמות ילדיה. לסבא היה אכפת. אכפת במיוחד, משום שידע שהמשחק הזה מסוכן, משום שידע שכל השקעתו בילדים תרד לטמיון ערלת הלב של בתו וחתנו.

 

אילו יכל הזוג מלר לחטוף את בנם, נגד רצונו, ולמנוע את חזרתו בתשובה, הם היו עושים זאת, ואמה תלמי לא היתה מתרגשת כלל וכלל, ובוודאי לא בן גוריון. הוא היה משתף פעולה ולא שולח את ה”מוסד” לחפש את החטוף….

למה “אילו”? הם חטפו! הם העלימו המוני ילדים, לא רק אחד, ועד עצם היום הזה, ציידי הנפשות מאסכולת בן גוריון, אמה תלמי וכל המחנה המתועב הזה, טוענים שילדי תימן החטופים, כמוהם כזוכים בפיס; הם שוחררו מעוני ו”בורות” וזכו בחיי אושר ועושר עד עצם היום הזה…. שהרי, רק בן גוריון וחסידיו יודעים מה טוב בשבילי מה טוב בשבילך….

 

בן גוריון ממשיך:

 

“ההורים פנו בפברואר 1960, באמצעות עורך דין (הייתי מוכנה להתערב שאת שירותיו הטובים של העורך הדין, מימנו אותם עוכרי ישראל, המדריכים את הערבים ומממנים את הבג”צים “שלהם”), אל בית המשפט העליון נגד נחמן שטרקס ואשתו מרים, ובית המשפט העליון ציווה על שטרקס להחזיר את הילד יוסף (קראו לו יוסלה)לידי הוריו, עד 15 בפברואר 1960″.

 

“אהבת ישראל” תהומית…

 

 

ילדים שהגויים היו חוטפים כדי להביאם לשמד. מרגישים אנו מה מתועב הפשע הזה ומה מלוכלכת הקבוצה הזאת שעשתה את הדבר הזה – כי זאת קבוצה, זה לא פושע אחד.

 

שלמה לורנץ  ועוד, ממשיך בן-גוריון ומביא את פרטי הפרטים של הפרשה, בתוך זה, על מעצרו של הסב, נחמן שטרקס… הפרשה מובאת לכנסת, בפעם הראשונה על ידי שני חברי אגודת ישראל, יעקב כ”ץ ושלמה לורנץ… ושוב –

 

“שוב הובא הדבר לכנסת ביום 23.5.1961, הפעם על ידי אמה תלמי (מפ”ם) שטענה: ‘זוהי בעיה של פיקוח נפש, כי מאז נחטף הילד יוסלה – חלפו ימים רבים, וכל יום חולף מעמיק את הכאב ואת חוסר השקט של ההורים ושל הציבור. מהרגע שהסב אמר כי איננו יודע מקום הימצאו של נכדו, חרג הדבר ממסגרת ריב משפחתי והיה לענין פלילי – וזה מהווה תקדים מסוכן”.

 

כשילדי תימן “מתו” בהמוניהם, ודווקא אלה שהועברו ל”טיפול מסור” של ה”מדינה”, הצהיר בן-גוריון: הם מתים כמו זבובים… בשבילו היו אלה זבובים שחרחרים ובלתי עמידים… אלא אם הועברו ל”חינוך מחדש” ולאימוץ במקומות “בריאים”. ולא היו פרץ ולא צווחה, וכאן, כל “צדיקי הדור” פצחו בצדקנות:

 

אמה תלמי: “מפסק הדין מתברר שהסב הוא ערום ומתעתע ומנצל את מעמדו. לשאלת נשיא בית המשפט – היכן הילד – ענה הזקן – אני מסרב לענות – והוסיף: ‘נמצא בין יהודים, ואיפה נמצא – אומר אחר-כך”…. מתהלכים במדינת ישראל בני אדם שנתנו ידם למעשה מחפיר של הסתרת ילד מעיני ההורים. מעשה שכמוהו, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה פלילית-חוקית, כפשע מתועב של חטיפת קטין מידי אפוטרופסיו הטבעיים. כל אלה ציטטה מפסק דין בית המשפט”

 

ברוך עוזיאל (המפלגה הליברלית): “יש כאן פשע אכזרי. זה מעלה אסוציאציות מחרידות מימי הילדות – כשקראנו את ‘האדם הצוחק’, של ויקטור הוגו, ואת ‘בימים ההם’ של יהודה שטיינברג, כשחטפו ילדים שהגויים היו חוטפים כדי להביאם לשמד. מרגישים אנו מה מתועב הפשע הזה ומה מלוכלכת הקבוצה הזאת שעשתה את הדבר הזה – כי זאת קבוצה, זה לא פושע אחד. מעשים כאלה מורידים את כבוד התורה בעיני הנוער. השתיקה של כל אנשי-הדת – ואני יודע שהם נאמנים למדינת ישראל – עשתה רושם רע, והיא מזיקה עד מאד”.

 

מנחם כהן (מפא”י): “הלכתי אל הזקן חצי מנין פעמים. הייתי עד כאשר באה בתו אליו, לתוך מחנה המעצר והתחננה בדמעות שליש ובקשה להחזיר לה את בנה. הזקן הזדקף, מלוא קומתו, וסטר לה בנוכחותי. היה צורך במספר סוהרים כדי לגאול אותה מצפרניו..”

 

 

סוף “טוב”, הכל “טוב”:

 

“לאחר שהוברר כמעט ללא ספק שהילד יוסף שוכמכר אינו עוד בארץ, אלא הוברח לחוץ לארץ, הטיל ראש הממשלה במחצית מרס, 1962 על איסר הראל, ה”ממונה” על כל שירותי הבטחון, לחפש את הילד, באשר הוא, ולהחזירו ארצה.

“לא עברו שלושה חדשים וחצי, ומאמציו של הממונה ועוזריו (ובין העוזרים נמצאה גם המשטרה הישראלית), הצליחו לגלות את הילד – בניו-יורק, ברובע ויליאמסבורג, מרכז ‘נטורי קרתא’ של חסידי הרבי מסאטמר. הילד יוסף שוכמכר הוחזק שם בשם זר – יעקב גרטנר.

אמו ואחותו של יוסלה הוטסו לניו-יורק, וביום ג’, א’ בתמוז, תשכ”ב (3.7.1962) הוחזר הילד לאמו…”.

 

כאן בא תיאור ה”פגישה הדרמתית…”

 

“ישראל” היתה שקועה עד צוואר בבעיות בטחון, ובן גוריון מגייס את כל ה”מוסד” להצלת ילד יהודי מצפרני היהדות.

 

ו”… ביום ד’, ב’ בתמוז (4.7.1962) חזרו האם, הבת והילד ונפגשו בשדה-התעופה בלוד עם האב וקהל רב. הסב שוחרר באותו יום מהכלא המרכזי ברמלה ובא לשדה התעופה, אבל לא ניתן לו להיפגש עם נכדו. המשפחה חזרה לביתה בחולון.

 

השוטר אביטן ויוסף שוכמכר

 

חבל על דאבדין…. יוסלה הפך לעוד “ישראלי” מטושטש זהות וחסר מהות. והסב, לבו נשבר.

 

מעניין מדוע הסב ה”חוטף” שוחרר מיד ולא הושת עליו שום עונש….. וזה, לאחר כל הסופרלטיבים בהם השתמשו שונאי ישראל בכנסת… עוד תעלומה במסגרת תעלומות פשעי הממסד ה”ציוני”….. למה לא התקיים משפט? האם, מישהו יודע?

 

 

 

 

ועוד הערה – מה בין “מחצית מרס, 1962”, לבין – “אמצע מרס, 1962”?

 

אז כך (“מדינת ישראל המחודשת”, בן גוריון):

 

“… הטיל ראש הממשלה במחצית מרס, 1962, על איסר הראל, ה”ממונה” על כל שירותי הבטחון, לחפש את הילד, באשר הוא, ולהחזירו ארצה….”.

 

“באמצע מרס, 1962, הפגיזו הסורים כמה פעמים את ישובינו על גדות הכנרת מזרחה, וירו בסירות-משטרה ישראליות ששטו בים-כנרת. כידוע, ים כנרת כולו, ועשרה מטרים של חוף הכנרת לצפון קבוץ עין-גב ולמזרח מהירדן, בצפון הכנרת, הוא שטח ריבוני ישראלי. כשנתרבו ההתקפות, שבאו בעיקר ממוצב סורי על יד כפר נוקייב, נתן שר-הבטחון, על יסוד החלטת הממשלה, ביום 16.3.1962, הוראה להרוס את המוצב הצבאי הסורי שעל יד נוקייב; לביצוע הפעולה גויס כח של חטיבת “גולני”. ליתר בטחון קבלו חיל-התותחנים וחיל-האויר הוראה להיות מוכנים…”.

 

חמישה חיילים נהרגו. הסורים המתינו להתקפה הזו. לאחר הרס המוצב, “ישראל”, כדרכה, נסוגה, עד הפעם הבאה….