היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, מפנה אצבע מאשימה: “שר בכיר (נחשו מי!) שהורשע בעבירת מין מנהל מסע צלב שיטתי נגד מערכת אכיפת החוק”, מקשה רטורית: “האם מתקבל על הדעת שמי שיזם את בדיקת החוקרים, הוא שר שהועמד לדין והורשע, והמערכת הפוליטית, שחלק מחבריה נחקרים?”, עונה על שאלתו-הוא: “זה מסוג הדברים הבלתי-נסבלים. זו שבירת כלים”, וגם מבטיח: “אנו נאבק בכל תוקף בעניין” (גלובס, 19/06/2008).

עוד משפט רב-מפרקי אשר תחילתו שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת, המשכו בשאלה רטורית, וסיומו במסקנה “מובנת מאליה”, עם הכרזת-מלחמה על הדרג הפוליטי אשר מבקש לדעת אם הפקידות שאמורה לסור למרותו אכן מתנהלת כראוי.

הנושא ידוע: בפרשה אשר בסופה הועמד חיים רמון לדין פלילי, וגם הורשע, היו טענות על שימוש לא-חוקי בהאזנות-סתר, על תפירת-תיק, ומה לא. החיצים הופנו הן אל מערכת המשפט, עם דורית ביניש בראשה, הן אל מערכת האכיפה, עם מני מזוז בראשה, והן אל התיזמור בין שתי המערכות – תיזמור הנובע, לפי הדיעות הרווחות בציבור, מהתנגדותן של שתי המערכות לרפורמות שחיים רמון ביקש להנהיג במשרד המשפטים ובמערכת המשפט.

הדיעה הרווחת בציבור על “תפירת תיקים” למבשרי-רפורמות, יש לציין, לא התחילה עם חיים רמון. רפול, רובי ריבלין, יעקב נאמן הם חלק מרשימה ארוכה של אישים אשר עשו להם את זה עוד קודם. ואם זו הדיעה הרווחת בציבור, יש חובה ציבורית להבהיר כמה אמת יש בה, כמה בדייה.

נו, מה החידוש בכך שאף אחד לא אוהב שיחקרו את מעשיו, התנהגותו, התנהלותו? אין שום חדש, ובכך מני מזוז אינו שונה מאיש. גם הוא לא אחוז תשוקה לחשוף לחקירה ציבורית את עצמו ואת המערכת שהוא עומד בראשה.

אבל הנימוקים, מני, הנימוקים. אין לך משהו מוצלח יותר?

האם באמת מנהל חיים רמון “מסע צלב שיטתי נגד מערכת אכיפת החוק”? רמון נפגע נקודתית, והוא עושה לתיקון העוול אשר נגרם לו, לדעתו (ולא רק לדעתו, מיינד יו), ולנקיטת אמצעים נגד המעוולים – וגם זה “נקודתית”. לא חסרים בארצנו המנהלים מסעי-צלב שיטתיים נגד מערכת אכיפת החוק, ובהשוואה אליהם חיים רמון הוא חתלתול-בית בנעלי-בית.

“שר בכיר שהורשע בעבירת מין מנהל מסע צלב שיטתי נגד מערכת אכיפת החוק”: האם למי שהורשע אין זכות לטעון שהרשעתו לא בדין יסודה, או שהייתה קונספירציה נגדו, ולדרוש חקירה בנושא? ואם מי שלא הורשע היה דורש את זה, האם לא היית שולח את שי ניצן לטעון כי דורש-החקירה “לא נפגע אישית, ולכן אין לו זכות עמידה”?!

אנחנו הרי מכירים את הפאוץ’ הכפול הזה: אם הוא לא נפגע אישית – “אין לו זכות עמידה”, ואם הוא כן נפגע אישית, הוא “לא אובייקטיבי”. הוא “אינטרסנט”…

ועוד: “האם מתקבל על הדעת שמי שיזם את בדיקת החוקרים, הוא שר שהועמד לדין והורשע, והמערכת הפוליטית, שחלק מחבריה נחקרים?”: כן, מני, בהחלט מתקבל על הדעת. בוזגלו קשה-היום אשר טרם נפגע לא יוצא למאבקים ציבוריים, בין משום שאלה “לא בראש שלו”, בין משום שכל יומו לפרנסת משפחתו, ובוזגלו קשה-היום אשר כבר נפגע הוא מוכה וחבול, מוטל פצוע בצד הדרך, והדבר היחיד שהוא יכול לעשות בהצלחה הוא לקלל את “המערכת” אשר עשתה לו את העוול.

כן, מני, זה בהחלט מתקבל על הדעת, כי המערכת הפוליטית קיימת, בין השאר, כדי להבטיח לציבור מערכת שלטונית טובה יותר, הגונה יותר, מקצועית יותר, וזה כולל גם את “מערכת האכיפה” שאתה עומד בראשה.

אתה שולל את הזכות ליזום את החקירה גם מ”המערכת הפוליטית, שחלק מחבריה נחקרים”, וזה אומר, לשיטתך, שכל עוד נחקר אפילו אחד מחבריה של המערכת הפוליטית – המערכת כולה “פסולה” מלדרוש חקירה של שיטות החקירה המשטרתיות, ועל כך אמרינן: האיש האחד נחקר, ועל כל העדה תקצוף?

ומה אתה מצפה: שהמערכת הפוליטית תמתין עד שתופרי-התיקים יביאו את כל הפוליטיקאים למצבו הנוכחי של חיים רמון, ואז תגיד האם מתקבל על הדעת שהמערכת המושחתת הזאת, שכל חבריה הורשעו בפלילים, תיזום את בדיקת החוקרים?

ואני שואל: האם מתקבל על הדעת שהנתונים בחקירות לא יוכלו לדרוש שחוקריהם יהיו נקיי-כפיים וברי-לבב?

אנחנו יודעים כי מפעם-לפעם גם שוטרים ושופטים נחקרים, וספק אם היה אי-פעם מצב בו לא נחקר איש מכל אלה, ולכן, אם נלך לשיטתך, נוכל לומר האם מתקבל על הדעת שהחוקרים והשופטים הם המערכת שחלק מחבריה נחקרים?

כן, זה מאוד מתקבל על הדעת. על פי חוק סדר הדין הפלילי קיימת לכל אדם הזכות לדרוש כל חקירה וחקירה, וזכותו של מי ש”הועמד לדין והורשע” אינה נופלת מזכותו של כל אדם אחר. כך גם שמורה הזכות הזאת למערכת הפוליטית, אפילו אם “חלק מחבריה נחקרים”.

אתה אומר כי “זה מסוג הדברים הבלתי-נסבלים. זו שבירת כלים”. כן, אחרי ש”שכנעת” אותנו שזה “מסוג הדברים הבלתי-נסבלים”, אתה מוסיף ומחזק: “זו שבירת כלים”. כן “גם בחגורה וגם בשלייקעס”, כמו שאומרים אצלכם בפרקליטות. אבל, כפי שהראיתי, ה”חגורה” אינה מחזיקה מים, וגם “שבירת כלים” אינה בהכרח “משהו גס”: כל מה שאתם עושים בפרקליטות זה “שבירת כלים”. כאשר “שר בכיר” (או לא בכיר) בועל קצינה, אתם לא מציעים במקומו שר אחר, כזה שאינו בועל קצינות. אתם מציעים לשבור לו את הכלי. יכול להיות שאתם צודקים, במקרה זה או אחר, ויכול להיות שאתם לא צודקים, אבל אתם עושים את מה שמוגדר כתפקידכם.

והוא הדין גם במערכת הפוליטית: כשהיא דורשם לחקור את החוקרים – היא ממלאת את תפקידה, וגם זה לא “משהו גס”.

אתה אומר, וגם מבטיח: “אנו נאבק בכל תוקף בעניין”, ואני שואל אותך ממה אתה חושש, אם כפיך נקיות. ואם כפיך אינן נקיות, במה עולה זכותך להתנגד לחקירה על זכותה של המערכת הפוליטית להחליט על החקירה?

ואולי אתה רוצה לקבוע נורמה לפיה מערכת האכיפה חסינה מפני חקירות, בין אם כפיה נקיות, בין אם לאו?

והערה אחרונה: האם זה ראוי שעובד-מדינה, בכיר ככל שיהיה, ייצא חוצץ כנגד הדרג המדיני בעניין שאינו מקצועי-נטו?