“אני זוכר היטב מה אמרתי בשדות-ים, אך המצב היום אחר”, אמר אהוד ברק בהתייחסו להצהרתו, שידרוש מאולמרט להתפטר.

שקרי ברק (בפעם המי-יודע-כמה) לא הפתיעו אותי. כיוון שאינם הראשונים בחייו.

הפתיעו אותי מי שהאמינו, ששר הביטחון הוא אדם אמין. לבי למשפחות השכולות, ששמו את יהבן על הגנרל הכושל. לא רק הן ולא רק חיילי המילואים קיוו, שהתבוסה, שספגנו בקיץ 2006, תביא לשינוי באורחות השלטון אצלנו ובניהול הכושל של מערכת ביטחוננו.

כולם התאכזבו.

זקוק לכיסא

לאהוד ברק יש ישבן עצום ביחס לגודלו (גם לפני שהשמין “כמו פואד”). הוא זקוק לכיסא, שיתמוך בו, ואהוד אולמרט – חברו משכבר הימים – מספק לו את הכיסא; וראש ממשלת הזדון זקוק לגנרל הכושל ברק כעת, לאור מה שנכתב עליו בדו”ח וינוגרד. ברק אינו חבר בכנסת, ואם יתפטר – הוא יצטרך להישאר ספון בביתו, או במשרדי מפלגת העבודה.

ברגעים כאלה, אני נזכר בתנ”ך, שהבין היטב את נפש האדם. על ברק אמר הנביא ירמיהו, “היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו” (פרק י”ג, 23). אני מקווה, שעכשיו יבינו הכל כי מאז ומתמיד ברק הוא משענת קנה רצוץ, ואין לסמוך על מלה אחת שלו. הוא יודע היטב לעשות לביתו – והוכיח את דאגתו הרבה לעצמו גם בהיותו קצין בכיר במדים. מעולם לא לקח אחריות על מחדליו. מעולם לא התלכלך, כיוון שידע לברוח בזמן, והשאיר את הבוץ לאחרים. כך היה בסולטן יעקוב. כך היה בצאלים ב’.

ברק רכש ביושר את תווית הברחן (אם איני טועה, דווקא יוסי שריד העניק לו אותה).

ולמי שתמהו על מקור הביטוי “משענת קנה רצוץ” – הנה המקור בספר מלכים ב’: “עתה הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים אשר ייסמך איש עליו ובא בכפו ונקבהּ כן פרעה מלך מצרים לכל הבוטחים עליו” (פרק י”ח, 21). 

מאבות הכישלון

צריך לזכור, כי ברק אינו אחראי לבדו למחדל בלבנון – אף כי יש לו חלק ניכר בו. המטכ”ל לדורותיו – (ובעיקר, אלופי צה”ל משנות השבעים המאוחרות) הרסו את תשתית יחסינו עם דרום לבנון. גם מעשים טובים ונכונים טבעו בגל של שטויות, של יומרות אישיות ושל טיפשות מערכתית – עד שהגיע ברק, והחליט משום-מה לברוח ללא מחשבה מדרום לבנון. כשעשה זאת ברק בשנת 2000, הוא ליווה את מעשיו – כהרגלו – בברד מילולי אדיר, שלא היה מאחוריו כל דבר.

ברק הוא מאבות הכישלון בלבנון 2. מדיניותו המטופשת בלבנון – לפני מנוסתנו משם, במהלכה ואחריה – שחקה את כושר הרתעתנו, ומדיניותו הרסה את כוחנו לעשות דבר בעל ערך בזירה. גם לכן, לדעתי, נדבק ברק לכיסאו. הוא מפחד מהסיכון, שמישהו יבדוק לעומק את המחדל – כנדרש לתיקונו.