אושרה הצעת חוק הנצחת גוש קטיף

אושרה הצעת חוק הנצחת גוש קטיף

חנה אייזנמן
26.03.2008 16:42
אושרה הצעת חוק הנצחת גוש קטיף


לא הנצחה כזו היו מבקשים להם ששת המליונים, יורדי דומה! הם קיוו כי “לעולם לא עוד”, אך העם הזה נהנה מן הבכי של הזורעים הבל וריק, יותר משהוא נהנה מן הרינה ומתפילת ההלל של הקוצרים ואוכלים את יגיע כפיהם.



 

ב”ה

 

 

                                      העם הזה מת על הנצחות

 

ואתם יודעים מה? הגולשים בערוץ 7 מברכים את אורי אריאל, יוזם החוק, בברכת “יישר כח”… כן, באמת! העם זה מת על הנצחות! פשוט מת, כדי שיהיה מה להנציח. זהו, אורי אריאל סותם את הגולל על גוש קטיף, “ממלכתי”, או לא?! עד היום איני מצליחה להבין למה הניחו להם להחריב את הגוש, ואם כבר נתנו, איך זה לא התעשתו עוד באותו היום? איך לא נהרנו בהמונינו בחזרה לגוש עוד באותו הערב, הערב הראשון לביצוע מדיניות היודנריין, מדיניות נאצית, בהגדרה ובמעשה, בנחלת יהודה. איך הניחו להם, לאויבים ה”לגיטימיים” להסיג אותנו צעד אחר צעד ומארצנו, ולהשיבה לארץ ציה וצלמוות רוצחים ושודדים?

איך קרה, שהרבנים, קראו לתלמידיהם לחלל שם שמים ברבים, קבל עם ועולם משתאה אך צוהל, ולא קראו להם לקדש שם שמים, במלחמת מצווה מובהקת??!!

דווקא רבני ה”שותפות ההסטורית”, שהיה להם זמן, די והותר, תקופת עשרות שנים, ללמוד מי היא אשפת האדם שהם בחרו להיות שותפיה, קראו לתלמידיהם לשתף פעולה בחורבן ישראל.

אז, ערב החורבן, העליתי את הרעיון המקאברי, שאורחים אנטישמים מרחבי העולם, יובלו אל חורבות גוש קטיף, כפי שהם מובאים ליד-ושם, ושם יתבכיינו לפניהם ויבהירו להם, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, לכן, מגיעה גם לנו איזו פיסת קרקע על פני האדמה, כאילו, אנו נוחלים את ארצנו, נחלת אבותינו, בחסדי נדיבים… והנה, המציאות השיגה את הדמיון – מנציחים את גוש קטיף! בושה וחרפה, כלימה ובזיון! במקום לקרוא ליהודים לחזור מיד לגוש, מגוללים עליו את הגולל, שהרי, גם קברים כבר לא נשארו שם, בדיוק כמו ב”שואה”!

לא נשכח ולא נסלח!!!

 

וזה מה שאמר חסיד אומות העולם, ג’וזף פארח:

 

“אבל הגענו לאותה נקודה, ואת זאת צריך להבין דור זה של ישראלים, שבה, אם ליהודים בישראל לא אכפת כלל גורלו של עמם, אם הם מוכנים לשלם שוב ושוב בדם יהודי על אותה כברת ארץ, אם הבטחת קיומה בבטחון של מדינה ליהודים אינו חשוב להם, אי אפשר לדרוש אכפתיות מאחרים.

עדיין אכפת לי. למרות הכל, איני יכל להפסיק לדאוג לישראל, למעשה, התנ”ך הוא המצווה עלי לדאוג לישראל. הייתי רוצה לקוות, שליהודים בישראל יש אותה אמונה בנביאי ישראל כזו שיש לי”

 

 

 

 

                                                       ב”ה, ירושלים, ד’ באייר, התשס”ז

 

 

 

 

אדווה יקרה, לאי”ט

 

את משיגה על ניהול הטכס באושוויץ באנגלית. האנשים האחראים לטכס, וזה כל מה שהוא – טכס, היו מסוגלים לנהל אותו גם בגרמנית. מדינת ישראל היא גוף בלי נשמה. כולה טכסים ריקים חסרי כל משמעות, מחגיגות “יום העצמאות” ועד הצפירות השערוריתיות ב”יום הזכרון לחללי מערכות ישראל” וב”יום השואה”. הכל חיצוני, הכל הבל וריק.

לענין הצעדה המבישה על אדמת פולין, כמה ציטוטים מדברים שכתבתי פעמים רבות בעבר, וביתר שאת, לאחר ביצוע מדיניות היודן-ריין בגוש קטיף, שהיה רק שלב במדיניות זו, הנמשכת מאז הגרירות הראשונות של יהודים מעל אדמת יהודה והשומרון, דרך חורבן חבל-ימית ועד עצם היום הזה.

 

ושוב יוצאים הנדונים למוות לצעוד את “מצעד החיים” המביש, משום-מקום לשום-מקום, על אדמת אירופה הארורה הרוויה בדם מליונינו. מצעד חסר תכלית וחסר המטרה.                                                   
המצעד הזה שם אותנו לעג וקלס בגויים, היודעים כי אנו חיים על זמן שאול. דגלי הבד של ה”מדינה שהשמאל בנה” ומחריב, מתנפנפים ברוח, שעמה חולפת שיבת ציון, בחזרה לשם… דגלי הבד המתנפנפים ב”גאווה”, אינם מכסים על ערוותה של מדינת החידלון – “ישראל”. הם שמים אותנו לחוכא ואיטלולא לנוכח קיפול כל דגלי התחיה והתקומה, של עם שרידי חרב ומשרפות, בארצו.

גוש קטיף צעד את מצעד החיים בכל חיותו וחיוניותו, ובו בזמן שמדינת הרשע והפשע הזו הכינה בדקדקנות מירבית את מכת המוות להתיישבות המשגשגת בגוש קטיף,  ולשריפת עשרות בתי כנסת, בהם לא המתים היללו י-ה, היא השקיעה מליונים רבים בעוד מונומנט – “יד ושם” החדש. פיל לבן נוסף על קודמו. לא הנצחה כזו היו מבקשים להם ששת המליונים, יורדי דומה! הם קיוו כי “לעולם לא עוד”, אך העם הזה נהנה מן הבכי של הזורעים הבל וריק, יותר משהוא נהנה מן הרינה ומתפילת ההלל של הקוצרים ואוכלים את יגיע כפיהם.

 במשך כל השנים בכו על הכסף ה”נשפך להתנחלויות”,  יותר משבכו על הדם שנשפך על ה”שלום”. הצטערו על הההשקעה בשיבת ציון, אך לא בכו כלל על המליארדים שנשפכו לכל מרכזי ה”שלום”. בכו על השקעה הנושאת אתה רווחים, בכל התחומים, אך לא הצטערו על כל הכסף הנשפך על מפעלי סרק, מרמה  ורשע.

במקום להביא את ילדי ישראל, בתי ספר שלמים, יום יום ושעה שעה, לאתרים בהם חיו ופעלו אבותינו, וחכמינו, ז”ל – לחברון ולבית לחם, לענתות ושילה, לבית אל ולעפרה, מגרשים אותם מערי הקודש, ניכסי צאן ברזל של אומתנו, המעוררים קנאת עולם ומלואו בנו, מטיסים אותם לגיא ההריגה, למקום השפל העולמי. במקום לשמח אותם בבנין ויצירה, מדכאים אותם בגיא צלמוות. מכל קצווי תבל, נוהרים בני כל העמים לבקר בערי קדשנו, אבל במדינת היהודים, ר”ל, הס מלהכשיר!
אם דווקא רוצים, וגם צריך, להזכיר לילדינו כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, שילכו לחברון, למוזיאון שואת קהילת חברון בתרפ”ט. שיסעו לכביש כיסופים וירכינו ראש בבכי תמרורים על טלי חתואל, ארבע בנותיה ועוברה, שנטבחו, כאן בארצנו, בידי תואמי הנאצים, ימ”ש, בחסות תכניות ה”שלום” של המדינה, הבונה מונומנטים למתים וממיתה את החיים. זכר לשפך דמנו בארצנו, יימצא בכל אתר ואתר.

מים עד ים ומן הלבנון עד אילת. מכל מקום בו גורדו פיסות בשר ועצם, ונשטף הדם בזרנוקים, עדיין זועק אלינו הדם.

                                                                

                                                                            בברכה,

                                                                         חנה אייזנמן

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר