מי כתב את הדברים הבאים?

”…ולכן, בשעה גורלית זאת, אני מבקש אתכם להצטרף לתפילתי. אלוהינו כול- יכול! מיטב בנינו, מלח הארץ, ניצבים לקראת מאמץ עילאי במאבק על ארצנו, אמונתנו ותרבותנו, מאבק למען חופש ואחוות אדם. ריבונו של עולם! הובל אותם נכונה, תן כוח לזרועותיהם, החלטיות לליבם ועמידות לנפשם – הם זקוקים לברכתך הקדושה.

”דרכם קשה וארוכה, אויבינו חזק ועיקש ויכול להדוף אותנו. אך אם לא נצליח במהרה, אנו נחזור שוב ושוב – יודעים אנו שבעזרת מלך הצבאות ייתברך שמו ובזכות צדקת דרכנו בננו ינצחו – ובגדול! המאמץ הוא ביום ובלילה ללא מנוחה, קשה עד כדי כאב – אך לבסוף הניצחון יבוא. באש וברעם יפלו כוחות הרשע. זוועות המלחמה תזדעזעו את נפשנו. בננו נאלצו לעזוב את חיי השלום והשלווה – ולא כי השתוקקו לכבוש מחוזות זרים. הם יצאו נגד התוקפן למען הגאולה, למען הצדק, הסובלנות והרצון הטוב בין כל הברואים. הם משתוקקים לקץ הדמים, לחזרה לביתם, לחוף-מבטחים, אך לא כולם יחזרו בשלום. אנא, חבק אותם, מלך העולם, קבל את הלוחמים הנועזים האלה לזרועותיך ולממלכתך”.

“ואנו – הורים, ילדים, נשאים, אחים ואחיות של אנשי-חיל – אנו, אשר כל מחשבותינו ותפילתנו איתם, בקשים את אלוהנו הכול-יכול: עזור לנו! עזור לנו בשעת מבחן והקרבה לחזור ולהקדיש את אמונתנו המחודשת בך. אנשים רבים ביקשו ודרבנו אותי לפנות לאומה ביום זה המוקדש לתפילה מיוחדת. אך כיוון שארוכה הדרך ועז הרצון, מבקש אני את כל העם כולו להמשיך ולהקדיש את עצמו לתפילה. בכל יום שאנו קמים ובכל ערב, כאשר היום הולך ומסתיים, אנא, מלאו את פיכם במילות תפילה, פנו לקב”ה ובקשו את עזרתו”.

“שייתן לנו כוח לשאת את שגרת יום-יום המלאה דאגה ולעמוד לצידם של הלוחמים, להגביר את מאמצנו הפיזיים והמטריאליים למענם. שייתן אומץ לליבנו לאורך זמן לסבול צער ויגון ולהעביר את נחישותנו לבנינו הנלחמים בכל מקום. ריבונו של עולם! חזק את אמונתנו, אמונתנו בך ובבנינו הלוחמים, אמנותנו ההדדית בקרב עמנו, אמנותנו במתקפת הקודש הזאת למען שמך הקדוש! אל תיתן לרוח הקרב שלנו להתעמעם! אל תיתן לאירועים חולפים ותפלים להרתיע אותנו מהשגת מטרתנו! בעזרת השם נכניע את אויבנו, את כוחות הרשע! עזור לנו לנצח את הקנאים מטורפים על דעתם והגזעניים! הובל אותנו לשמור ולהגן על ארצנו למען שלום אמת, בר-קיימא, אשר לו שואפים כל העמים הנאורים, שלום אשר יאפשר לכל אדם להיות חופשי ולקצור את פירות עמלו בהגינות וביושר. יהי רצון מלפניך, אדוני אלוהינו”!

מי כתב את זה? לא הרב הראשי לישראל.

זהו נאומו של פרנקלין דלנו רוזוולט, הנשיא האגדי של ארה”ב – נאום לאומה “D-Day Prayer” ב- 6/6/1944, ערב הפלישה לנורמנדי (התרגום לעברית שלי תוך שינויים “קוסמטיים” לא מהותיים – על מנת שלא ניתן יהיה לזהות בקלות מי הכותב).

אז למה לנו לקרוא את הנאום הזה היום? על מנת לענות לשאלה זאת אצטט את הסופר האמריקאי-היספאני ג’ורג’ סנטיינה: “אלו שאינם זוכרים את העבר, ייגזר עליהם לחזור עליו”.

הלקח ההיסטורי מנאומו של רוזוולט הוא: מה הם הערכים אשר העם זקוק להם בעתות מצוקה? האם מישהו מוכן להקריב את עצמו על סמך שיקולים רציונאליים? מי ילך באש ובמים אחרי ציניקן “חסר נשמה”, פרגמטיסט קר, המחשב כדאיות בכל צעד? מי יאמין בנאמר ע”י מי שבעצמו לא מאמין בדבריו? מי ילך אחרי מי שצועק “אחריי”! ולא יודע בעצמו לאן הוא מוביל? פעם לכאן, פעם לשם, אתמול – קדימה, מחר – אחורה…

מי יילחם עד לטיפת דם האחרונה עבור יעדים המוכתבים על ידי שיקולי רייטינג? האם מישהו יהיה מוכן למות כאשר גורלו וגורל עמו נחרץ על פי שיקול של מציאת חן במחוזות זרים, מעבר לים ולאוקיאנוס? האם ספקנות, היסוס, “זיגזגיות”, היעדר אמון בכוחות עצמנו יכולים להוות דוגמא אישית?

המנהיג שלנו צריך ללכת. אין לנו אמון בו. לא לדברי השלום שלו דהיום ולא לדבריו הלוחמניים כפי שדיבר דאז (זוכרים: “…יש רגעים בחייה של אומה…”). הכול למען הרייטינג, הכול “קומבינה”!

הוא צריך ללכת – ולא רק בגלל הטעויות בניהול המלחמה, יהיו חמורות ככל שיהיו. הוא חייב ללכת כי אין לו מה להציע לאומה בעת משבר.

פרנקלין דלנו רוזוולט לימד אותנו שיעור היסטורי מאלף: בשעות משבר הערכים “הישנים”, כמו – אהבת מולדת, האתוס הלאומי, האמונה בצדקת דרכנו, בכך שריבונו של עולם עמנו, התקווה לעזרת השם והאמונה בכוחות עצמנו – הם הערכים היחידים בני קיימא, אשר למענם יהיו האזרחים מוכנים להגן על המולדת במסירות-נפש. ללא המוכנות הזאת העם נידון מראש לתבוסה.