ב”ה

לא רוצים שלום (הצופה, ח’ בטבת, התשס”א)

ביילין רואה באריק שרון את הישראלי המכוער. יודע עורב נפש זרזירו. אכן, מלאה הארץ בכרזות המאיימות: “רק שרון יביא שלום”.

לאריק שרון עומדות כמה נקודות זכות (זה נכתב כמה שנים לפני ששרון החריב את גוש קטיף. וזה, ביחס ליוסי ביילין. תמיד ידעתי מי הוא שרון, וכאשר הוא “רץ” עם ההבטחה לשלום, לא הצבעתי לכנסת. ומאז איני מצביעה) של הבאת תשועה לישראל, לביילין אין גם נקודת זכות אחת. מפעל חייו הוא “תהליך השלום”, שהוא – הסגה לאחור של הצדק שנעשה לעם היהודי לאחר אלפיים שנות עוול ורשע. “תהליך השלום” איננו רק פשע מזוויע נגד העם היהודי, אלא, המשך ההתעללות הנפשית והפיזית בו, מזה אלפיים שנה.

 הפושע וקרבנו

“תהליך השלום” הוא ילדים קטועי רגלים. “תהליך השלום” הוא – הבא להרגך, השכם ותן לו רובים. “תהליך השלום” הם קרבנות ה”שלום”, אלפי יתומים ומשפחות שכולות. “תהליך השלום” הוא הפקרת בנים, שבויים ונעדרים.

“תהליך השלום” הוא שלילת זכותו הבסיסית של העם היהודי לחייו ולמולדתו. “תהליך השלום” הוא – זחילה בעפר רגליו של מיעוט רצחני, שלא תרם דבר לעולם, לאיזור ולארץ, לבד מקדחת ומנהרות דם. “תהליך השלום” הוא – הפיכת מיעוט, היושב כאן, בחסדנו ולא בזכותו, מיעוט שגם בעיני אחיו, שולחיו, הוא אשפת אדם, ל”עם”, בעל זכויות לגיטימיות לרצוח וגם לרשת אותנו.

“תהליך השלום” הוא – הפיכת גאולת הארץ מחרפתה ומשיממונה, ל”כיבוש משחית”. “תהליך השלום” הוא – הפיכת בנין ויצירה ל”מכשול לשלום”, כי “תהליך השלום” הוא חורבן הארץ!

איננו רוצים שלום כזה! לא רוצים!!! לא רוצים “שלום”, רוצים את הר בית ה’ אלוקינו. לא רוצים “שלום”, רוצים את ארצנו, כולה! לא רוצים “שלום”, רוצים לטייל ברחבי ארץ ישראל, בלי מלווי נשק. לא רוצים “שלום”, רוצים אויר פסגות ולא חלונות אטומים וטנקים כתפאורה. לא רוצים “שלום”, רוצים שילדינו ומורותיהם יגיעו לבתי הספר וישובו הביתה.

לא שבנו לארץ והקמנו בה מדינה, לשמש כלי וכסות עינים “דמוקרטית”, לויתור רשמי, בשמנו, על ארץ ישראל.