ב”ה

 

 

“המחלקה הכלכלית” (ג) – “הכשרון להפוך אסון ליתרון…”

 

 

 

“קבוצות המתנדבים”

 

 

“אני רואה חשיבות תפיסתו של אדולף אייכמן ומשפטו בישראל, לא כמבצע רב התושיה וכושר המעשה המופלא של אנשי שירותי הבטחון (אם כי קשה להפריז בשבחים המגיעים לאנשי השירותים), אלא בזכות שנתגלגלה על ידיהם שבבית משפט ישראלי תגולל כל פרשת השואה, למען ידע ויזכור זאת הנוער בארץ, שגדל ונתחנך לאחר השואה ורק הד קלוש מהזוועה ההסטורית, שאין מָשלה, הגיע לאזנם עד היום, וגם למען תדע דעת-הקהל בעולם. אין לי ספק כי בשירותי הרודנים בארצות השכנות נמצאים נאצים לעשרות ולמאות, גרמנים וערבים, שהשתתפו בימים ההם בטבח היהודי. והם חורשים עכשו מזימות אלה על עם ישראל בארצו. ויש להזכיר לדעת-הקהל בעולם תלמידיהם של מי הם הזוממים הכחדת ישראל, ומי עוזר להם ביודעים ובלא יודעים” (בן גוריון, “דבר”, 27.5.1960).

 

נאום המחנך הדגול, בן גוריון. אך ורק בגלל זה נחטף אייכמן, כדי להביא לידיעת הנוער הישראלי ולידיעת העולם את מעשי הזוועה של הנאצים, ודווקא בבית משפט ישראלי… “רק הד קלוש…”, ומה היה במשפט קסטנר? הגם העדויות שם היו “הד קלוש”? במידה רבה, כן, הד קלוש, כי התיקשורת כולה התגייסה, כהיום, להגן על הממסד הסטאליניסטי.

 

בן גוריון אינו יכל להפריז בשבחי ה“מוסד”, שמילא את מצוותו נאמנה. אך לממשלת ארגנטינה, באותם ימים, ממש, הוא כותב כדלהלן:

 

“ממשלת ישראל לא ידעה כלל שאייכמן בא מארגנטינה, כי שירותי הבטחון לא הודיעו לה על כך, ורק לאחר קבלת מברק שגריר ישראל בבואנוס איירס, מ-2 ביוני 1960, ביררה את הפרטים עם שירותי הבטחון, אשר עצרו את אייכמן. ואלה הם הדברים שנתבררו: מאז גמר מלחמת-העולם השניה, החלו מתנדבים יהודים (בתוכם גם ישראלים) לחפש את אייכמן, האחראי הראשי להשמדת יהודי אירופה. 15 שנה חיפשו קבוצות מתנדבים אלה את אייכמן, בארצות שונות באירופה, בארצות ערב וביבשת אמריקה – ללא תוצאות. לפני חדשים אחדים הגיעו לאחת מקבוצות המחפשים ידיעות, כאילו אייכמן מסתתר בארגנטינה בשם מזויף, בלי ידיעת שלטונות ארגנטינה, אבל, נעזר על ידי נאצים אחרים החיים במדינה זו…. קבוצות המתנדבים המחפשים באו במגע עם אייכמן ושאלו אותו אם הוא מוכן לבוא לישראל למשפט. לאחר שאייכמן ראה שהכירו אותו הודה בזהותו האמיתית…. ואשר לשאלה אם הוא נכון לעמוד למשפט בישראל, ביקש שהות של 24 שעות לתשובה. השהות ניתנה לו. כעבור יום הביע את הסכמתו לבא מרצונו הטוב לישראל….

“קבוצת המתנדבים הודיעה ביום 23 במאי, 1960 לממשלת ישראל שאייכמן נמצא בידיהם, והממשלה הטילה על המשטרה והיועץ המשפטי להכין את המשפט. רק לאחר מכן נמסר לממשלה שאייכמן בא מארגנטינה. במידה שקבוצת המתנדבים הפרה חוק ארגנטיני, או פגעה בזכויותיה הריבוניות של ארגנטינה, הרי, ממשלת ישראל מביעה את צערה על כך. ממשלת ישראל מבקשת לקחת בחשבון את המשמעות היוצאת דופן מן הכלל של הבאתו לדין של איש…… ממשלת ישראל סמוכה ובטוחה, כי ממשלת ארגנטינה תגלה הבנה לערכים הסטוריים אלה”.

 

לבן גוריון לא היו מעולם שום עכבות בביצוע רצח יחידים והמונים, כשהדבר שירת את צרכיו, קל וחומר, שהשקר היה נר לרגליו. גם לפי טבת, הוא יכל היה לומר במשפט אחד דבר והיפוכו.

בן גוריון לא ניסה להסתיר את שקריו, כי הם באו לו בטבעיות כזו, שלא חש צורך להסוותם, כאילו היו כל שומעיו מהופנטים על ידו ומשוכנעים בכל דבריו. ואולי, אכן, היו כאלה…. בן-גוריון העביר לארגנטינה הרבה מאד בלה, בלה, בלה…. ארגנטינה לא שוכנעה.

 

ממשלת ארגנטינה הבינה, כמובן, שהאיש מזלזל באינטליגנציה שלה ומשקר במצח נחושה, אך לאחר שעשתה כמה שרירים, ויתרה על הקרב האבוד, שכן, עולם ומלואו עמדו פתאם לצד היהודים, בענין אייכמן, שהיה אמור לעלות קרבן על מזבח כפרת עוונותיהם נגד העם היהודי.

 

ביום 15.6.1960, הגישה ארגנטינה תלונה למועצת הבטחון של האו”ם בגין הפרת חוקיה על ידי ממשלת ישראל.

מועצת הבטחון התכנסה לדיון בתלונה ביום 22.6.1960. נציג ברית המועצות ארקאדי סובולוב יצא בהתקפה מוחצת על ארגנטינה…. הנציג הבריטי הזכיר כי מדינות היבשת האמריקנית בהודעה משותפת שפירסמו במכסיקו במרס 1945, הזדהו עם ההחלטות שנתקבלו על ידי בנות הברית…. הנרי קבוט לודג’ נציג אמריקה, העלה שלש נקודות הצריכות להכתיב את פעולתה של מועצת הבטחון…. והוא הביע תקווה ליישב את הסכסוך בין ארגנטינה וישראל בצורה משביעת רצון….

… והמועצה מבקשת מישראל להבטיח “פיצוי נאות” לארגנטינה. נציג ארצות-הברית טען, שיש לראות “פיצוי נאות” בהבעת ההשקפות של הנציגים השונים במועצת הבטחון, יחד עם התנצלות מצד ממשלת ישראל על פגיעה כלשהי בחוק הארגנטיני על ידי חטיפת אייכמן…

 

כל הנ”ל, כאן בתמצית דתמצית, מובא בספרו של דב”ג, “מדינת ישראל המחודשת” בפרטי פרטים. כמו כן מביא דב”ג קטעי עדויות וכמובן סיפורים הידועים כבר ממשפט קסטנר וממשפטי נירנברג.

 

מובן, שבסופו של דבר, בן גוריון ניצח!

מה שבטוח הוא – בברית המועצות, בבריטניה ובארה”ב, לא היה בן-גוריון מעז לחטוף אזרח, בין שהוא נאצי או אחר.

 

לאחר משפט קסטנר, לא יכל היה בן-גוריון להרשות לעצמו התעלמות ממציאותו עלי אדמות של אייכמן, שהיה הפארטנר של הממסד בראשות בן-גוריון, לקידום השמדת יהדות הונגריה.

 

היו אלה אנשיו של בן-גוריון שחקרו את אייכמן והבטיחו שעדויות אייכמן, המסוכנות לממסד, תרדנה עמו שאולה.

 

 

על כל פשעים יכסה הכסף

 

ב-1952 כבר ידע בן גוריון שגרמניה היא “אחרת” והכסף שלה כשר, ועל כן חתם על הסכם ה“שילומים”. בכך היה ליורש החוקי של היהודים שהושמדו על ידי הנאצים, בברכתו!

 

ב-14.3.1960 נפגש בן גוריון, בניו-יורק, עם הקאנצלר אדנאואר ובקש הלוואה של 500 מליון דולר, במשך עשר שנים, 50 מליון דולר לשנה ל“פיתוח הנגב” – “ראש הממשלה הסביר את ההצעה בשני נימוקים: כלכלי ומוסרי. הנימוק הכלכלי היה, שיש להפוך את הנגב למרכז תעשייתי גדול ליצוא סחורות לארצות אסיה ואפריקה המזרחית, דרך אילת וים סוף.

“הנימוק המוסרי – שהנוער בגרמניה, שנולד לאחר מיגור המשטר הנאצי, שהשמיד ששה מליונים יהודי אירופה (שליש העם היהודי), ישמע על מעשי-התועבה של הנאצים, שאין להם דוגמא בהסטוריה האנושית, ויתבייש על מעשי עמו ותעלוליו במלחמת העולם השניה, ימצא סיפוק מוסרי, כל-שהוא, כשידע שעמו, אחרי מיגור המשטר הנאצי, עזר להתפתחותה ולעצמאותה של ישראל בנגב השומם…” (“מדינת-ישראל המחודשת”).

 

המחנך הדגול, בן גוריון, היודע את נפש הנוער הגרמני, דואג להרגשתו הטובה של נוער זה, במתן הזדמנות לגרמניה ל”כפר” על השמדת העם היהודי….

 

בן גוריון מפעיל, בכל כוחות הסוס, את משאבת הכסף על מצפון הגרמנים.

 

אדנאואר התקשה להשיג את הסכמת ממשלת גרמניה למילווה. ושוב נדרש בן-גוריון ל“נימוק המוסרי”, כלשונו:

 

“כולנו יודעים מה קרה בימי היטלר. אתה האיש אשר הרגיש והבין כי העם הגרמני כולו נושא באחריות מוסרית של השואה האיומה, ואם כי אי-אפשר היה להשתמש באמצעי-כפיה נגדך או נגד גרמניה, הרגשת אתה שעמך יש עליו חובה מוסרית לתת פיצוי כלשהו לקרבנות הנאצים שנשארו בחיים.

“איני יודע אם הנוער בגרמניה היום יודע מה עוללה גרמניה הנאצית, אבל אין לי ספק, שבאחד הימים ידע את האמת המחרידה, וכל גרמני צעיר ירגיש צער וקלון על הפשעים האיומים הללו. ואני רוצה להקים בעזרתך מפעלי יצירה חלוציים בישראל, אשר – כשהנוער הגרמני יראה אותם, או יקרא עליהם – יתנו להם רגש של סיפוק מוסרי מגרמניה של אדנאואר, שעשתה, במידה שזה אפשרי, לכפר על החטאים של גרמניה ההיטלרית….”.

 

ועוד הרבה בלה, בלה, בלה “מוסרי” מעטו של אדם חסר מצפון, חסר מוסר וחסר כבוד לאומי, שהשפיל את עם ישראל עד עפר, בתאוות הממון שלו.

 

בשנת 1965 כוננו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה.

 

באוגוסט 1962, העלתה סיעת “חירות” שאילתות –

 

אברהם דרורי עורר שנית שאלה, שנדונה בכנסת באריכות ובאופן יסודי ב-30 ביוני וב-1 ביולי, 1959, על פי הודעת הממשלה האומרת: “הכנסת מביעה את דעתה נגד ביטול יצוא הנשק לגרמניה המערבית ומציעה לקיים דיון בנושא זה”. אחרי דיון של יומיים, אושרה הודעת הממשלה, ברוב של 57 נגד 45 וחמישה נמנעים (“מדינת ישראל המחודשת”).

 

אברהם דרורי (6.8.1962): “למען מוסר האומה, למען הצלת בניה, למען הקטנת העוינות למדינה – על הכנסת לומר את דברה: “העיסקה המחפירה חייבת להתבטל”. הכוונה היתה ל”עיסקה” של תפירת מדים בשביל גרמניה בבית-חרושת בישראל… (שם).

 

כבר ציינתי בעבר – בן גוריון תירגם את ה”שואה” לכסף. הרבה כסף. כסף בכל מחיר – קנית כסף בהפקרת הכבוד הלאומי והמוסר, קבל כל העמים!

 

ערב הסכם השילומים, תיכננה “חירות”, בראשות בגין, יום של מחאה, הוא “יום הזעם”. וכך, עתונו של בן-גוריון על ההפגנה נגד הסכם השילומים:

 

 

“לא יותן לפאשיסטים להשתולל”

 

משל למחבל, הטוען קבל עם ועדה, כלפי האדם שסיכל את נסיונו לחבל ורצה למסרו לרשות: באיזו זכות אתה מפריע לי, באיזו רשות אתה מבטל את חופש התנועה שלי, בטרם חיבלתי, הזהו ‘חופש האזרח’? חכה עד לאחר הפשע, ואז תמסור אותי לערכאות…

 

וכך טוענת גם תנועת “חירות” ו”מנהיגה הכללי” מ. בגין:

באיזו זכות אתם רוצים להתגונן, באיזו רשות אתם רוצים לסכל את ההתפרעות, שאנו זוממים לארגן (באורח “ספונטאני”!) ביום ה”זעם”… חכו עד לאחר ההתפרעות, עד לאחר מבצע “שבת של קאהיר” ברחובות תל-אביב. ואז תתבעו אותנו לדין…

 

ציבור הפועלים והמוני-העם אינם משלימים עם “הגיון” זה. הם ימנעו את מעשי-הפשעים של הבריונים הפאשיסטיים, המנסים להתנקש בשלום הציבור, במשטר הדמוקרטי של נציגות העם הנבחרת”.

 

משתפי הפעולה עם הפאשיסטים הגרמנים, מאשימים את המתנגדים לשיתוף פעולה כזה, בפאשיזם. הבולשביקים המבקשים למנוע בכח הפגנה נגד שיתוף הפעולה הזה, מתהדרים באיצטלת ה”דמוקרטיה”.

 

אז מה חדש בשיחדש האורווליאני, מאז ועד היום?