מתקפת טט: הניצחון-שלא-היה נהיה לניצחון

מתקפת טט: הניצחון-שלא-היה נהיה לניצחון

אביתר בן-צדף
04.02.2008 07:42
מתקפת טט: הניצחון-שלא-היה נהיה לניצחון


היום לפני ארבעים שנה החל שלב מכריע במלחמת ויטנאם * בעצם, זו הייתה תבוסה ענקית של הוויטקונג, שהושמד לחלוטין * בפועל, זה הפך לניצחון מוראלי באמצעות התקשורת האמריקנית, שהשפיעה על הבית האמריקני *



היום – שלושים בינואר – לפני ארבעים שנה החל שלב מכריע במלחמת ויטנאם. זה לא נראה כך מלכתחילה. היה מתח באוויר, והייתה הרגשה, שהצ’ארליז (כך כינו החיילים האמריקניים את הוויטקונג; היו להם גם כינויים אחרים, גזעניים בהרבה) זוממים משהו, אך כשזה התחיל זה נראה כמו מתקפה גדולה, ותו לאו. כיום מכירים הכל – וגם בני התקופה – בכך, שמתקפת הוויטקונג בראש השנה הוויטנאמי (טֶט( הנה נקודת מפנה חשובה ביותר בתולדות המלחמה בדרום-מזרח אסיה. 

 

כשגנרל וו נגויאן גיאפ תכנן את המתקפה, הייתה לנגד עיניו את התיאוריה המאואיסטית, הקובעת, כי הגרילה תהפוך לצבא, שייצא למתקפה מכרעת על האויב. ואכן, בימים הראשונים למתקפת טט נחל הוויטקונג הצלחות רבות – כולל כיבוש מתחם שגרירות ארצות-הברית בסייגון, בירת דרום ויטנאם. אולם בסופו של דבר, הפכו האמריקנים בקרב עיקש את הקערה על פיה, והשמידו את הוויטקונג. התבוסה חייבה את צפון ויטנאם לפרק דיוויזיות מצבאה, ולהזרים את אנשיהן בבגדים אזרחיים דרך “נתיב הו-צ’י-מין” לדרום על מנת לתפוס את מקומם של אנשי הוויטקונג, שנטבחו בהמוניהם במתקפת טט.

 

חברים, ששירתו בויטנאם סיפרו שגם שנה אחר המתקפה המשיכו גופות של צ’ארליז לצוף במי הנהרות, ונהר הבושם המפורסם בהוּאֶה, הבירה הקיסרית, הסריח מהגופות שצפו עליו, כמו תעלת ביוב.

 

לכאורה, ניצחו האמריקנים – לפחות, ניצחון צבאי.

 

למעשה, בזכות תקשורת, שלא הסכימה להודות בטעויותיה, קיבלה מתקפת טט צביון של מפלה צבאית אמריקנית. יתר על כן, אף שהובס בערי ויטנאם, ניצח הוויטקונג בזירה החשובה מכולם – זירת ההסברה. במתקפת טט הצליח הוויטקונג לאגף את כוח המשלוח האמריקני, ולהגיע – באמצעות התקשורת האמריקנית – אל בתי האמריקנים בארצות-הברית גופא, ולנפץ את תמיכתם בצבאם ובממשלתם.

 

יחסים רעועים

 

בשנת 1965 – עם תחילת בניין הכוח האמריקני בוויטנאם – החלו שלטונות צבא ארצות-הברית להגביל את הכתבים בזירה. הממסד הצבאי האמריקני בוויטנאם לא הבין את המצב, ולפיכך לא סיפק לתקשורת שירות נאות. ויטנאם נרחבת בשטחה, וטיבה של המלחמה היה מוזר וספורדי. קיטוע הפרטים לאירועים בודדים הפך את הסיקור לבלתי משמעותי (“מרוב עצים אין רואים את היער”).

 

“אי-היושר של הממשל יצר רושם [כבר בתחילת שנות השישים] כאילו התקשורת אינה מדווחת אמת; ולכן, אבדה ויטנאם …. העיתונות מואשמת בניפוץ האחדות של דעת הקהל. ההיפך נכון – מעולם לא טרחו מנהיגי האומה ליצור מסד איתן של תמיכה. תמיד היה הקונצנזוס, שתמך בפעילות הצבאית בוויטנאם, דק, ונבנה, בעיקר, על האמונה המוטעית, כי ארצות-הברית מתקדמת לקראת ניצחון שם. [לכן,] הייתה [מתקפת] טט משמעותית בניפוץ האשליה. טט גם הייתה נקודת מפנה בסיקור התקשורתי של ויטנאם. עד אז הסיקור השלילי … התרכז, ככלל, בוויכוח עם ההערכות האופטימיות של הגנרלים ושל בכירים בשגרירות [האמריקנית] בסייגון … אחרי טט התקשורת שקלה את השאלה, מה יש לנו [ארצות-הברית] לעשות בוויטנאם, ויצאה כתוצאה מכך נגד העימות” – כתב אחד החוקרים. 

 

העיתונאי האמריקני פיטר ברֵיסטראפ (Braestrup) חקר את הסיקור של מלחמת ויטנאם. מאות העמודים של ספרו, סיפור גדול (Big Story), אינם מחמיאים לעוסקים בעיתונות. בריסטראפ בחן היטב מי היו הכתבים האמריקנים בדרום-מזרח אסיה ואת תנאי עבודתם. הוא הגיע למסקנה, כי ככלל בעיות אישיות, בעיות טכניות ותסכול עמוק ליוו את עבודת הכתבים בוויטנאם. דרום-מזרח אסיה לא היה מקומם של האריות – לשם הגיעו השועלים, ורובם העדיפו לשבת בסייגון הבירה, ולהיזון ממקורותיהם, או מתדריכים רשמיים. זה היה מטעמי נוחות, או עקב בעיות שפה והתמצאות. לכן, רובם לא הבינו מה מתרחש שם – הן בצד האמריקני והן בקרב המקומיים.

 

מרבית הזמן זה לא היה נעים, אבל לא היה נורא. טעות פה, הגזמה שם, בלאו הכי, הידיעות משם נדחקו רוב הזמן ביוזמת העורכים (שנענו ללחץ הכבד, שהפעיל עליהם הממשל) למקומות נידחים בשולי העיתונים. אולם, שיתוף הפעולה עם הממשל גרם למערכות רוב העיתונים להיות מופתעות בטט.

 

בריסטראפ טען, כי נקודת המשבר הייתה במתקפת טט. האמריקנים נתפסו מופתעים. אחר שבוע הם התעשתו, והיכו מכה אנושה בוויטקונג, שטעה אסטרטגית, והחליט לצאת מתקפה חזיתית לאורך כל הקווים – בערים הגדולות של ויטנאם. המתקפה האדירה, שהוכנה כחצי שנה, הסתיימה בהרס נוראי בכל ערי ויטנאם. 

 

העיתונאים האמריקניים לא הבינו זאת. הסיפור של טט היה גדול מדי עבורם – גם בגלל ההפתעה הגמורה, שבה נחת על התקשורת. פרד הופמן, כתב אסושייטד פרס (AP) בפנטגון, דיווח, כי בזמן מתקפת טט בוויטנאם שלחה ברית-המועצות כוח ימי לאוקיינוס ההודי. אך גם הנושא הזה נדחק לשוליים, ולא הוזכר כלל בתקשורת – עקב הקדשת כל תשומת-הלב הציבורית למה שקרה בוויטנאם בטט.

 

בימים הראשונים של מתקפת טט גם העיתונאים היו המומים לנוכח גודל המהלומה. הם דיווחו על הצלחת הוויטקונג, ונשארו דבוקים לדיווחיהם גם כשהתהפך הגלגל. זאת מתוך אי-הבנה, שנבעה מבורות ומאי-התמצאות בתחום הצבאי. העיתונאים האמריקניים לא ראו את ההצלחה האמריקנית בשדה הקרב, ומאוחר יותר, כנראה, מתוך יוהרה מנופחת דבקו באגדת הניצחון של הוויטקונג. בולט בכך היה דווקא ואלטר קרונקייט, המנחה המפורסם. כאשר הוא קרא במשרדי רשתCBS  בניו יורק את הדיווחים מטט, הוא ארז את חפציו, ונסע מיד לסייגון, כדי להיווכח באורח בלתי-אמצעי מה קורה שם. דיווחיו מהשטח ואי-הבנתו סייעו לקבוע את מצב-הרוח של הכתבים האמריקניים בטט, ולהטות את כיוון דיווחיהם.

 

מי שיצא ניזוק מכך היו הקוראים. הנהגת הוויטקונג, שהוכתה קשות בערי דרום ויטנאם, זכתה בקרב בערי ארצות-הברית: הודות לעיתונות האמריקנית, ניצח הוויטקונג בקרב על דעת הקהל האמריקני. אולם, כזכור, במבצע הזה דווקא דעת הקהל בסייגון הייתה המטרה של המתכננים בהאנוי. 

 

בריסטראפ מאשים בכך את הממשל של ג’ונסון. לדעתו, לו שידר הנשיא מסר ברור לאומתו, היו הכל מקבלים את דברו, והסיכוי לטעות כה טראגית בסיקור העיתונאי היה קטן. דרך אגב, בין הנימוקים, שהביא ג’ונסון לאי-רצונו לרוץ מחדש לנשיאות, היה “פער האמינות” בינו לבין עמו. 

 

ממתקפת טט ואילך, טען בריסטראפ, הפכו העיתונאים האמריקניים לשופר תקיף נגד המלחמה. עד אז הם היו חסרי כוונות פוליטיות, ורק נשחקו קשות בין עורכיהם ובין הממסד המקומי בוויטנאם. עתה הם נקלעו למאבק המדיני. אחרי טט החלו הכתבים לפקפק ביסודות של המעורבות האמריקנית בוויטנאם. הדגש בדיווחים השליליים היה על כושר הלחימה המפוקפק של צבא דרום ויטנאם. בנובמבר 1969 פרסם סיימור הרש את פרשת מיי לאי – טבח, שעשו חיילים אמריקניים בכפר ויטנאמי. הדיווח, שהיה שיא בפקפוקים אודות מוסריות המלחמה בוויטנאם, שהפכו לזרם המרכזי בסיקור המלחמה.

 

בעניין הזה מנוגדת תפיסתו של בריסטראפ לתפיסותיו של החוקר דן האלין (Hallin), שהסתייג מהענקת התג “ביקורתי” לסיקור מלחמת ויטנאם אחרי מתקפת טט ולקישור הביקורתיות לאירועים בזירת הלחימה בדרום-מזרח אסיה.

 

מתקפת-פתע

 

למתקפת טט יש חשיבות רבה להבנת עוד תחום מעניין – התקפות-פתע. למרות שהמודיעין האמריקני קלט, מאמצע 1967, שהוויטקונג מכין משהו גדול, שאין האמריקנים יורדים לעומק כוונותיו – האמריקנים והוויטנאמים הופתעו לחלוטין מעצם המתקפה ומגודלה. הוויטקונג שלח למתקפה את כל כוחו – כשמונים אלף לוחמים – והם תקפו לכל אורכה של המדינה; וכאמור, כמעט כולם נטבחו. 

 

כדי להכין את המתקפה, עסק הוויטקונג במבצעי הונאה רבים, וגם חיבל במערכי האזנה אמריקניים. כך, הצליח להנחית מתקפת-פתע – למרות היתרון הטכנולוגי והכמותי האמריקני. היו שהאשימו את גנרל ויליאם וסטמורלנד, המפקד האמריקני הבכיר בוויטנאם, במחדל טט. טענו, שהתעלם מדיווחי המודיעין, או לא הבינם. 

 

רשת הטלוויזיהCBS  טענה בשנת 1982, כי וסטמורלנד ואנשי מטהו המעיטו במתכוון בכוחו של הוייטקונג במטרה לשמור על מוראל גבוה ועל תמיכה ציבורית במלחמה. לכן, לא התכונן כראוי למתקפת טט. וסטמורלנד – שבינתיים הפך לרמטכ”ל צבא ארצות-הברית, השתחרר, וניסה לעבור לחיים הפוליטיים – תבע את הרשת לדין (דרך אגב, באותו היום, שאריאל שרון תבע את השבועון טיים על הוצאת דיבה). לבסוף, הסכים וסטמורלנד להסתפק בהתנצלות הרשת על טענותיה.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר