רקטות ייפלו גם צפונה לאשקלון

רקטות ייפלו גם צפונה לאשקלון

אביתר בן-צדף
08.01.2008 09:18
מניפת הרקטות הפלשתינאיות מתחילה לכסות את הדרום

מניפת הרקטות הפלשתינאיות מתחילה לכסות את הדרום


לתואר, “סכל השבוע”, ראוי, ללא תחרות, אלוף (מיל’) מתן וילנאי, סגן שר הביטחון, שאמר לרן ידעי, תושב מודאג באשקלון, “כמה כבר אנשים נהרגו באשקלון?” * יועציו חושבים, שהוא אמר זאת בציניות לתושב, שהטרידו בשאלות על הירי על עירו * חברים במועצת העירייה טוענים, שמערכת הביטחון “מנצלת באופן ציני את שתיקתה של אשקלון”, ולכן יש צורך בתגובה חריפה, כדי שאשקלון לא “תהפוך לשדרות 2” * ידעי: “לממשלה באמת אין שום תשובה” * חצור, תל-נוף, פלמחים, נמל אשדוד ויבנה מתקרבים במרץ לתוך מניפת הירי הפלשתינאי תלול-המסלול * אחרי צומת “עד-הלום” פתוחה הדרך לתל-אביב, הקרובה כדי חצי שעת נסיעה *



כוחות צה”ל הודיעו, שבשבוע שעבר גילו בשכם מעבדה לייצור רקטות “קסאם”. במקביל, דווח על ירי רקטת “גראד” אל צפון אשקלון. אמנם לא היו נפגעים בירי, שלא גרם כל נזק, אך התקדים נקבע – כמו מאת הדולרים, ששולמו בשבוע שעבר בניו יורק על חבית נפט, ושברו את המחסום הפסיכולוגי.

בצה”ל אמרו, שלרקטה, שנורתה על אשקלון יש טווח של עשרים ק”מ. בעבר ניסו הפלשתינאים לירות רקטות כאלו לעבר ישראל, אך הירי נכשל מסיבות טכניות.

זה הזכיר לי, סיפור מהעבר הקרוב: באמצע יולי 2005 נורתה רקטה על המושב רם-און בחבל תענך (כעשרה ק”מ מג’נין ומעפולה). כשישה שבועות לפני כן, נורו שלוש רקטות “קסאם” על יישובים בצפון השומרון, אלא שהירי על רם-און היה מיוחד במינו, כיוון שהמושב נמצא בתוך ה”קו הירוק”.

בצה”ל ציינו, כי אז לא ידוע להם על הירי, והם בודקים את הדיווח. לדבריהם, לא הייתה כל נפילה בתוך שטח ישראל. שלושה שבועות אחר הירי על רם-און נודע לדני עטר, ראש המועצה האזורית גלבוע, על נפילת הרקטה במושב. צה”ל, כמובן, לא טרח ליידע את ראש המועצה, והדבר נודע לו ולתושבים דרך אמצעי התקשורת. דווח, כי עטר שיגר מכתב נזעם לשאול מופז, שר הביטחון דאז.

נזכרתי באירוע המושכח ברם-און, כיוון שבמקביל, דיווחה “מען”, סוכנות הידיעות הפלשתינאית, כי ארגון “גדודי חללי אלאקצה” שיגר מג’נין רקטה לעבר היישוב שקד שבצפון שומרון. מערכת הביטחון מסרה בתגובה, כי לא ידוע על אירוע שכזה.

כזכור, גם את הירי על רם-און (כמו אירועי טרור אחרים וגם אירועים מביכים אחרים*) ניסתה מערכת הביטחון להסתיר מטעמיה. יתר על כן, מערכת הביטחון ניסתה לומר, כי “עד כה, לא נורו רקטות משטחי הגדה המערבית לעבר ישראל, אף שהיו ניסיונות לכך”.

אין חידוש בירי הרקטה על אשקלון

פעילי חמא”ס הצליחו בסוף 2001 להקים בשכם מפעל לייצור רקטות “קסאם”, ששוגרו מאזור טול-כרם לעבר כפר-יונה שבשרון. במבצע “חומת מגן” (אפריל 2002) נהרסה התשתית לייצור רקטות בג’נין, וחוסלו פעילי חמא”ס.  

כבר ב-28 במארס 2006 ירו מחבלים שתי רקטות “קסאם” וקטיושה “גראד” אל אשקלון. שלושה חודשים אחר כך (בארבעה ביולי) פגעה רקטת “קסאם” בבית-ספר במרכז אשקלון. ממאי 2007 יורים הפלשתינאים על ישראל רקטות “קסאם” משופרות. באמצע ספטמבר פגעה רקטה כזו בבסיס הטירונים זיקים. עשרות חיילים נפצעו באירוע.

בשנת 2005 ירו המחבלים 401 רקטות לעבר ישראל – כולן מרצועת עזה. בשנת 2006 הם ירו עלינו 1,722 רקטות, ובשנה שעברה הם ירו יותר מ-1,263 רקטות לעבר ישראל; יותר מ-800 מהן נחתו בשטח המדינה. שני ישראלים נהרגו, ויותר מ-300 נפגעו קל, בעיקר מחרדה.

הפלשתינאים יורים כבר יותר משבע שנים ללא הפסקה רקטות ופצצות מרגמה על יישובינו. לפי נתוני שב”כ, בשנת 2005 הם ירו עלינו 854 פצצות מרגמה (פצמ”ר), ואשתקד, כמעט פי שניים – יותר מ-1,511 פצצות.

לדעת זיו מאור באומדיה: “אם יצליחו … להעביר את הרקטה לקלקיליה, יוכלו הפלשתינים … לפגוע בכל תושבי כפר-סבא, רעננה והוד-השרון. גם פאתיה המזרחיים של הרצליה בסכנה. אם תגיע הרקטה לכפר רנתיס … שדה התעופה בן-גוריון נמצא בסכנה”.

בין נתניה לבין ה”קו הירוק” יש ארבעה-עשר ק”מ. לכן, חישוביו של מאור כבר אינם מדויקים. יתר על כן, מרנתיס ניתן להגיע בקלות, בירי רקטות ארוכות-טווח (“גראד”, למשל), לפאתי תל-אביב.

וילנאי: “כמה כבר אנשים נהרגו באשקלון?”

אם נמשיך את קו המחשבה של מאור, הרי ככל שישתפרו דיוק הרקטות הפלשתינאיות וטווחן – ייפלו רקטות פלשתינאיות גם מצפון לאשקלון. זה אינו הימור נועז, אלא ודאות ברורה. חצור, תל-נוף ופלמחים, בסיסי חיל האוויר בדרום השפלה, נמל אשדוד ויבנה מתקרבים במרץ לתוך מניפת הירי הפלשתינאי תלול-המסלול … וכידוע, אחרי צומת “עד-הלום” פתוחה הדרך לתל-אביב, הקרובה כדי חצי שעת נסיעה. ועם הצלחה קשה להתווכח. לכן, בעקבות דרום הארץ – עמק יזרעאל, השרון, נתב”ג ואפילו הקריה בתל-אביב יותקפו מהשומרון.

אנשים רבים – כולל הנשיא דאז משה קצב – חששו פן תקרב תכנית ההינתקות את יישובי ישראל אל משגרי הפצמ”רים והרקטות. מערכת הביטחון, משרד ראש הממשלה והמומחים, כמובן, לעגו לחששותיהם. לא אצטט את דברי הרהב שלהם אודות תגובת ישראל למקרה, שהפלשתינאים יירו על יישובינו. עתה מספר שמואליק חדד באתר Ynet, כי מתן וילנאי, סגן שר הביטחון, אמר ביום שישי בבוקר לרס”ן (מיל’) רן ידעי, תושב מודאג באשקלון, “כמה כבר אנשים נהרגו באשקלון?”

יועצי האלוף-סגן-השר (שהיה פעם שר הכדורגל) הבינו, כנראה, שהוא פלט שטות (הישג ניכר – יש לציין), וניסו לעמעם את משמעות דבריו. האזרח המודאג ידעי הציק בשאלותיו המטרידות, ולדברי יועצי סגן השר, ענה לו וילנאי “בציניות במהלך חילופי הדברים נוכח כך שידעי לא הרפה מסגן השר”.

אצלנו, בשכונת ילדותי, בני עד גיל שבע היו אומרים, “מגיע לו!” ואבי המנוח היה נוהג להגיד, שזה עונשו של מי שפונה לשוטה הכפר, ופותח עמו בשיחה.

ידעי הגיב על דברי סגן שר הביטחון, “כששמעתי את הדברים הבנתי שכנראה לממשלה באמת אין שום תשובה. הסברתי לו שאני לא מדבר רק בשם תושבי אשקלון אלא בשם תושבי נתיב-העשרה, יד-מרדכי, שדרות ועוטף עזה, שחיים כך כבר שנים מבלי שום תשובה ממשית”.

“לממשלה באמת אין שום תשובה”

יום לפני ביקור וילנאי, התכנסה מועצת עיריית אשקלון לדיון שגרתי. כמובן, המועצה דנה רק בנפילת הרקטה בעירם. בדיון טענו חברים במועצת העירייה, שמערכת הביטחון “מנצלת באופן ציני את שתיקתה של אשקלון”, ולכן יש צורך בתגובה חריפה ובהקמת מטה מאבק, כדי שאשקלון לא “תהפוך לשדרות 2”.

לנוכח ממשלה מושחתת, מתנשאת ומתנכרת, שמפקירה בהתמדה את תושבי המדינה לכל מיני איומים, ושולחת לעירם נציג כמו סגן השר וילנאי – אציע לתושבי אשקלון ולפרנסיהם ללמוד משכניהם בשדרות, ולהכין את נטישת העיר – לפני שמערכת הביטחון, כדרכה, תיטוש אותם.

זה מזכיר לי, שבחודש יוני 2006, בעיצומו של מטח “קסאם” על שדרות, אמר, בפגישה עם עיתונאים בכנסת, השר דאז שמעון פרס את המשפט המונומנטלי, “קסאמים, שמאסמים, מה קרה?” ועו”ד דב ויסגלס, מי שניהל את לשכת ראש הממשלה שרון, וכנראה הגה את איוולת ההינתקות, קרא לרקטות “קסאם”, “חפצים מעופפים”. ברוח זו ניתן לשער מה תהיה תגובת כוחותינו (לא כלום. רק פטפטת מטופשת תחת חיסיון כ”מקורות ביטחוניים”). הם, מפקדיהם והשרים למדו, שלא כדאי לעשות דבר – גם אם חיי חלק גדול מהאוכלוסייה הפכו לזוועה, וגם כאשר ערים ניטשות לנוכח המחדל החמור.

 

 

*  למשל – במלחמת ההתשה, שפרצה אחרי מלחמת ששת הימים, ניסו משרד הביטחון והמטכ”ל לשכנע את עורכי העיתונים לשתף עמם פעולה בהסתרת חלק מההרוגים הישראליים במלחמה. זה לא עבד – צריך להודות, כיוון שהעיתונות הישראלית סירבה לשתף פעולה במזימה. אך בבדיקת עיתוני ישראל בשלוש שנות המלחמה מצאתי, כי לא כל הנופלים במלחמת ההתשה דווחו.


לכתבה המלאה במקור



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר