כמעט שמונים יום

כמעט שמונים יום

אביתר בן-צדף
08.01.2008 09:24
כמעט שמונים יום


לסמסטר הזה אין כבר הרבה ערך. למעשה, שנת הלימודים תשס”ח אבדה * שביתת המרצים מוצדקת * האקדמיה הישראלית משלמת את מחיר התנכרותה לחברה * הגיעה השעה לרפורמה באוניברסיטאות * כמה הצעות של מי שמעורב כבר הרבה שנים בענייני האקדמיה (ולכן, דעתו מוּטה) * לצערי, הצעותיי והצעות אחרות לרפורמה באקדמיה לא יתממשו * לכל היותר, ייתנו טיפול נמרץ לאקדמיה הגוססת, ויקימוה על רגליה, כדי שתהיה מראית-עין של פשרה ושל הסכם. אחר כך יופנו הזרקורים לכיוון אחר, והאקדמיה תמשיך להתנוון – כמו שאר התחומים, שלאוצר אין עניין בהם – כיוון שאלמוגי (“במעברה אחת יש יותר קולות מאשר באוניברסיטה”) צדק * לאוצר יש סדר-יום משלו, והוא כופה אותו על החברה, על הממשלה ועל הכנסת * ובינתיים, נמשכת זליגת המוחות *



כמעט שמונים יום שובתים המרצים (“חברי סגל בכיר”, בסלנג האקדמי). לסמסטר הזה – גם אם ייצא לדרך – אין כבר הרבה ערך. למעשה, שנת הלימודים תשס”ח הלכה לאבדון, ויש לכך משמעות כלכלית, משמעות ציבורית ומשמעות אישית חמורה ביותר.

 

יותר מכל מוכיחה שביתת המרצים (מוצדקת!!! הטלתי כאן שלושה סימני קריאה, כדי להביע את דעתי) את מה שאמר פעם יוסף אלמוגי, עסקן חיפאי, שרק במדינתנו יכול היה להגיע לגדולה ממלכתית – “במעברה אחת יש יותר קולות מאשר באוניברסיטה”. 

 

לאלמוגי היה תואר חשוב – LGBA (לא גמר בית-ספר עממי) – אך הוא צדק. בדמוקרטיה יש קול אחד לכל אזרח, ובאוניברסיטאות שלנו (בזמנו היו רק האוניברסיטה העברית בירושלים והטכניון העברי בחיפה; כיום יש שבע) היו רק מעט סטודנטים ועוד פחות אנשי סגל. 

 

אכן, אם צריך לשפוט את חשיבות האקדמיה – אסור להפקיד את מלאכת ההערכה בידי קבלני קולות מסוגם של אלמוגי ויורשיו, וחס וחלילה גם לא בידי לבלרי האוצר.

 

איני מאושר ממה שקורה באקדמיה הישראלית. כעת היא משלמת את מחיר התנכרותה לחברה (מאז הוקמו האוניברסיטה העברית בירושלים והטכניון העברי בחיפה, בשנות העשרים של המאה הקודמת, ועד היום) – למרות כל תרומתה האדירה בפיתוח טכנולוגי וחקלאי, בהעשרת חיינו, בטיפוח תרבותנו ומורשתנו ובפתרון בעיות רפואיות. זו טעות אסטרטגית חמורה של האקדמיה הישראלית, והיא לא שמה לב לטעותה עד לשביתה.

 

למרות הנזקים המצטברים בהמוניהם – טוב שפרצה השביתה, וטוב שהיא נמשכת – למרות שכמה מפרנסי האקדמיה הזדרזו להניף דגל לבן כבר בתחילת המאבק. המהלכים החמורים להדחת כמה מנשיאי האוניברסיטאות מלמדים על משבר האמון בין הסגל האקדמי לבין הנהלות האוניברסיטאות, ששורשיו אינם חדשים. זו הזדמנות לעשות שידוד מערכות יסודי. טוב שהגענו למשבר, שחשף את הבקיעים בחומה לפני קריסתה הצפויה.

 

האקדמיה שלנו מייצרת הרבה ידע, וכמו בכל העולם – מרביתו גבבה (ואני זוכר היטב את אזהרתו של פרופ’ ברוך קורצווייל לגבי שפע המאמרים והמחקרים, שנכתבים באקדמיה, ואין בהם דבר), אך כדי לקבל פנינים צריכים כמות אדירה של מחקרים בכל התחומים. 

 

יש לנו שפע מחקר – גם בתחומים, שאין להם ביקוש. מעניין, שתמיד נטפלים אנשי האוצר ושליחיהם בתקשורת למדעי הרוח – ובעיקר, למורשת ישראל. דווקא התחומים הללו דורשים שימור, למרות אי-כדאיותם. כולם מעשירים היבטים שונים בחיינו (למשל, אשורולוגיה ומוסיקולוגיה). מאותה הסיבה לא הייתי ממליץ לסגור תיאטראות, מקהלות ותזמורות, אלא לנסות לשווקם טוב יותר, ולתמוך בהם יותר. לחזקים – כמו מדעי המחשב, ניהול ומשפטים – אין צורך לדאוג. הם יסתדרו בכוחות עצמם, כשהחוג לתולדות עם ישראל, או למזרחנות גוססים בהתמדה.

 

תחומי ידע שונים נעלמים ממפת האקדמיה הישראלית. אין די כסף להחזיקם בחיים – למרות חשיבותם, שאינה מקובלת על נערי האוצר.

אכן, הגיעה השעה לרפורמה 

 

יש מקום למכללות/אוניברסיטות ציבוריות. הן צריכות להיות מנוהלות היטב (שוב, כדאי ללמוד מהדוגמה האמריקנית), עצמאיות ופרוסות על פני כל המדינה, כדי לתרום את חלקן לפריפריה.

 

ראשית, יש לקצץ את הרגל הגסה, שתחב משרד האוצר (בעיקר, באמצעות הוועדה לתכנון ולתקצוב – ות”ת – של המועצה להשכלה הגבוהה – מל”ג). אני גורס אי-מעורבות בתקצוב האקדמיה. כיום איבדו האוניברסיטאות את יכולתן לנהל את עצמן, ופקידי האוצר מושלים בהן. כל אוניברסיטה צריכה להחליט בעצמה על התפתחותה, ומל”ג צריכה לתכנן את התמונה הלאומית, ולא להתערב בניהול האוניברסיטאות. מל”ג צריכה לקבוע תקנים, ולפקח על עמידה בהן.

 

ובמקביל, יש לדרוש מהאקדמיה הישראלית להגיע לעצמאות, ולנהל את ענייניהן בתבונה. לא ייתכן, שניהול חובבני, בזבזני ושערורייתי (אופייני למשק הציבורי בישראל) מרושש בהתמדה את האקדמיה. על טעויות יש לשלם, ואת מי שכשלו, וצברו גירעונות אדירים, יש לסלק מתפקידי הניהול. דרך אגב, לא ברור, שפרופסור (ואפילו מוצלח בתחומו) יכול להיות מנהל טוב. לעומת זאת, כמה פרופסורים התגלו כמנהלים מצוינים (לא אזכיר שמות, כדי לא לריב עם כמה עמיתים).

 

האוניברסיטאות שלנו אינן מפנות די מאמצים לשיווק ולגיוס תרומות. כל השוואה לנעשה בחו”ל – בניהול, בשיווק ובגיוס תרומות – מעמידה את האקדמיה הישראלית באור עלוב לחלוטין. זו תוצאה ישירה של השתלטות ות”ת ומל”ג על האקדמיה – בניגוד לחוק ההשכלה הגבוהה, שמעניק עצמאות ניהולית וחופש אקדמי לאוניברסיטאות. 

שכר אטרקטיווי ולא-שוויוני

 

שכר לא-שוויוני למרצים נראה שערורייתי (בעיקר, במדינה, החיה על שרידיה של דמגוגיה סוציאליסטית), אך הגיע הזמן להנהיגו. שכרם היסודי של אנשי הסגל האקדמי צריך להיות גבוה – בהתאם להשכלתם ולמעמדם – כדי שיוכלו להתפנות למחקר ולהוראה. עם זאת, אין סיבה, שמרצים מעולים בחוגים עתירי-ביקוש יקבלו שכר כמו מרצים בינוניים ומטה בחוגים דלי-הרשמה. כלומר, יש לתגמל את מי שמושכים סטודנטים, וממלאים חדרי הרצאה.

 

באוניברסיטה הציבורית, שלמדתי בה בטקסס, יש כמה חוגים, שמשלמים לבכירי מוריהם שכר שערורייתי. אחד מבעלי השכר המופרז קיבלו בצדק, לדעת כולם, כיוון שבספריות יש דונמים של תיאוריות ושל ספרים שכתב. האוניברסיטה שלי רכשה כמה חתני פרס נובל וכוכבים (כולל כמה ישראלים), כיוון שהציעה להם שכר גבוה במיוחד, והקימה עבורם מרכזי מחקר יקרים ביותר. 

 

כמו קבוצות מקצועניות בספורט, אוניברסיטה צריכה להתחרות על סגל מעולה, ולתגמל “כוכבים” – על מנת להוביל בתחומים השונים – בתנאי שגם לשאר הסגל (ובעיקר, לסגל צעיר ולסגל זוטר) יובטחו משכורות ראויות.

להפסיק את זליגת המוחות

 

צריך למצוא דרך להפסיק את זליגת המוחות מהאקדמיה הישראלית. אנחנו מייצרים הרבה מאוד מדענים וחוקרים, והמדינה קטנה עליהם. היא קטנה גם בצרות האופקים, שהרחיקה מהארץ את טובי החוקרים. כרגע, חלק גדול מהסגל האקדמי הבכיר הישראלי נמצא עם רגל אחת, לפחות, באוניברסיטאות ובמכוני מחקר בחו”ל. איני מתכוון למי שבסיסם בארץ, והם נודדים מדי פעם. זה מתחייב מאופיה של האקדמיה. אני מתכוון למי שכבר נמצאים שנים רבות בחו”ל, ורק רשומים (לצורך הנימוס ?) באוניברסיטאות שלנו, אך אינם נוטלים חלק ממשי בעבודה האקדמית כאן. 

 

את עיקר ההוראה עושים כעת עוזרי הוראה ומרצים מן החוץ (“סגל זוטר”), כאשר בכירי הסגל האקדמי אפילו אינם טורחים להראות את קצה נעליהם באזור. זה לא היה כשלמדתי לתואר הראשון, לפני כארבעים שנה. את חבריי ואותי לימדו גדולי החוקרים בארץ, ולמגע הישיר עמם היה ערך מוסף גדול מאוד.

 

בשנים האחרונות הקטינה מל”ג מאוד את כמות התקנים למרצים באוניברסיטאות. לפיכך, היא דוחפת עוד ועוד סגל צעיר מוכשר להישאר בחו”ל מצד אחד, ומזקינה את האקדמיה הישראלית. 

העיניים – לפריפריה 

 

המדינה (באמצעות מל”ג) צריכה לקבוע האם היא רוצה, שתהיה פקולטה לרפואה בגליל. אם תשובתה שלילית – יוכלו האוניברסיטאות לפתוח פקולטה כזו על חשבונן, באמצעות אגודות תורמיהן. כך, גם לגבי פקולטה לארכיטקטורה, פקולטה לרפואת שיניים, או פקולטה נוספת (מי צריך?) למשפטים. 

 

איני מפחד ממכללות פרטיות. אדרבא, הניסיון של המרכז הבינתחומי בהרצליה מוכיח, שאפשר לנהל בהצלחה אוניברסיטה – מבלי שמשרד האוצר ידחוף את טלפיו לניהולה.

 

על האקדמיה הישראלית להשקיע הרבה בטכנולוגיה חינוכית על מנת לבזר את האקדמיה. בגוש דן יש שתי אוניברסיטאות, בחיפה- שתיים, וברחובות, בירושלים ובבאר-שבע – אוניברסיטה אחת. בנוסף, מוצפת הארץ במכללות. תפרוסת האוניברסיטאות – ובעיקר, היצע התארים המתקדמים ואפילו חוגים לתואר ראשון – יוצר תמריץ לעזוב את הפריפריה, ולעבור לשפלה – מגדרה-עד-חדרה. 

 

המדינה ומל”ג צריכות ליזום מוסדות חדשים להשכלה גבוהה בפריפריה, והם ירכזו סביבם מוסדות תרבות, תעשייה ושירותים, שייתנו מענה לצורכי הפריפריה מחד גיסא, וימשכו סגל צעיר מהארץ ומחו”ל. 

 

זו ההזדמנות לתקן חלק מהמעוות באפליית הפריפריה. לא הכל צריך להיות בגוש דן המורחב. הקמת מכללה, או אוניברסיטה, בעיר נידחת (פטנט, שנוסה בהצלחה במקומות רבים – למשל, בטקסס) יוצרת תנופה אדירה, שמקדמת את העיר ואת היישובים בסביבתה. אדרבא, נהירת סטודנטים וסגל למרכז האקדמי החדש תטפח את האזור, ותאיץ את פיתוחו. 

לסיכום – זה לא ייעשה

 

לצערי, אלו והצעות אחרות לרפורמה לא יתממשו. 

 

לכל היותר, ייתנו (בלחץ בית-הדין לעבודה) טיפול נמרץ לאקדמיה הגוססת, ויקימוה על רגליה, כדי שתהיה מראית-עין של פשרה ושל הסכם. זה ספין אדיר. אחר כך יופנו הזרקורים לכיוון אחר, והאקדמיה תמשיך להתנוון – כמו שאר התחומים, שלאוצר אין עניין בהם – כיוון שאלמוגי צדק.

 

חלק מהטובים ומבני העשירים יברחו מכאן ללמוד בחו”ל. יש להם המשאבים לכך, והטובים נעזרים במלגות דשנות, שהאקדמיה הישראלית אינה מסוגלת לתת. זו תהיה תחילת עזיבתם. 

 

זה קורה כבר עתה, ואני מכיר זאת היטב. יש לי הרבה חברים, שזו הביוגרפיה שלהם. ילדיהם כבר לא שירתו בצבא, וחלקם גם אינם יהודים, או שאינם יודעים עברית. לפעמים, הם באים לבקר. לעתים אני מבקרם. המדינה השקיעה בהכשרתם, והם עזבו, ומקום אחר נהנה. הם אינם יחידים בדורם. האקדמיה בעולם המערבי רוויה בישראלים, שכבר אינם חלק מאתנו. לחלק גדול מחבריי הישראליים-עדיין יש כתובת (נוספת, או עיקרית) בדואר האלקטרוני, שמלמדת על שייכותם לאוניברסיטה זרה. זה פצע מדמם, שצריך לרפאו, אם חפצי-חיים אנחנו.

 

משום-מה, נראה לי, שזה אינו מעניין את האוצר, והשביתה הממושכת רק הדגישה את המסר הזה. לכן, טוב שפרצה השביתה, וטוב שלא נשברו המרצים השובתים.

 

הם לא יצליחו, כיוון שלאוצר יש סדר-יום משלו, והוא כופה אותו על החברה, על הממשלה ועל הכנסת. מי שאינו מאמין – שיסתכל על הנכים, על המורים ועל מנוצלי השואה. כולם נאבקו ציבורית בתקופה האחרונה, ואף זכו במאבקם. אך הם לא הצליחו לשבור את קשי עורפו של האוצר, שניצחונותיו הנם מפלת החברה הישראלית.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר