במומו פוסל

במומו פוסל

עו”ד יראון פסטינגר
15.04.2008 12:44
מעוז הדמוקרטיה

מעוז הדמוקרטיה


לפני שהנשיא ברק מאשים את שר המשפטים בפגיעה בחוסנה הלאומי של ישראל, כדאי שיבדוק מה עשתה לחוסן הלאומי הפסיקה שלו



בימים אלה עושה שר המשפטים דניאל פרידמן מאמצים להחזיר את מערכת המשפט לדרך המלך שבה פסעה עד לפני כ-15 שנה. זהו מהלך היסטורי בעל חשיבות עילאית למערכת המשפט בפרט ולמדינה בכללותה, ויש לחזק את ידיו של השר במאבקיו. אני מבקש מהשר פרידמן שלא יירתע מגלי ביקורת אגרסיביים וממעורבות פוליטית שלא ידענו כדוגמתה מצד שופטים עליונים בדימוס, שקוראים למשל למפלגת העבודה ולעומד בראשה לסכל את יוזמות פרידמן. יש להצטער על תופעות מעין אלו ועל ביקורת לא עניינית שמושמעת השכם וערב מפי גורמים במערכת המשפטית.

צער רב במיוחד גורמים דבריו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, שהאשים את השר פרידמן כי הרפורמות שלו “פוגעות בחוסננו הלאומי”. זוהי האשמה חמורה, ובכל הכבוד – חסרת כל שחר.

האקטיביזם השיפוטי הרדיקלי של ברק, והניסיון שלו לקבוע את דמות המדינה וערכיה כמנכ”ל-על או כמחוקק-על הניצב מעל לכנסת, גרמו פגיעה חמורה באמון הציבור בבית המשפט העליון – ירידה מכ-80 אחוזים במחצית שנות התשעים לכ-27 אחוז עוד טרם שהשר פרידמן נכנס לתפקידו. מדיניות ברק הביאה לשיבוש המערכת הדמוקרטית והגבירה את השסעים בחברה הישראלית, תוצאות ניסיונותיה של קבוצת מיעוט להכתיב ערכים המנוגדים לעמדת הרוב, תחת שיח ליברלי של “זכויות אדם”. מדיניות זו היא היא שפגעה וממשיכה לפגוע בחוסננו הלאומי.

בכל מדינה במערב מתקיים ויכוח פוליטי ומשפטי לגיטימי בין עמדות שמרניות-מסורתיות לעמדות ליברליות, ואין כמו בית המשפט העליון בארה”ב כדי להמחיש זאת. רק אצלנו קיימת במשפט אחידות דעים ליברלית וניסיון לכפות על הציבור ערכים שאינו מאמין בהם. רק אצלנו ישנו בית משפט עליון כמעט על טהרת הערכים הליברליים, אשר לשופטיו גם שליטה על הליך המינוי – תופעה שאין לה שום אח ורע בעולם. אם חלילה יש למישהו “אג’נדה” אחרת, כמו לפרופ’ רות גביזון, הוא פסול מלהתמנות.

למרבה הצער, אהרן ברק התעלם במרוצת השנים מהאזהרות שנשמעו מצד מבקרים רבים: נשיא בית המשפט העליון לנדוי, ממלא מקום הנשיא מנחם אלון, הפרופסורים רות גביזון, אמנון רובינשטיין, שלמה אבינרי, דניאל פרידמן ויעקב נאמן, ראש לשכת עורכי הדין דאז דרור חוטר-ישי ואחרים. את התוצאות העגומות כולנו רואים כיום.

בראיון לעיתונאי ארי שביט (‘הארץ’, ספטמבר 2000) אמר הנשיא לשעבר לנדוי: “אני חושב שהנשיא אהרן ברק לא משלים עם המקום הראוי לבית המשפט בין רשויות המשטר שלנו… (היעד שלו הוא) לא להשליט את המשפט, אלא להשליט ערכים מוסריים מסוימים כפי שהם נראים לו, וזו כעין דיקטטורה שיפוטית”. פרופ’ רות גביזון, גם כן לארי שביט (‘הארץ’ באוקטובר 99′), אמרה כי “יש כאן ניסיון של גורמי אליטה ותיקים לעבוד באמצעות החוקה ובאמצעות בית המשפט כדי לתת מסגרת מושגית-חוקתית הומוגנית לאוכלוסייה שהיא היום מאוד לא הומוגנית. המסגרת הזאת איננה מביאה בחשבון את ערכיהם ותפיסותיהם ואמונותיהם של יותר ממחצית האזרחים – הערבים, הדתיים, המזרחים והמסורתיים. כאשר מנסים להקים חוקה מערבית-חילונית-ליברלית על אוכלוסייה שאיננה כזו, אי אפשר לראות את המהלך הזה אלא כמהלך של אכיפה, שבמקום להשיג יותר לכידות אזרחית ישיג את ההפך הגמור. הוא ייצור יותר תסיסה ופילוג, ובסופו של דבר גם יגביר מאוד את ההתנגדות לבית המשפט העליון”.

אז מי פוגע בחוסן הלאומי? ניסיונותיו של השר פרידמן להחזיר את בית המשפט לדמותו המסורתית – או פסיקה ליברלית, המנוגדת להשקפות רוב גדול בציבור, ברוח “מדינת כל אזרחיה”? כזו היתה למשל הפסיקה בעניין קעדאן, שבה נאמר כי “מוסדות הציונות סיימו את תפקידם” (פסק הדין שנשיא לשעבר לנדוי כינה “פוסט-ציוני”). או הניסיון להכשיר את זכות השיבה באמצעות חוק האזרחות, משל יש שתי ממשלות בישראל, האחת מסרבת לזכות השיבה גם במחיר של מלחמה, והשנייה, “ממשלת הזכויות”, מחליטה ההפך. כאלה היו גם הניסיונות לקבוע את שיעור החשמל והסולר שיש לספק לרשות החמאסית בעזה.

גם הקביעה “ההתנתקות עולה בקנה אחד עם ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית” היא קביעה פוליטית פר-אקסלנס. תמכתי בהתנתקות, אך אנו לא זקוקים לקביעה של בית משפט – לא כאשר כבשנו את הרצועה ב-67′, לא כשהקמנו יישובים, לא כשנסוגונו ופירקנו אותם, ולא חס ושלום אם נצטרך לחזור שוב. כל אלה מחוץ לתחומו של בית המשפט.

בחוסן הלאומי פוגעת דווקא גישתם האידיאולוגית של הנשיא ברק ותומכיו – העמדת הפרט על צרכיו וגחמותיו מעל לכל ערך אחר, תוך ביטול של כל ערך משותף ומחיקת מגילת העצמאות, הביטוי של שארית הקונסנזוס בחברה הישראלית השסועה.

את הוויכוח הלגיטימי בין ערכים שמרניים-מסורתיים לבין ערכים ליברליים יש לקיים בכנסת, ורק הריבון יכריע בו. השר פרידמן שואף להחזיר את הוויכוח הזה לכנסת, לאחר שניטל ממנה במה שקרוי “המהפכה החוקתית” (שרבים אומרים שכלל לא התרחשה). במדינה דמוקרטית אין תחליף למערכת הפוליטית, ואת ההכרעות האידיאולוגיות יש לקבל רק במסגרתה. יש לפעול לחיזוקה ולהעלאת רמתה של המערכת הזו, אולם בית המשפט לא יכול לקבל הכרעות אידיאולוגיות ופוליטיות תחתיה. זה איננו תפקידו.

לאחר שבמשך שנים הרשות השופטת נטלה לעצמה סמכויות בדרך-לא-דרך, אין מנוס מקיום הדיון הציבורי שיזם פרידמן בדבר מעמדו של בית המשפט העליון, ללא השמצות וללא האשמות שווא. דיון זה רק תורם לחוסנה של החברה הישראלית, ויביא להעלאת קרנה של הדמוקרטיה בישראל.

_______________

יראון פסטינגר הוא חבר הוועד המרכזי בלשכת עורכי הדין. הדברים נאמרו במחוז ת”א של לשכת עוה”ד



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר