פרשת קסטנר

ספרו החדש של יהודה באואר “יהודים למכירה” , שעל צאתו לאור בישר בצהלה מיכאל ברונשטיין על גבי דפי עיתון זה, הינו נסיון נוסף לחפות, לטשטש ולהטעות את דעת הקהל בקשר לפרשת קסטנר. קדמו לכך סדרות הטלוויזיה “עמוד האש” והמשכה, שגם בהן כיכב באואר, והצגת תיאטרון בשם “קסטנר” שנכתבה ע”י מוטי לרנר, שהתפנה לרגע מכתיבת עוד תסריט נגד הכיבוש.

 

באואר הוא הסטוריון של השואה, בדיוק כמו שמאיר פעיל הוא הסטוריון צבאי. שניהם מציגים את ההיסטוריה  באור הרצוי למחנה הפוליטי שלהם. המחנה הזה נקרא היום “אליטות”. בעבר הוא היה הרבה יותר מוגדר. קראו לו מפא”י.

 

לא מזמן יצא ספר אחר, הביוגרפיה של שמואל תמיר, שהיה בעבר שר המשפטים, חבר כנסת ועורך דין מפורסם. ספר זה שופך אור אחר לחלוטין על פרשת קסטנר, וראוי שגם את נקודת המבט הזאת יראה הקורא.

 

הגירסה המובאת כאן מבוססת ברובה על  העובדות והדעות שמביע תמיר בספרו.

 

 

מהי “פרשת קסטנר”?

 

בשנת 1953 כתב יהודי פשוט בשם מלכיאל גרינוולד מאמר בסגנון שלוח רסן בעתון נידח שאותו הוציא לאור והפיץ בכמה מאות עותקים, שבו האשים פקיד בכיר במשרד המסחר והתעשיה, ישראל קסטנר, כי בהיותו ראש “ועד ההצלה” בהונגריה בזמן מלחמת העולם השניה, שיתף פעולה עם הנאצים, הציל פושעי מלחמה בכירים מחבל התליה לאחר המלחמה, ואף השתתף עם הנאצים בשוד הרכוש היהודי.

 

בתגובה, תבעה מדינת ישראל את גרינוולד למשפט דיבה. הסנגור היה עו”ד שמואל תמיר, ועד מהרה הפך המשפט ממשפט גרינוולד למשפט קסטנר.

 

במהלך המשפט הסתבך קסטנר בשקרים אינסופיים שנחשפו. בסופו, פסק השופט בנימין הלוי שקסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, ובכך “מכר את נשמתו לשטן”,  ואף נתן הצהרה בשבועה לטובת קורט בכר- קצין בכיר, ראש המחלקה הכלכלית של הס.ס., וקודם לכן השתתף  בהשמדת יהודים בפולין וברוסיה. הצהרת קסטנר, שניתנה אחרי המלחמה, הצילה את חייו והוא שוחרר.

 

 

הממשלה ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון. בקרב הממשלה והמפלגה היה מתח רב וחשש מכישלון גם בערעור. והנה, זמן קצר לפני מתן פסק הדין, נורה קסטנר ע”י מתנקשים ונפצע. לאחר שאושפז החל מצבו להשתפר, אך לאחר 12 יום, באורח בלתי מוסבר, נפטר

 

פסק הדין בערעור אמנם זיכה את קסטנר, אך היה זה על חודו של קול- 3 שופטים מול 2, לא דבר של מה בכך, וזאת במיוחד, בהתחשב בעובדה שפסה”ד ניתן בהשפעת   הזעזוע שלאחר הרצח.

 

גם בערעור הורשע קסטנר בכל הנוגע למתן העדות המדהימה שזיכתה את קורט בכר.

 

 

הונגריה 1944

 

המצב בהונגריה בשנת 1944 היה שונה בתכלית מהמצב בפולין, 1939.

 

הקהילה היהודית בהונגריה, שהיתה השניה בגודלה באירופה, שרדה את המלחמה, כשהיא שלמה בגופה וברוחה, בשונה לחלוטין ממצבם של  יהודי פולין, שהיו תחת כיבוש גרמני מוחלט, רעבים ומושפלים. הונגריה שמרה על מראית עין של עצמאות שהגבילה במובנים מסויימים את פעולות הגרמנים ואיפשרה ,למשל, לצירויות ניטרליות לפעול ולהעניק חסות ליהודים.

 

להונגריה היה גבול ארוך עם רומניה, גבול קל למעבר עם נכונות גדולה של הרומנים לסייע ליהודים נגד ההונגרים, שעמם היה להם סכסוך חריף על חבל טרנסילבניה.

 

היה להונגריה גם גבול עם יוגוסלביה, שם ניהל טיטו לחימה  עזה נגד הגרמנים. באין ברירה, אף זו היתה אפשרות מילוט.

 

יתר על כן השנה היתה 1944,  הגרמנים  היו בקריסה צבאית, אחרי סטלינגרד, בנסיגה מתמידה מפני הרוסים ממזרח, בציפיה לפלישה ממערב, שאכן הגיעה לאחר זמן קצר, לאחר אבדן צפון אפריקה ואיטליה, נתונים בכל הגזרות ללחץ הפצצות אימתני מצד בעלות הברית, כאשר כוחם הצבאי מצומצם בהרבה יחסית לתחילת המלחמה. לצורך מבצע השמדת יהודי הונגריה עמדו לרשותם 150 (!) אנשי ס.ס. בלבד, ו-5000 ז’נדרמים הונגרים.

 

 

 

עיקר השמדת היהודים התבצעה ב7- שבועות, בין אמצע מאי לתחילת יולי 1944. חצי מליון יהודים גורשו לאושוויץ ונרצחו בקצב של 12000  ליום! מכונת ההשמדה עבדה באופן מושלם, ללא תקלה וללא שום שיבוש.

 

איך התאפשר הדבר?

 

 

קסטנר היה ראש “ועד ההצלה” מטעם הסוכנות היהודית, והנציג הבולט של הממסד הציוני בהונגריה.

 

למרות שהציונים היו מיעוט בקהילה היהודית, נחשב קסטנר למנהיג ללא עוררין, ל”איש החזק” של הקהילה בשל קשריו עם הנאצים מזה, וקשריו עם הישוב בא”י מזה, שהקנו לו גם עוצמה כלכלית.

 

קסטנר שלט ברשת של אנשי יודנרט של הקהילות היהודיות בהונגריה ועל ידיהם שלט למעשה בכל הקהילות. לא היה סיכוי להשלים את הגירוש וההשמדה בצורה חלקה ללא  לוחמה פסיכולוגית והטעיה של היהודים, להטעיה זו לא היה סיכוי ללא עזרת מנהיגים מקרב היהודים. סיפור הכיסוי העיקרי היה, שהיהודים נשלחים למחנה עבודה בשם “קנייר מיזה”, והם לוקחים איתם את משפחותיהם, כי הגרמנים הגיעו למסקנה שפריון העבודה גדל כשהמשפחה מאוחדת. קסטנר היה זה שהזרים מכתבים מזויפים, שקיבל מהגרמנים, מהמגורשים, כביכול, אל קרובי משפחתם, שבהם הם מדווחים על מצבם הטוב. הוא כפה על רשת היודנרט להפיץ את המכתבים הללו בקהילות.

 

היהודים רוכזו בגטאות, מנותקים ומבודדים מהעולם. מקור המידע שלהם היה היודנרט, אשר מקור המידע שלו היה קסטנר.

 

באותה שעה, לקסטנר היו פרווילגיות. רכב צמוד, קשר טלפוני, חופש תנועה, פטור מענידת טלאי צהוב, חסינות מול ההונגרים. האמון בראש “ועד ההצלה” היהודי מצד הנאצים היה מלא.

 

קסטנר שיתף פעולה עם אייכמן, הפעיל את היודנרט ליצירתה של מערכת ההונאה, ששכנעה את היהודים, שישיבה במחנה עבודה עד סוף המלחמה, שכבר נראה באופק, עדיפה על בריחה והתנגדות שסיכון בצידן.  האשליה  הזאת, פעלה את פעולתה, אך ורק בגלל שבאה ממקור יהודי מוסמך.

 

מילה אחת של קסטנר, וכל בניין הקלפים היה מתמוטט. אולם המילה הזו לא באה.

 

בתמורה לשיתוף הפעולה קיבל קסטנר רשות לחלץ כ- 1700 יהודים, שכללו את בני משפחתו, מקורבים, מנהיגים מקומיים, אנשי יודנרט, וראשי ציבור יהודי בהונגריה. שחרור ה”מיוחסים” (כך נקראו!), בוצע בצורה סחטנית תוך וידוא שיתוף פעולה של הניצולים להרדמת כל היתר.

 

 

פרשת קלוז’ כמשל

 

קלוז’ היתה עיר הולדתו של קסטנר, שכנה קילומטרים בודדים מגבול רומניה וגרו בה 20,000 יהודים.

 

עם בוא הנאצים הוצאו היהודים מהעיר ובודדו בגטו שהוקם לידה. על 20000 היהודים הללו שמרו … 20 ז’נדרמים הונגרים, בפיקודו של גרמני אחד.

 

קסטנר הגיע לקלוז’ ימים אחדים לפני הגירוש. בשיחותיו עם מנהיגי ואנשי העיר לא אמר מילה על הגירוש וההשמדה הצפויים להם בעוד ימים ספורים, למרות שלפי עדותו במשפט ידע על כך עוד קודם לכן.

 

היהודים גורשו, בעוד 380 מקורבים , אנשי יודנרט, חברים וקרובי משפחה של קסטנר הועברו לבודפשט להמתנה ל”רכבת ההצלה”.

 

הביקור בקלוז’ היה נקודת זמן מכרעת, בצומת החלטות חשובה אצל קסטנר. ניתן לתאר תרחיש אחר: לו אמר קסטנר לאנשי קלוז’  את האמת, לו הורה להם לברוח, ואולי בורח עימם לגבול הקרוב לרומניה, (כל זה בד בבד עם הודעה חשאית ומתואמת מראש לעוד קהילות, דבר שטכנית היה בידו לעשות) היה סיכוי שמהלך כזה ישבש את כל תכנית הרמיה השברירית .

 

מרידה ובריחה במקום אחד, היתה מדללת ביתר המקומות את הכוחות המועטים שעמדו לרשות מנגנון ההשמדה. ומכאן ועד לאבדן שליטה על המצב מצד הגרמנים היתה הדרך קצרה. למצער, ניתן היה בצעד כזה להציל הרבה יותר מאשר 1700 בלבד.

 

אלא, לצורך כך היה עליו “לבגוד” בנאצים. הוא לא עשה זאת, ומרגע זה והלאה הוא שקע יותר ויותר עמוק בתהום שיתוף הפעולה.

 

 

בחיקו של השטן

 

תמיר שואל בספרו, מה הופך יהודי שקודם לכן היה בודאי אדם חיובי, לחבר ושותף במנגנון ההשמדה של הנאצים?, מה גרם לו ” למכור את נשמתו לשטן?”, ומשיב:

 

תחילתו של התהליך הנפשי הזה  בפסימיות עמוקה לגבי סיכויי היהודים להינצל. קסטנר ראה את 800,000 היהודים בהונגריה כאבודים ורצה לפחות להציל את מקורביו. רק בשלב מאוחר יותר שיתוף הפעולה נעשה ביודעין. בהיותו בעל אופי חסר מעצורים, הרפתקן חסר אחריות בעל אמביציות חולניות, שבלחץ האיום ההוא, נלכד במערכת, מתפרק מכל ערכי מוסר, והופך להיות משת”פ .

 

דברים אלו הזכירו לי  דוגמא קרובה יותר. בין שבויינו בסוריה במלחמת יום כיפור היה אבי לניר הי”ד, מפקד טייסת פאנטומים. מפחיד לשער איזה נזק היה נגרם לו נודע לסורים  את כל מה שהוא ידע. לניר שתק, עבר עינויים קשים, ולבסוף נרצח מבלי שפלט מילה.

 

לעומתו אדם אחר, שאת שמו לא נזכיר, איש מודיעין שנשבה בחרמון, הסורים גרמו לו לשתף פעולה בעזרת חוקרים רוסים, והוא סיפר הכל. בשלב מסויים הוא נשבה במשחק החדש הזה, ובהיותו בעל זכרון פנומנאלי, סיפק לאוייב מיוזמתו ידיעות  שלא ציפו להן כלל, כגון שמות, כתובות וטלפונים של אנשי מודיעין, שב”כ ומוסד.

 

בבית המשפט, התברר שקסטנר, אשר אליו כוונו ע”י הבריטים שני צנחנים שבאו מא”י, גרם להסגרתם. האמון שרכשו אליו הנאצים היה ללא עוררין. לימים נתגלתה  הצהרה של גנרל  הס.ס.  וולטר שלנברג שניתנה אחרי המלחמה, שבה נאמר, שקסטנר שימש סוכן של ה ס.ס. בקרב יהודי הונגריה.

 

אדולף איכמן, האיש שניהל את ההשמדה, רואיין שנים אחדות לפני שנתפס,  ע”י עיתונאי  הולנדי בשם סאסן.

 

בראיון שהתפרסם בשבועון “לייף”, הוא מצוטט: “קסטנר העניק לי את השקט בהונגריה, והביא לכך שלא חוויתי (מרד) ורשה הונגרית. הוא עשה לי עבודה שלמה. הוא נתן לי את כל היהודים מבלי שנורתה יריה אחת , בלי הפגנות, ומבלי שהייתי צריך לתת אדם אחד לעזרת המשטרה ההונגרית. הוא הנעים לי את החדשים בבודפשט וחסך לי צרות ומועקות. היה לו חופש תנועה מלא. הוא גרם לכך שהס (מפקד אושוויץ) בא להתחנן כדי להמעיט במשלוחים. קסטנר עשה לי את השהות במטה לעבודה משרדית נעימה. לאיש אמונים כזה, הכרת התודה שלי היתה מתן חופש תנועה מלא.”… “נעשינו חברים”..  “זה היה עסק טוב בשבילי, מחיר של 15-20 אלף יהודים תמורת סדר במחנות”

 

פרשה נוספת הדורשת התיחסות היא התיימרותו של קסטנר כי בזכותו ניצלו היהודים במחנות ערב השחרור ע”י בעלות הברית. לעומת זאת, קיימת גירסה אחרת, שלפיה, אחראי להצלה הזו הינו יהודי רב השפעה שגר בשוודיה בשם הילל שטורך, שגם היה האיש ששלח את ראול ולנברג להונגריה בתיאום עם השלטון בשבדיה, במטרה  להציל יהודים. שטורך יצר ערוץ הידברות עם הימלר, ראש הס.ס., שהיה מפקדו של בכר. לא היה זה מו”מ מתוך התרפסות. הימלר חיפש אליבי, כי החל לחוש את התבוסה הקרבה. סגנו של שטורך, נורברט מזור, טס לגרמניה, נפגש עם הימלר והשיג את הצלת 300-400 אלף יהודים במחנות. לפי הגירסה הזו, התיאור כאילו קסטנר הוא שהשיג זאת באמצעות בכר, זנבו של הימלר, הוא יומרה ריקה.

 

שאלה אחרת היא לשם מה היה נחוץ לקסטנר חופש תנועה  שאותו ניצל למסעות ברחבי אירופה הנאצית בחברת קורט בכר, רוצח יהודים מוכח, אותו תיאר קסטנר מאוחר יותר כ”יפה כמו האלוהים”, זהו האיש שהיה אחראי על ניצול שיער היהודים לתעשית המזרונים, לעקירת שיני הזהב מגופות הנרצחים, לניצול אפר גופותיהם של סבינו, אימותינו ואחינו לדישון אדמת גרמניה, וכמובן לעינויי יהודים לשם גילוי רכוש מוחבא. חופש תנועה זה לא היה נחוץ לשם שיתוף הפעולה עם איכמן. אם כן למה שימש?

 

אחת התשובות שנותן תמיר בספרו היא יצירת אליבי משותף של הצלת יהודים לבכר וכנופייתו מזה, ולקסטנר מזה.

 

עובדה אחת, אפלה, מטילה צל אחורנית על ההתרחשויות בין קסטנר לראשי   הס.ס. העובדה הזו היא התנהגותו של קסטנר אחרי המלחמה. בכר וחבריו נתפסו ע”י בנות הברית. קסטנר, הוא שמושיע אותם בעזרת תצהירים שהתיימר לחתום, ללא סמכות, בשם הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי. את בכר הוא הציל כך מתליה ושיחרר. את ויסליצני, משמיד יהודי סלובקיה, ניסה להציל, אך אחר את המועד. לקרומאי, רוצח ילדי לידיצה,  העניק את חייו וכן עוד 20 שנות חופש, כמו כן העיד לטובת גנרל ס.ס. יוטנר, כולם רוצחים מהגרועים ביותר. עד היום לא נמצא בין סנגוריו של קסטנר אדם שיספק הסבר משכנע למעשים הללו.

 

פרשה מפורסמת אחרת היתה פרשת שליחותו של יואל ברנד. ברנד שהיה חבר ב”ועד ההצלה” הגיע לתורכיה עם הצעה מאייכמן לעסקת חליפין: מליון יהודים תמורת 10,000 משאיות. ברנד עצמו לא האמין בהצלחת השליחות, אך דירבנה אותו העובדה שההצעה כללה עצירת פעולות ההשמדה לשבועיים, שאכן התבצעה במציאות, וכן  הבטחה לשחרור מיידי של 100,000 יהודים כמפרעה לפני קבלת המשאיות, כנגד קבלת הסכמה עקרונית לעיסקה. אנשי הסוכנות שפגשו אותו דווחו לבריטים על השליחות. הבריטים עצרו את ברנד  לתקופה ממושכת כדי להכשיל לחלוטין את העסקה, כי לא היו מעונינים בבואם של יהודים לא”י. מפורסמת אמירתו של הלורד מוין “איפה אשים מליון יהודים?” , עליה שילם בחייו כשחוסל ע”י הלח”י בקהיר. משה שרת, ראש המחלקה המדינית בסוכנות, ולימים, בימי המשפט, ראש ממשלת ישראל, אמנם פגש את ברנד, אך היה זה לאחר מעצרו, כשאפסו הסיכויים להישג כלשהו מהשליחות.   

 

השאלה הגדולה היא, למה שתקו ראשי הישוב? מה היה פשר האדישות הנוראה לחיי יהודים. איזה מין סדר עדיפויות היה להם? איך אפשר היה שלא לצאת מהכלים מול הבריטים למרות המלחמה? ושמונה  שנים אחרי המלחמה, בזמן משפט קסטנר, עם תחילת הקריסה של גירסתו בבית המשפט, מדוע לא התנער הממסד ממנו, והגן עליו בשצף קצף? האם ידע קסטנר משהו על אנשים מלב הממסד? למה משה שרת, שבא לפגוש את ברנד, סירב להעיד בבית המשפט? מדוע סחרה מדינת ישראל דווקא עם קורט בכר, שהפך להיות סוחר תבואה לאחר המלחמה? האם יש קשר בין כל אלה ולבין הידידות יוצאת הדופן בין קסטנר לבכר?

 

 אכן השאלות רבות והתשובות מעטות, ובמקום לחקור לעומק, יש תנועת טשטוש והטעייה מתמדת מצד הממסד השמאלני.

 

 

השב”כ

 

תמיר לא חדל מלהוקיע את מעורבותו הפוליטית של השב”כ בכל הפרשה הזו, בשיטות  המתאימות למדינה טוטליטרית. עדים  הוטרדו ובודדו, ונמנעה הגישה אליהם מצד הסנגוריה. התבצעו מעקבים  אחרי עורכי דין ועדים. ביומני ראש הממשלה, שרת, מאוזכרת מעורבות פוליטית שגרתית של השב”כ, שבה מדווחים לראש הממשלה, למשל, איך תצבענה בכנסת מפלגות שונות. היו התיעצויות פוליטיות ומפלגתיות בין חברי ממשלה לעמוס מנור, ראש השב”כ. יעקב מרידור ממפלגת חרות סיפר שפנה אליו איסר הראל, ראש שרותי הביון, כדי לגשש, איך חרות תגיב באם ינקטו פעולות נגד תמיר.

 

השב”כ הפעיל פרובוקטורים שניסו לדובב את תמיר לאמירות קיצוניות ומפלילות.

 

קסטנר נרצח בידיו של איש שב”כ בשם זאב אקשטיין ובסיוע איש שב”כ נוסף,  דן שמר. כביכול היתה זו מחתרת שנמנה עליה יוצא לח”י בשם מנקס, שמעולם לא הודה בקשר לרצוח את קסטנר . תמיר שואל: האם המחתרת כולה היתה תוצרת השב”כ?

 

לאחר הרצח נעצר יוצא לח”י, יעקב חרותי. תמיר מספר שאיסר הראל הציע לדודו של חרותי הצעה, הנשמעת כאילו נלקחה מהסרט “הסנדק”: אם יעיד שתמיר הנהיג את הקבוצה המחתרתית, ישוחרר חרותי, ויקבל  ביחד עם משפחתו, כרטיסים לארה”ב, ומימון שהייתם ולימודיהם שם יהיה ע”י המדינה. הראל פנה גם לאשתו של חרותי בהצעה דומה, והיא השיבה: אבל תמיר חף מפשע! ועל כך באה התשובה שלא תאמן: גם בעלך חף מפשע, אז מה איכפת לך שחף מפשע אחד ישב בכלא במקום חף מפשע שני? חרותי סירב, וישב שנה בכלא.

 

אקשטיין ושמר ישבו שנים ספורות וקבלו חנינה בהמלצת השב”כ. מנקס השתחרר מאוחר הרבה יותר.

 

דן שמר אמר בראיון ב1967-: דאגו לחסל את קסטנר אנשים שחששו כי הוא עמד לגלות דברים הקשורים בשואה ולא פורסמו מעולם. הרצח גם שימש הסחה לנסיגה מסיני לאחר מבצע קדש. כמו כן רמז שמר כי השחרור המוקדם שלהם הותנה בשתיקתם.

 

 

בימים ההם בזמן הזה

 

נותר לשער, מה היה  היום שמואל תמיר, שפעל וכתב בסערת נפש גדולה, על מה, שלדעתו, עוללו יהודים זה לזה, אומר היום על משתפי פעולה יהודים האוספים ראיות נגד קציני צה”ל לצורך הלשנה בבית דין בינלאומי? או על פרופ’ זאב שטרנהל המייעץ לאוייב להרוג חיילים ומתנחלים (גברים בלבד)? או על ממשלה המוסרת

 

נשק, וערי מקלט לכנופיות מחבלים, יורשיהם  של הנאצים? ועל פוליטיקאים ישראלים מרכזיים המקבלים מימון בגלוי ממדינות זרות?

 

התנהגות השב”כ בהשוואה לתקופת רבין, אף היא אומרת דרשני.  התיאורים של תמיר מוכרים ולא חביבים: החל במחתרת מפוברקת, דרך פרובוקציות למיניהן לתועלת מפלגת השלטון (אותה מפלגת שלטון), וכלה בתמיהות ושאלות שהושמעו לגבי רצח קסטנר כמו לגבי רצח רבין.

 

גם עולם המושגים השקרי דומה. פעולותיו של קסטנר מכונות “הצלה”. הצלה לא היתה כאן, בדיוק כפי ש”שלום” לא יצא מאוסלו, אלא בדיוק להיפך.

 

 

הסופר מאיר שלו, בתארו את רשימת המוזמנים לטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן, כינה אותם – כל אלו שביום שתיפול המדינה יחולצו מכאן בצורה מסודרת. אם זה מה שעבר בראשו בימי הזהר של תקופת אוסלו,  האם איננו מזהים אצל דמות מרכזית זאת ב”מחנה השלום”  את הפסימיות העמוקה שאיבחן תמיר? אותה הפסימיות שאחריה מתחילה ההידרדרות?