תסמונת האישה המוכה

תסמונת האישה המוכה

נרי אבנרי
16.04.2006 02:34
תסמונת האישה המוכה


בין פעולת טרור אחת לשנייה, משמיע מנהיג פלשתיני דברי כיבושין, ואת השאר עושה התקשורת הישראלית על שלל פרשניה הסובלים מ”תסמונת האישה המוכה”



מבחינה היסטורית, אנחנו במצב נסיעה. כולנו באוטובוס שאולמרט הוא הנהג. “אהוד התחמן”: יש עליו שמועות שאת הרישיון הוא השיג בקומבינה. ארי שביט מעדיף לכנות את בחירתו כ”מגה-ספין” (“הארץ” / 14.4.06). חלק מהנוסעים כוססים ציפורניים בדאגה, וחלק  שרים בקולי קולות: “הנהג שלנו חברמן”. ריבונו של עולם, לאן נוסעים?

 

אם תשאלו את כוסס הציפורנים/המתנחל הוא יגיד: “הנהג הזה מסוכן, והוא מסיע את כולנו לשסע גדול”. תשאלו את הקיבוצניק המזמר, וזה ישיב לכם ביהירות ובקול צרוד: “אנחנו נוסעים לחדר הניתוח, כדי להסיר גידול ממאיר מגופנו. אחרי החלמה קצרה, נהיה סופסוף, כאחד העמים”.

 

לשאול מופז, יש כמה תשובות. היה ויישאר שר ביטחון, הוא יגיד “לא לדאוג, נוסעים למקום טוב”, אם יסולק משולחן הממשלה, הוא יגיד “כולנו בדרך למדורה ענקית”, ואם יקבל תיק זוטר, ישיב: “הבה ונתפלל כולנו את תפילת הדרך”. כי ככה זה במחוזותינו: הצלחה היא המטרה. מי מהפוליטיקאים, שקרוב אליה – מפזר אופטימיות, ומי שמורחק – יפזר פסימיות לכל עבר. בכל זאת, לאן באמת נוסעים?: רק אלוהים יודע.

 

ומה אנחנו יודעים? סוכנות הנסיעות הזו, שמכרה לנו בעבר את נסיעת הכיף לאוסלו, שיקרה לנו. אלה אותם סוכנים שהבטיחו לנו שנחזור מאוסלו ל”מזרח תיכון חדש”- וזה נגמר בתאונה מחרידה, עם אלפי הרוגים. ומי נשא באחריות לאסון אוסלו? אף אחד. עיניכם הרואות: הנווט של אוסלו, פרס, יושב ליד הנהג התחמן אולמרט ומכוון אותו.

 

ולמה אסון אוסלו נגמר בלי אחראים? מפני שסוכני הנסיעות בכובע השני שלהם, כמעצבי דעת הקהל, היו שותפים מלאים לאסון. והרי מן המפורסמות היא ש”אין החשוד, משים עצמו אשם”! באמצעות שליטתם בתקשורת, הם הצליחו למכור לציבור, שאסון אוסלו התרחש באשמתם של …אלה שהזהירו.

 

צריך לזכור את ההתחלה. בספטמבר 93, על מדשאת הבית הלבן,  נתבשרו אזרחי ישראל ש”תם עידן שפיכות הדמים”. בדצמבר 94, שני מנהיגים תמימים ונוכל עם מדים, נראו על מסכי העולם, כשהם חוגגים את זכייתם בפרס נובל לשלום. בספטמבר 95, נחתם הסכם אוסלו ב’. מאז ועד היום, היהודים מבקשים רק דבר אחד: הפסקת הטרור. למרות הטקסים, למרות ההצהרות, למרות ההתחייבויות, ולמרות החתימות – הטרור, לא רק שלא נפסק, הוא הפך למאיים יותר. הנהגה הפלשתינית מעולם לא התכוונה לפרק אותו.

 

ומה נתנו היהודים בתמורה להפרות? ויתורים, ועוד ויתורים, ועוד ויתורים. התוצאה: בכירי השמאל ודובריו כבר לא מדברים על שלום. ככל שוויתרנו, הוא התרחק מאיתנו אל מעבר להרי החושך. באין שלום, כל שאנחנו מבקשים, זה קצת שקט כדי שנמלא את ריאותינו אוויר. גם “שקט שלפני סערה”.

 

“עלינו להיערך לסיבוב אלים נוסף” מזהיר אותנו סגן הרמטכ”ל, האלוף משה קפלינסקי (ידיעות-אחרונות/ 14.4.06). כאילו שכחנו: רק לפני שנה, בטרם גירוש היהודים מגוש קטיף וצפון השומרון הבטיחו לנו יחצני העקירה שיפור משמעותי במצבנו הביטחוני. עוד פעם עבדו עלינו בעיניים.

 

הריטואל הזה מזכיר את האישה, שחוטפת מכות מבעלה, שומעת ממנו התנצלות והבטחה, שזוהי הפעם האחרונה, ושוב חוטפת מכות, ושוב שומעת התנצלות וסולחת, וחוזר חלילה. פסיכולוגים אומרים על אישה כזו, שהיא מוותרת, מפני שהיא סובלת מרגשי אשמה קבועים, דימוי עצמי נמוך, וחרדת נטישה. זה בדיוק אנחנו.

 

בין פעולת טרור אחת לשנייה, משמיע מנהיג פלשתיני דברי כיבושין, ואת השאר עושה התקשורת הישראלית, על שלל פרשניה הסובלים מ”תסמונת האישה המוכה”. רוצים דוגמא? שימו לב לכותרת (ענק) הזו: “איסמעיל הנייה, צפוי לצאת בהכרזה דרמתית:  :הכרה בישראל תמורת נסיגה” (מעריב / 14.4.06)

 

נדרכנו, ונתמלאנו אופטימיות. אכן, ההכרזה לא אחרה להגיע. כבר באותו יום, באתר האינטרנט של מעריב (nrg) קראנו שתי כותרות רלוונטיות. הראשונה: “הנייה: גם אם נאכל מלח וזיתים, לא ניכנע”. הכותרת השנייה מתייחסת לציטוט מפיו של חבר הפרלמנט מטעם החמאס יונס אל-אסטל: “נשוב לפוצץ רכבי תופת בלב ישראל”.

 

גם הנוכלים הכי גדולים יודעים, שכל שקר מותר, חוץ משקר עצמי. מנהיגנו משקרים לעצמם לנו. החמאס, שהיה פעם רחוק קטן ושולי, מכין לנו הפתעות. ואם הרקורד של החמאס לא מספיק כדי להוריד את האסימון למנהיגנו ולסוכניהם בתקשורת, אז יש לנו את ארגון “אל קאעידה”, שברזומה שלו יש את פיצוץ מגדלי התאומים באמריקה.

 

יש גם קינוח: אחמדינאג’אד. אחרי ההכרזה על כניסה למועדון המעצמות בעלות טכנולוגיה גרעינית, הוא מגביר את הלחץ: “ישראל- עץ רקוב שיושמד בסערה”, ואת זה הוא אומר בכנס תמיכה בפלשתינים, שחלקם הגדול אזרחים ישראלים (לתשומת לבך, מר יהושע סובול). אם יש בינינו מי שלא ממש מבינים למה התכוון, הינה ההסבר: “ירצו בכך או לא, המשטר הציוני צועד לקראת השמדה” (14.4.06). השמדה! זוכרים?!

ומנהיגי ציון? זקפתם  מכוילת לשררה.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר