מיהו האויב האמתי?

מיהו האויב האמתי?

חנה אייזנמן
26.02.2008 05:47
אליהו לנקין

אליהו לנקין


“וכי יש ביטוי שטני ואמיתי יותר לקביעתו של הגל: ‘לא אימה ורחמים מעוררת בי הטרגדיה של העם היהודי, אלא דחייה עמוקה…'”
“… על כל צעד ושעל מצאתי את ‘הגאון היוצר’, שיד לו בכל ויד כל בו. מבורסה עד אש”ף. מוכר מניות בבקר ואת מולדתו אחר הצהרים, ובערב, אם נותר בו עוד כח, הוא משנס מותן ויוצא להגן על זכותם של מבקשי נפשו ליטול אותה ממנו…” (פרופ’ גוסטב הנדריקסן, אונ’ אופסאלה, “נתיב”).



 

ב”ה

 

מיהו האויב האמתי?

                        “נערי בן גוריון”

מתבכיינים על הכסף שעלה לנו ישוב ארץ ישראל, ובונים פיל לבן נוסף ל”יד-ושם”, בהשקעה של מליונים רבים…

פשוט, אין חדש תחת שמש אדומה; ה”ציונות” מפקירה את היהודים למוות, ואז מתבכיינת, קבל, עולם כמה היא מסכנה. ועל כן – מחריבים התישבות יהודית, מתוך ידיעה ברורה ומוחלטת, שזה יעלה בחיי יהודים, ומתבכיינים על הכסף שעלה לנו ישוב ארץ ישראל, ובונים פיל לבן נוסף ליד-ושם, בהשקעה של מליונים, רבים יותר משעלתה ההתיישבות, שהיא קרן קיימת לנצח. לא הנצחת בנין ושיגשוג מעניינים את מדינת הדמים והזדון הזו, אלא הנצחת המוות. לא יד לחיים ולחיוניות, מעניינת את ה”מדינה שהשמאל בנה”, אלא יד למתים. ועל כן “אסור להשוות שום דבר לשואה”, כי אם זה לא משהו ייחודי, אז בכמה אפשר למכור אותו? אפילו לא בפרוטות…

שבתי טבת הגדיר את הפקרתם המכוונת למוות, של יהודי אירופה, בכשרונו של בן-גוריון, ימח שמו, להפוך אסון ליתרון.… הוא דרך על שבעה מליוני גוויות, בדרך לדיקטטורה שלו ולגזילת כספם של המתים, בהסכם השילומים. ניצולי הנגזלים, נאלצים, היום, לעמוד כעניים בפתח ה”מדינה שהשמאל בנה” – מדינת הרשע, הפשע, הדמים והזדון!!!

לבית הקברות, קבצנים! וחפרתם עצמות אבותיכם

ועצמות אחיכם הקדושים ומלאתם תרמיליכם

ועמסתם אותם על שכם ויצאתם לדרך, עתידים

לעשות בהם סחורה בכל הירידים;

וראיתם לכם יד בראש דרכים, לעין רואים,

ושטחתם אותם לשמש על סמרטוטיכם הצואים,

ובגרון ניחר שירה קבצנית עליהם תשוררו,

וקראתם לחסד לאומים והתפללתם לרחמי גויים,

וכאשר פשטתם יד תפשטו, וכאשר שנוררתם תשנוררו.

ח.נ. ביאליק

 

 

 

דצמבר 1944 –  הנאצים מזרזים את השמדת היהודים, כשהבסתם על ידי בנות-הברית נראית לעין. הבריטים מגייסים חיילים ומשחתות להידוק המצור על חופי הארץ (את מקומם של הנאצים הבריטיים, האורבים לניצולי המשרפות בשערי הארץ, ממלאים במלחמה בנאצים הגרמנים, מתנדבים מן “הישוב”…),  למניעת כניסת ניצולי המשרפות בשעריה. הם יורים בספינות המעפילים, מטביעים אניות, מחזירים את פליטי המשרפות לאירופה הנאצית. אנשי האצ”ל והלח”י מחרפים נפשם, בארץ ובחו”ל, למען הצלת היהודים, ומחריפים את מאבקם בשלטון העריצות והרצח של הבריטים. ובמה עסוקים בן-גוריון וחבר המשומדים אשר אתו?

הם עסוקים ב”סזון”. הם נלחמים במצילי היהודים מאירופה הנאצית! הם נלחמים במשחררי הארץ משלטון העריצות, הם מגינים על הדיקטטורה של הצורר – בן-גוריון.

בין המנוולים, משרתי בן גוריון, גם דוד שאלתיאל, מפקד ה”הגנה” בירושלים, שהפיל, בפקודת בן-גוריון, את ירושלים לידי הלגיון הערבי.

והיודונאצים האמינו באמונה שלימה שיש להם הזכות להתעלל ולרצוח את הטובים מהם…

 

ה”סזון”

 

דוד ניב (מערכות הארגון הצבאי הלאומי – המרד, 1946-1944)

 

בתי סוהר לחטופים

 

ארונות ברזל-פלדה, צבועים לכה שחורה, לבגדי האסירים (בגדים מיוחדים, כבגדי חולי רוח עם מספר), שלשלות כבילה, מכשירי עינויים, עזרה ראשונה ודברי אוכל.בתוך הבנין היה גם חדר חקירות בגודל 4- 3 מטר, שהיה מואר באור מסנוור עינים ובו מכשירים שונים לבדיקת כוחו של האיש וכו’. הקירות היו מבודדים, לבל ישמעו קולות הבכי והצעקות.

 

 

לאחר קריאתו הנודעת של בן גוריון בוועידת ההסתדרות מיום 20.11.1944, בא השלב הבא – שלב החטיפות והמאסרים. ועמם גירוש פועלים ממקומות עבודתם, בעיר ובכפר, והוצאת מבקשי עבודה מ”לשכת העבודה”. הקפדה מיוחדת נודעה לגבי התביעה לגירושם של התלמידים חשודים מבתי-הספר התיכוניים, והדבר הורחב גם על מורים מבתי-ספר אלה. לשם כך נדרש שיתוף פעולה מצד מחלקת החינוך של “הוועד הלאומי”, וזו העבירה את הוראותיה לבתי-הספר ב –

 

“מכתב חוזר מס’ 6”, מיום 27 בדצמבר. במכתב נאמר בין השאר –  

 

“יש סימנים שארגוני הטרוריסטים משתדלים לצוד בחרמם גם תלמידי בתי ספר על ידי כרוזים שהם מכניסים בסתר לרשות בית הספר. על ההנהלות והמורים לאחוז באמצעים מיוחדים שכרוזים אלה לא יגיעו לידי התלמידים, אבל יש גם להשגיח בשבע עינים על כך, שתעמולה זו לא תתנהל מצד מישהו בתוך כתלי בית הספר. צריך להיות ברור לכל, שאין מקום בבית הספר למי שמשתייך לארגון הטרוריסטי, או למי שמנהל בו תעמולה באיזו צורה שהיא ברוח הארגון, בין אם זה מורה או תלמיד”.

 

לצורך המאסרים ניתנה הדעת בעוד מועד לבניית בתי-כלא, וכאשר הוחל במאסרים הראשונים, כבר היו מוכנים המקומות הדרושים. בתי הכלא נבנו בקפידה רבה;

 

“בית הסוהר”, מספר יקותיאל שבח, שבנה את אחד מבתי כלא אלה על פי הוראה ישירה מדוד שאלתיאל, ראש הש”י באותו זמן, “היה בגודל 5-4 מטר. רצפת בטון. הקירות מסויידים אפור. דלת ברזל בעלת אשנב קטן להכנסת האוכל ובה נקבעה עדשה למען אפשר יהיה לראות את האסיר, מבלי שהוא יראה אותנו.

… לפני החדר היה פרוזדור קטן בגודל 3-2 מטר שבחלקו שימש חדר נוחיות ובחלקו – פינת השומרים. בה עמדו ספסלים למשכב ובתוכם שמיכות האסירים ומספר ארונות ברזל-פלדה, צבועים לכה שחורה, לבגדי האסירים (בגדים מיוחדים, כבגדי חולי רוח עם מספר), שלשלות כבילה, מכשירי עינויים, עזרה ראשונה ודברי אוכל.

בתוך הבנין היה גם חדר חקירות בגודל 4-3 מטר, שהיה מואר באור מסנוור עינים ובו מכשירים שונים לבדיקת כוחו של האיש וכו’. הקירות היו מבודדים, לבל ישמעו קולות הבכי והצעקות.

… בבית הסוהר לא נמצא שום דבר שעלול לעזור לאיש לאבד עצמו לדעת, לא היתה כל נקודת אחיזה (כפתור חשמל, חוט או כדומה).

זו היתה דוגמה של בית-סוהר עירוני, שכמותו היו שלושה בערים הגדולות. אך היו גם בתי-סוהר כפריים, פרימיטיביים ביותר, שהתאימו להחזקת איש אחד בלבד למשך לא יותר משבוע ימים…”.

 

(בתי סוהר פרימיטיביים היו במגדל המים של קבוץ אלונים, במערת “המחלקה הגרמנית” שבקיבוץ משמר-העמק, וכן, בקרית ענבים. לאחר חקירות ועינויים, נמסרו החטופים ה”פורשים” לידי הבולשת הבריטית)

 

 

“לא תהיה מלחמת אחים” (עדותו של אליהו לנקין, מובאת במע’ אצ”ל, לדוד ניב)

 

 

וידנו על התחתונה, שהרי אנשי ה”הגנה” – ענינם אך ורק בזה, ואילו אנו חייבים גם להמשיך במלחמתנו נגד השליט הבריטי. כי זה עצם תפקידנו, בכך מהותנו. זו ההצדקה לקיומנו, ואיך נוכל לעמוד בשתי החזיתות?

 

דצמבר 1944, גשמי זעף שוטפים את הארץ. עננים כבדים מסתירים את השמש. אפרורית וטחב סביב.

ירושלים הבירה עצובה שבעתיים בימי גשם אלה. דלף טורד בלי הפוגות. בחוץ – מבול. בנפש – דיכאון. קודר וזעף גם מזג האוויר הפוליטי בארץ. עצבון וחרדה בכל. סכנת מלחמת אחים מרחפת. כוחות ה”הגנה” פתחו במבצע ה”סזון” – חיסול המחתרת הלוחמת.

ובני העם מצפים בקוצר רוח להחלטת ההנהגה של הארגון הצבאי הלאומי: היתנגדו לאנשי ה”הגנה” בכוח, או יבליגו ולא יגיבו בשום פנים?

אני מקבל פתק: ישיבת המפקדה תתקיים מחר בבקר ב…, בוא לתל-אביב בשעה 10.

לישיבה זו אני מצפה בימים אלה. היא תשיב על השאלה הנישאת בפי כל: התהיה מלחמת אחים?

כשהגעתי למקום כבר נאספו כל הנקראים.

מנחם בגין פותח, כרגיל, בסקירה כללית של המצב ומעמיד לדיון שאלה אחת בלבד: איך נגיב על ההתקפות הכוללות של אנשי ה”הגנה”. היש עוד הצעות לסדר היום? – אין. כל שאר השאלות אין להן אותה דחיפות וחשיבות ברגע זה.

הכל מבינים את חומרת המצב ואת האחריות: אם נתנגד בכח, נגיע לשפיכות דמים. בכך אין ספק. אנשי ה”הגנה” כבר רוכזו בכל הערים והמושבות בהן נתגלתה פעילותו של האצ”ל. מאות בחורים מסתובבים ברחובות, יושבי בבתי קפה, עוקבים אחרי ה”חשודים”, רושמים כתובות, מוסיפים שמות לשורה הארוכה. עדיין אין הם חמושים בנשק חם. אלות בלבד בידיהם. אם אך תתחלנה התנגשויות “קרות” המצב יחמיר. על כל תגובה תבוא מכה נוספת. המוחות יתחממו, ההתנגשויות תגברנה. פצועים ראשונים יובאו לתחנות העזרה הראשונה. דם יישפך. ואז יתחיל הטירוף. לא יהיה מעצור ליצרים, לא יהיה גבול לאכזריות, וכל האמצעים יהיו כשרים. כי זהו כלל ביחסי אדם, ושבעתיים חמור כלל זה ביחסי אחים.

וידנו על התחתונה, שהרי אנשי ה”הגנה” – ענינם אך ורק בזה, ואילו אנו חייבים גם להמשיך במלחמתנו נגד השליט הבריטי. כי זה עצם תפקידנו, בכך מהותנו. זו ההצדקה לקיומנו, ואיך נוכל לעמוד בשתי החזיתות?

ואם נוותר על המלחמה באויב האמיתי, בבריטים, הרי בכך ויתרנו על העקרון היחיד שלמענו התאגדנו. ואז ודאי אין שום תכלית בהתנגשות בין אחים בעם.

והעיקר – הבריטים מצפים לרגע זה. הם ישמחו לכך, הם ורק הם, ייהנו מהתכתשות זו. רק הם יפיקו ממנה תועלת.

וזאת, לא ניתן להם. מה שבתוך הישוב פנימה הוא ענין משפחתי, אבל להם, לנוגשים הבריטיים, לא ניתן את ההזדמנות לרקוד ביום זה…

ובשעות הצהרים מתקבלת פה אחד החלטת המפקדה הראשית של הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל: להבליג. מנחם בגין כותב גילוי דעת לעם: “לא תהיה מלחמת אחים” (לנקין, עמ’ 86-85).

עמדתו השלילית של הארגון למלחמת אחים פנימית ונכונותו למנעה בכל מחיר, ידועה היתה בישוב העברי עוד לפני ההחלטה המפורשת של הנהגתו. “הפקודה”, מעיד מ. בגין, אחרי שנים, “באה מאי שם, מעמקי ההסטוריה העברית” (המרד, עמ’ 211), ועם זאת ביטאה את צמידותו של הארגון לקו שהתמיד להנחות את ז’בוטינסקי ותנועתו במערכת היחסים הפנימית בישוב ובתנועה הציונית. הצמידות לקו זה, שלפיו אין הצד שכנגד היהודי אויב אלא יריב, ואין מערכת מלחמה אלא מערכת המלחמה בגורמי חוץ, ידועה היתה גם ב”מוסדות”, גם בחלקי ציבור רבים. אף על פי כן מצאה מפקדת הארגון לחשוב ולהכריז על קו זה במיוחד ואף לשוות להכרזה אופי דרמתי עז ומשכנע. שם הכרוז – “לא תהיה מלחמת אחים” – היה גם סיסמא גם סימן היכר לתקופת הסזון כולה….

 

עד כאן, בינתיים, דבריו של דוד ניב.

מה שסירבו ז’בוטינסקי, בגין וגם הכותב להבין הוא – כי האויב האמיתי הם דווקא ה”אחים”! והם ניצלו ומנצלים את הסנטימנטים היהודיים, לקידום מלחמתם ביהודים, החושבים אותם לאחים.

לקראת ה”התנתקות” = ביצוע מדיניות היודנריין בגוש קטיף, העלו הפושעים על נס את בגין, שהפגין אחריות לאומית ומנע מלחמת אחים…. מה אומרים המנוולים? לעולם תיכנעו לנו, ואז לא תהיה “מלחמת אחים”. והעם האידיוט הזה מדקלם את הדברים, כתורה למשה מסיני.

איך אפשר לקרוא לביצוע מדיניות ארכי-נאצית של יהודים נגד יהודים? – לא מלחמת אחים? לא, בהחלט לא! כי אין אנו אחים ליודונאצים! מעגל הקס(א)מים הזה חייב לעצור!! “אחדות ישראל” אינה שווה בנפש שלהבת פס אחת!!! ואף לא ברגל אחת של ילד יהודי!!!

הארץ הזו מלאה ביתומים, באלמנות, באלמנים, בהורים שכולים, בנכי “פעולות איבה”, בתוכם המוני ילדים, וכל זה באשמת מורשתם המשותפת של בן-גוריון, שונא ישראל, ומורשת בגין, אוהב שונאי ישראל! בגין, הנמושה, מצהיר קבל עם ואויב מ”בית”, על הבלגה… אז מה יעשה אויב השונא יהודים יותר מכל גוי? כמובן ינצל את ההבלגה לרדיפה. וזה, בדיוק, מה שעושים השמאל וממשלת ישראל; משמידים אותנו! פשוטו כמשמעו!!! ה”מדינה שהשמאל בנה” משמידה אותנו!!!

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר