הוא אמר!
הוא אמר!
|
“בדברי ימינו הארוכים עברו עלינו רדיפות אכזרית רבות, אולם להיות כלואים בגיטו בארצנו אנו, להיות אסורים בהנאה מאדמת אבותינו, שהיא עזובה ושוממה – עינוי אכזרי כזה אפילו אנו לא טעמנו עד כה. הייתכן שהאומות המאוחדות תרשינה את קיום החוקים הגזעיים הללו בארץ הקודש, אף ליום אחד לאחר שהענין נמסר לידיהן….”?
ב”ה
מעפילות במחנה המעצר בעתלית
בן גוריון תוקף בעצמה רבה את מדיניות שלטונות המנדט הבריטי, מה שלא מפריע לו,
במקביל, למסור את אנשי האצ”ל לאותם שלטונות, ממש, לתליה. התירוץ בבית: ה”טרוריסטים”
גורמים נזק פוליטי לענין ה”ציוני”. והאמת היא שב”מפעל הציוני” הוא התכוון ל”מרות הלאומית”, כלומר,
להקמת הדיקטטורה שלו.
התקפתו מתמקדת ב”ספר הלבן” וב”חוק הקרקעות”, שהם היו הסיבה למרידת האצ”ל
בשלטונות המנדט; הטבעת פליטי המשרפות היא שהביאה את האצ”ל ל”טרור”, מה שגרם, ר”ל,
לבן גוריון ול”ישוב” לא להיראות יפה בעיני אומות העולם, ששיתפו פעולה ברצון רב עם הנאצים.
אבל, אצל בן גוריון אין מוקדם ומאוחר, ובכלל, אין דבר שאינו כשר לקידום מטרותיו ומאוויו.
הביאוגרף שלו, שבתי טבת, הגדיר זאת כך – “יכולתו לחשוב ולפעול בכפילויות נוגדות היתה ללא ספק
מהבולטות בתכונות יוצאות הדופן של מנהיגותו, וכבר בעבר השמיע מה שניתן לכנות – נוסחאות כפולות…”.
היום, חסידיו הרשעים של בן-גוריון חוזרים בצורה המדוייקת ביותר על מדיניות שלטונות המנדט ועל מדיניות
ה-“יודן-ריין” של הנאצים, כאן, בארץ ישראל.
כיצד “כפילויות”, הנה: “… וסילוף דמות הישוב בעולם איננו דבר קל. פני הישוב הם אחד מכלי הנשק שלנו, ואנו, אומה דלה, מחוסרת אמצעים, שלטון ומדינה, מעטים מאד כלי הנשק שבידינו, וכבודו של הישוב זהו אחד מכלי הנשק האפקטיביים ביותר שבידינו. ואת הנשק הזה משמיטים מידינו אלה שמסלפים את דמותנו וממציאים נשק לצוררינו” (בן גוריון – “בשעה זו”, נאום ברדיו, 11 בינואר, 1947, “במערכה” חלק חמישי) זאת, בקריאה להילחם ב”פורשים”, שביקשו למנוע בדיוק את אותו – עינוי אכזרי – עליו דבר בן-גוריון, שהעדיף להישען על חסד לאומים, עליהם נשען כל שנות ה”שואה”…..
עדות לפני וועדת האומות המאוחדות
ירושלים, 4 ביולי 1947
(“במערכה”, חלק חמישי, תש”י)
