פגישת פיוס

פגישת פיוס

אליקים העצני
25.01.2008 12:15
פגישת פיוס


“אתם מקפחים אותנו ובכ”ז לא זו הבעייה. גם לו יצוייר שתעניקו לנו זכויות שוות לחלוטין, עדיין הסכסוך בינינו יישאר פתוח, כל עוד מדינת ישראל תהיה יהודית. הארץ הזאת היתה ביתנו, ולא חשוב אם קראנו לעצמנו ‘פלסטינים’ או ערבים-סתם, ואתם באתם והפכתם את הבית שלנו לבית זר. במדינה יהודית נהיה תמיד זרים בביתנו, ועם זה לא נוכל להשלים. המגן-דוד אינו דגלנו, ‘התקווה’ אינה ההימנון שלנו, ואיך נחליף את החלום שלנו, הפלסטיני, בחלום ציוני, חלומו של עם אחר?”



הוזמנתי להרצות במיפגש עם קבוצה מעורבת של נוער יהודי וערבי, אזרחי ישראל, במסגרת אותם דיאלוגים של “פול גאז בניוטרל”, ובעברית – שיחות סרק, שבהם שני הצדדים מזייפים הסכמות תמורת “גוד טיים” – חו’ל, טיולים, אירוח מפנק – וגם לטובת המאזן הכספי של העמותה היוזמת, המוכיחה כך לתורמים ש”הידברות” אפשרית . למפגש המסויים הזה היה סיום בלתי צפוי, בעיקר הודות לתרומתה של סטודנטית ערבית, שבלטה בנועם הליכותיה ובסגנון דיבורה המאופק, כמעט ביישני.עם זאת, היה ברור שדבריה מעוגנים בהשקפת עולם מוצקה. אם חשבתי שהח’כים הערבים מתלהמים מפני שהם “פוליטיקאים”, למדתי, שהם כנראה מבטאים נאמנה את אשר בלב בוחריהם.

נפרדנו ממנה תחת הרושם שאין על מה לדבר, וכי ההסכמה שלא להסכים היא הרע במיעוטו.

“אתם מקפחים אותנו”, אמרה, “ובכ”ז לא זו הבעייה. גם לו יצוייר שתעניקו לנו זכויות שוות לחלוטין, עדיין הסכסוך בינינו יישאר פתוח, כל עוד מדינת ישראל תהיה יהודית. הארץ הזאת היתה ביתנו, ולא חשוב אם קראנו לעצמנו ‘פלסטינים’ או ערבים-סתם, ואתם באתם והפכתם את הבית שלנו לבית זר. במדינה יהודית נהיה תמיד זרים בביתנו, ועם זה לא נוכל להשלים. המגן-דוד אינו דגלנו, ‘התקווה’ אינה ההימנון שלנו, ואיך נחליף את החלום שלנו, הפלסטיני, בחלום ציוני, חלומו של עם אחר?”

הדברים, אף שלא נאמרו בהתרסה, קטעו באיבחה אחת את כל הוויכוח הפנים-יהודי. הנושאים הבוערים, כגון “שטחים” ו”התנחלויות”, הפכו לפתע בלתי רלוונטיים. הפנמתי, שכאשר דובר החמאס קורא לשדרות “התנחלות”, הוא מבטא את האמת הפנימית של הערבים מכל הגוונים – חמאס ופת’ח, אזרחי ישראל ואזרחי הרש”פ. נזכרתי בסירובו של הערבי הכי “מתון”, אבו-מאזן, להכיר ביהדותה של מדינת ישראל, אפילו יתנו לו בתמורה את ירושלים. הסירוב הזה זכה לתמיכתה הפומבית של מצרים, ללמדנו שניתן לחתום על “הסכם שלום” עם מדינת ישראל ובו-זמנית ללחום נגד היותה שייכת לעם היהודי.

בעזרתה של הנערה הערבייה חשתי לפתע מעין השתחררות מן המעגל המכושף של הוויכוח הפנים-יהודי על “השטחים”, שהפך מאליו לבלתי רלוונטי. בבת אחת נשרו הקליפות השיקריות והשבתי לה גם אני דברי אמת:  שאין צורך ש”תכיר בקיומנו”. שאם אנחנו קיימים, הכרתה לא תעלה ולא תוריד, ואם איננו קיימים הכרתה לא תועיל. והואיל וההכרה אינה סחורה, אין צורך לשלם תמורתה, והיא יורדת מסדר היום של המו”מ. ובעצם, גם הסכם איתה איננו אפשרי, ולכן גם הוא אינו סחורה.

 בעבור מה לשלם? הנה, השמאל מציע לה לוותר על יפו, ובתמורה הוא יוותר לה על חברון. אבל הרי הכל יודעים, שגם אם תחתום אלף פעמים על וויתור כזה – ביום מן הימים, כאשר אנחנו ניחלש, היא תשיב לעצמה את יפו, למרות כל החתימות. יתר על כן, למרות היות חתימתה חסרת ערך, היא קשה עליה כשאול, ואם לא די בכך – החתימה הזאת, הריקה מתוכן, עלולה לעלות לה בחייה. מפני שלא הרי קבלה בדלית ברירה של מציאות דה-פקטו, כהרי וויתור פורמאלי, דה יורה.

הסכם עם הערבים אינו אפשרי, מפני שהתחייבות של “צד א'” כלפי “צד ב” שאינו מכיר בו, ואפילו מתנגד לעצם קיומו, אינה שווה כלום. משום כך גם אין טעם לכל משא ומתן, ובעיקר למתן. 

לאמיתו של דבר, ביטאה הסטודנטית עמדה ערבית אותנטית, שהשמאל היהודי עוצם את עיניו מלראותה, דחיית העיסקה – 67′ תמורת 48′: אתם תוותרו על כל מה שסיפחנו וגרשנו והתנחלנו במלחמת העצמאות, ואנחנו נחזיר לכם את מה שלקחנו מכם במלחמת ששת הימים. ה”דיל” הזה הוא מקור בלתי נדלה לוויכוחים וסכסוכים בין היהודים, אולם הערבים אף פעם לא היו צד לו באמת ובתמים, וכל “פרטנר” ערבי המשלם לה מס שפתיים, פשוט מוליך אותנו שולל.

מן הסיבה הזאת מדגישים הערבים מכל “נושאי הליבה” – שניים: ירושלים העתיקה, מפני שהיא ורק היא קובעת את היהודיות או הערביות של הארץ כולה, והזרמת  מיליוני פליטים לתוך מדינת הקו הירוק, במטרה למחוק את ציבעה הכחול-לבן.

בסיומו של הערב הצעתי לה שנסתפק בmodus vivendi – דו-קיום בתוך אי-הסכמה, חיים בארץ אחת ללא פתרון לסכסוך הגדול ומבלי לבזבז אנרגיה, חלומות ודם על ניסיונות עקרים ומתסכלים ליישב משבר שניתן, לכל היותר, לנהלו בלבד.

היטיב לבטא זאת עזמי בשארה, אחד הבודדים מבין אויבינו שהעז לומר לנו את האמת:

“את הסכסוך הפלסטיני יש להחזיר אל שורשיו – פליטי תש”ח. אש”ף נוסד ב-1964 בירושלים, שהיתה אז בשלטון ערבי, לא ציוני. אש”ף הוקם למען זכויות הפליטים. הזכויות אלה קודמות לזכות למדינה. אין לנו ענין במדינה ללא זכות השיבה”.

גם בחיינו הפרטיים לא כל הבעיות נפתרות, וכל אדם לומד לחיות בתוך סתירות. המשבר היהודי-ערבי הוא כרוני, מוכתב ע”י מציאות שאיננו יכולים לשנותה בדור הזה. אלא, שגם עם מחלות כרוניות ניתן להאריך ימים, ודווקא ניסיונות לכפות בכוח “פיתרון” יכול להסתיים באורח טראגי.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר