פרשת שוורצבארד

פרשת שוורצבארד


08.03.2008 21:58
פרשת שוורצבארד


אל תשימו לב למליצותיהם הממותקות של מתבוללים ידועים ושל כמה סוציאליסטים יהודים העומדים במרדם, החושבים שהם חיים בביאליסטוק, בריסק ומינסק של שנת 1905, והדורשים בריש-גלי, כי הנקמה נאסרה לישראל בכל מקום, בכל זמן ובכל הנסיבות. הבל הבלים!



ב”ה

 

פרשת שוורצבארד

 

צרפת הפטריוטית הנאורה הבינה לרוחו של שוורצבארד, לרוחו של כל העם, לרוחו של האדם, ואישרה בפסק הדין כי דם אומה איננו הפקר, כי יש שילומים וכי יש דין ודיין בעולם.

 

הקטעים הם מתוך הספר “משפט שוורצבארד”, מאת ד”ר מאיר קוטיק (טבת תשנ”ד), המתעד את פרשת רציחתו של אוקראיני בשם פטליורה, על ידי שלום שוורצבארד, כנקמה על אחריותו לפוגרומים ביהודי אוקראינה. המשפט התקיים בפאריז, 1927, ועורר התרגשות רבה בקרב יהודים רבים בצרפת ורחבי העולם, שהבינו ששוורצבארד צפוי לעונש מוות:

“בבית הקברות היהודי בפאריז נערכה תפילה לזכרם של קדושי אוקראינה. היו שם מחזות מזעזעים של זקנים ונשים שאיבדו בני משפחותיהם ובקעו קולות אהדה למעשה שוורצבארד. נשמע קול בוכים של זקנה האומרת: אבינו שבשמים! ראשי תחת רבי שלום ויהי חלקי עמו…”.

לבסוף, שוורצבארד זוכה במפתיע מכל אשמה לשמחתם של היהודים, וכפי שבא לידי ביטוי במאמר הבא מעתון “הארץ”(!):

“בית הדין הצרפתי זיכה את שלום שוורצבארד, שנקם נקמת עמו מידי פטליורה, שצבאותיו סבאו דם ישראל אל אדמת אוקראינה, בלי רחמים וללא שילומים (ענש, ולא מה שמכיר היום הישראלי כ”שילומים” מגרמניה. ככתוב (ח) כִּי יוֹם נָקָם לַידֹוָד שְׁנַת שִׁלּוּמִים לְרִיב צִיּוֹן: ישעיהו פרק לד, ח”א)

מגילת הדם והטבח שנגולה בבית הדין זיעזעה את השופטים ואת כל העולם ולא השאירה מקום לספק, כי מעשה שוורצבארד, היה אקט שאין להגדירו כ”רצח”. הרוצח היה פטליורה* והרוצח סולק הצידה. צרפת הפטריוטית הנאורה הבינה לרוחו של שוורצבארד, לרוחו של כל העם, לרוחו של האדם, ואישרה בפסק הדין כי דם אומה איננו הפקר, כי יש שילומים וכי יש דין ודיין בעולם.

היהודי הוא נגד שפיכות דם, אבל היהודי לא יפשוט צוואר לשוחט ולא יאמר צידוק הדין לכל שופך דמו. היהודי החדש הגא יפיל אימה על כל מי שישחיז סכין נגדו. יש ביהודי מדם דויד והמכבי.

הרוצח פטליורה איננו. שוורצבארד חי! היה משפט צדק. וקדוש יהיה דם אדם מעתה ועד עולם”.

 

דברי הרב סולובייצ’יק

 

אם אנו רוצים להגן בגבורה על קיומנו הלאומי-הסטורי, מוכרחים אנו, לפרקים, לפרש את הכתוב – ‘עין תחת עין’ – כצורתו. הרבה עינים אבדנו במשך גלותנו המרה, מפני שלא שלמנו מכה תחת מכה. הגיע הזמן שנקיים את החוק של ‘עין תחת עין’, כפשוטו.

 

“להבדיל” מעתון “הארץ”, נכתבו הדברים הבאים על ידי הרב יוסף דב סולובייצ’יק, זצ”ל, בחיבורו “קול דודי דופק”, בו הוא מתאר את פעמי הגאולה בהתרחשויות שבדורנו. הקטעים הבאים כוללים בתוכם רבים מהמושגים שהזכרנו – הנקמה כקידוש ה’ וחלק מהגאולה; הכמיהה לנקמה של מידה כנגד מידה; הנקמה אינה סותרת את מדת החסד והרחמנות; ה’ חפץ שדם ישראל יוקם על ידינו, ועוד רעיונות של מדיניות נכונה החסרה לנו היום:

“הדפיקה החמישית של הדוד אולי החשובה ביותר, בפעם הראשונה בתולדות גלותנו הפתיעה התגלית המרעישה שדם יהודי אינו הפקר! אם האנטישמים יכנו תופעה זאת ‘עין תחת עין’ – מהיכא תיתי; נסכים להם. אם אנו רוצים להגן בגבורה על קיומנו הלאומי-הסטורי, מוכרחים אנו, לפרקים, לפרש את הכתוב – ‘עין תחת עין’ – כצורתו. הרבה עינים אבדנו במשך גלותנו המרה, מפני שלא שלמנו מכה תחת מכה. הגיע הזמן שנקיים את החוק של ‘עין תחת עין’, כפשוטו. בטוחני שהכל מכירים בי שאני מהמאמינים בתורה שבעל פה, ולגבי אין ספק, שהפסוק מכוון כלפי תשלומי ממון, כפי פירושה של ההלכה. אבל ביחס למופתי ולנאצר, הייתי דורש כי נפרש את הכתוב ‘עין תחת עין’ במשמעותו המילולית – לקיחת העין הממשית! אל תשימו לב למליצותיהם הממותקות של מתבוללים ידועים ושל כמה סוציאליסטים יהודים העומדים במרדם, החושבים שהם חיים בביאליסטוק, בריסק ומינסק של שנת 1905, והדורשים בריש-גלי, כי הנקמה נאסרה לישראל בכל מקום, בכל זמן ובכל הנסיבות. הבל הבלים! אסורה היא הנקמה, כשאין לה מטרה, אבל אם מתרוממים על ידה להגנה עצמית, הרי היא זכותו האלמנטרית של האדם, באשר הוא אדם לנקום את נקמתו.

“התורה לימדה אותנו תמיד שמותר לו לאדם, וגם חובתו הקדושה היא, להגן על עצמו. בפרשת ‘אם במחתרת ימצא הגנב’, קובעת היא מסמרים להלכה, כי לא רק על חייו, אלא גם על רכושו רשאי הוא להגן. אם הגנב, שבא לקחת את ממונו של בעל-הבית, מזים לרוצחו נפש, במקרה שבעל הרכוש לא ימלא את דרישתו, מותר לו לבעל הבית להתקומם נגד החוטא ולהרגו. לא לחינם מספרת התורה על שני גבוריה הגדולים, אברהם ומשה, שלקחו חרב בידם, להגן על אחיהם – ‘וירק את חניכיו’, ‘ויך את המצרי’. התנהגות זו אינה סותרת את עקרון החסד והרחמים. כלפי לייא; יחס סביל ללא הגנה עצמית, עלול לגרום לפעמים לאכזריות הנוראה ביותר. ‘ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו כי אני ה” – לא ביקש הקב”ה כבוד ופרסום; רצונו היה שפרעה, בן דורו של משה, ידע שעליו לשלם מחיר רב בעד גזירת ‘כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו’, וגם עכשו חפצו הוא, כי דם נערים יהודים שנרצחו בהתפללם שמונה-עשרה, יוקם. בהכותו את מצרים, רצה הקב”ה להפגין כי דם ישראל הוא דבר שיש לו תובעים תמיד. מן הצורך לשכנע עוד כיום לא רק את העריץ של מצרים, אלא גם את נהרו המתחסד (בשעתו, ראש ממשלת הודו), את משרד החוץ בלונדון ובעלי ‘המוסר’ באו”ם, כי יש בעלים לדם ישראל. לפיכך כמה מגוחך הוא הדבר, כשרוצים להוכיח לנו, שעלינו לסמוך על הצהרת שלש המעצמות, הנותנות ערובה לסטאטוס קוו. הלוא יודעים אנו, כולנו, מן הנסיון, איזה ערך יש לדברי משרד-החוץ הבריטי ולידידותם של פקידים ידועים במשרד החוץ שלנו (של ארה”ב). ובכלל, כמה אבסרודית היא הדרישה שעם כולו יהיה תלוי בחסדי אחרים, ויהי נטול-אפשרות הגנה עצמית. כבודו של כל צבור ככבודו של כל יחיד, מתבטא באפשרות ההגנה על חייו וכבודו. עם שאינו יכל לשמור על חירותו ומנוחתו, איננו חפשי ועצמאי. לשון הגאולה השלישית היא: ‘וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים’. ברוך שהחיינו לזמן הזה, שיהודים יש בכחם – בעזרת ה’ – להגן על עצמם!”.

מובא בספר “ברוך הגבר”

 

סמיון פטליורה (אוקראינית: Си́мон Васи́льович Петлю́ра, נהגה: סִימוֹן וַסִילוֹבִיץ’ פֶּטְליוּרַה) (17 במאי 187925 במאי 1926) היה מדינאי אוקראיני ונשיאה האחרון של הרפובליקה העממית של אוקראינה, היישות המדינית האוקראינית שהוקמה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה, אשר קרסה זמן קצר לאחר מכן. אף כי באוקראינה יש המוקירים את זכרו, בקרב העם היהודי זכור פטליורה כצורר שחייליו ערכו פוגרומים בהם נרצחו עשרות אלפי יהודים. הדבר גם היווה את המניע של שלום שוורצבארד לרציחתו של פטליורה כאשר זה שהה בגלות בפריז.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר