לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק“
(“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש

בעקבות השואה, האנטישמיות יצאה מהמודה. הרבה שנים אחרי סיום
מלחמת העולם השנייה, להיות מזוהה כאנטישמי היה אות קלון שמעטים בלבד היו מוכנים
לשאת אותו. הבעיה היא שלמרות הרושם החיצוני, הזעזוע שנגרם ע”י השואה לא הביא
לשינוי של ממש ביחסם של אנשים ליהודים. מי ששנא יהודים לפני השואה, ולא משנה מאיזו
סיבה, לא התחיל לאהוב אותם פתאום. האנטישמיות לא מתה, היא רק ירדה למחתרת. הרגשת
הזעזוע התקהתה עם הזמן. עם הירידה במספרם של אלה שחוו את השואה על בשרם,
האנטישמיות החלה להתעורר מתרדמת החורף בה היא הייתה שרויה מאז שנת 1945. יותר
ויותר אנטישמים ששמרו על פרופיל נמוך החלו “לצאת מן הארון” ולומר בגלוי
את מה שהם חושבים. בהשאלה מהמחזמר כנר על הגג אפשר לומר שבימינו להיות
מזוהה כאנטישמי זה (עדיין) לא כבוד גדול, אבל זאת כבר לא בושה. לא תהיה זו
הפתעה עם בעתיד הקרוב נזכה לחוויה של “מצעדי גאווה” של אנטישמים
ברחובות. קראתי לפני מספר חודשים שהמלחין היווני מיקיס תאודורקיס הצהיר בפומבי על
היותו אנטישמי, ושהוא גאה להיות כזה.

המיתולוגיה היוונית מספרת לנו על מפלצת ההידרה. יצור בעל
תשעה ראשים שבכל פעם שכורתים אחד מהם, שניים חדשים צומחים תחתיו. כושר ההישרדות של
האנטישמיות במרוצת הדורות מזכיר את ההידרה. לרגע נדמה לך שנפטרת מהטינופת הזאת
והנה היא מגיחה מחדש עם פרצוף שטני אחר. האנטישמיות היא כמו נגיף. כאשר מפתחים
חיסון נגד זן אחד שלו הוא עובר מוטציה, והזן החדש מחוסן נגד החיסון.

עדיין יש צורך במסיכה הולמת. האנטישמי המצוי, במיוחד כאלה
הרואים את עצמם כשייכים לאליטה ה”מתקדמת”, רואה פחיתות כבוד בכך שהוא
מזוהה עם תופעה שבעבר הייתה נחלתם של ההמונים, השכבות הפרימיטיביות שנהגו לפקוד את
מרתפי הבירה. הוא זקוק להראות כאילו הוא פועל רק מתוך מניעים נעלים. על מנת לשמור
על החזות הזאת הוא נאחז בכל פגם אמיתי או מדומה שאפשר לייחס למדינת ישראל – היישות
שתפשה את מקומו של העם היהודי כאובייקט השנאה שלו. האינטלקטואלים הליבראלים בנו
אידיאולוגיה שלמה על מנת להצדיק את הנאו-אנטישמיות, אידיאולוגיה הבנויה סביב מה
שבהעדר כינוי הולם אכנה בשם כיבושופוביה. זה הולך לא רע. כיבוש הוא
תופעה שלילית, וכיבוש מתמשך על אחת כמה וכמה. אם מתעלמים מהנסיבות שיצרו את הכיבוש
ומונעות את סיומו המהיר, קל למכור את זה. הכיבושופוב מרגיש בנוח. הוא לא שונא
יהודים. הוא גם לא שונא את מדינת ישראל. אפילו עם הציונות הוא מוכן להשלים (אומנם
רק בתנאים מסויימים). הוא רק מתנגד לכיבוש.

לדוגמא, ציבור האינטלקטואלים בבריטניה הוא ציבור נאור שרובו
ככולו מתנגד לכיבוש. כיבוש לגבי דידו הוא הפשע בה’ הידיעה, פשע שמולו מתגמדים כל
מעשי הזוועה האחרים שהמוח האנושי מסוגל להמציא. הציבור הזה רואה בהופעתו של
תיאטרון “הבימה” בפסטיבל שייקספיר שותפות לדבר עבירה של הפסטיבל
ב”יישוב הבלתי חוקי על אדמות כבושות”, ולכן לדעתו יש למנוע
אותה. כששואלים אינטלקטואל כזה מה בקשר ל”יישוב הבלתי חוקי על אדמות
כבושות” ע”י הבריטים במאלוינאס (איי פאלקלאנד) התשובה תהיה “נא לא
לשנות את הנושא, אנחנו עוסקים במדינת ישראל”. התנגדות לכיבוש, צדק בפלשתיין,
שמירה על זכויות האדם של הפלשתינאים, ושורה ארוכה של ביטויים דומים הם מילות קוד
לאנטישמיות החדשה. האנטישמיות הפוסט מודרנית. כמו שנהוג לאמר שושנה בכל
כינוי, הריח נותר ללא שינוי, על האנטישמיות החדשה אפשר לאמר את אותו הדבר אנטישמיות
בכל כינוי, הסירחון נותר ללא שינוי.

הדבר אולי המגעיל ביותר באנטישמיות הפוסט מודרנית, היא
תרומתם של בני עמנו לתופעה. הרבה יהודים החיים בתפוצות וכן רבים החיים בציון
משקיעים את מירב המאמצים לטיפוח האנטישמייות החדשה, והם אינם בוחלים בשום אמצעים
על מנת להגשים את מטרתם זו. השימוש במילות הקוד כמו “אנטי ציונות”, ו/או
“צדק בפלשתיין”, ו/או “שמירה על זכויות האדם” פוטר אותם
מהצורך להתמודד עם האבסורד של יהודי המחזיק בדעות אנטישמיות.

הופעתו של “כוכב חדש” בזירה, הסופר הגרמני חתן
פרס נובל גינטר גראס, גרמה לאורגאזמה נפשית בקרב ציבור האינטלקטואלים בישראל. למעט
בודדים אותם ניתן לספור על אצבעות יד אחת, הם יצאו להגנתו ובמיוחד נגד הצעתו של
השר ישי לאסור על כניסתו לארץ. גינטר גראס הוא מעין עמוס עוז של הספרות הגרמנית
שאחרי מלחמת העולם השניה. יש לו ביוגרפיה מעניינת. הוא שרת בהיטלר יוגנד – הנוער
ההיטלראי למי שלא מכיר את המונח. אני חייב לומר שלא התעמקתי בפרטי הביוגרפיה שלו
גם כאשר התפרסם ספרו הראשון “תוף הפח” ב 1959, ספר שהקפיץ אותו בין לילה
לצמרת הספרותית של אירופה. כאשר הוענק לו פרס נובל לספרות ב 1999 הבעתי תמיהה איך
אדם עם עבר נאצי נמצא ראוי לכבוד הזה. מכרים שלי בגרמניה וכן ידידים בישראל
העוסקים בספרות יותר ממני, הרגיעו אותי במשפט “הוא גוייס להיטלר יוגנד נגד
רצונו” (במאמר מוסגר, את אותו המשפט שמעתי גם על האפיפיור הנוכחי). עכשיו,
כשהוא הצטרף למקהלת האנטישמיות הפוסט מודרנית, צריך להבהיר שני דברים. ראשית, זה
נכון שבגרמניה הנאצית ההצטרפות להיטלר יוגנד היתה חובה וקרוב לוודאי שלא הייתה לו
ברירה, אבל לשאלה אם הצטרפותו לארגון הייתה “נגד רצונו” רק הוא יודע את
התשובה. זו גם שאלה טובה איזה “רצון” יכול היה להיות לנער בן 13 – 14
בתקופה בה גרמניה הייתה בשיא הצלחתה, ובודדים בלבד היו מודעים למתרחש בשטחים
שנכבשו ע”י הצבא הגרמני. הדבר השני נוגע לארגון ההיטלר יוגנד. אם שופטים לפי
התוצאות בלבד ומתעלמים מהתוכן, ההיטלר יוגנד היה אחת ממערכות החינוך הטובות ביותר
בהיסטוריה, אם לא הטובה שבהן. הארגון הזה הפיק דור שלם של רובוטים שהיו מוכנים
ללכת באש ובמים לפקודת הפיהרר, רובוטים שלא הניחו את נשקם והמשיכו לירות באחרוני יושבי
מחנות הריכוז גם כאשר חיילי בנות הברית כבר עמדו בשער. המאמר/שיר שגראס פרסם
לאחרונה מראה שגירסא דינקותא לא שוכחים גם בגיל 85. אבל זה לא סוף הסיפור. בעקבות
הרעש שעוררה תרומתו של גראס למערכה האנטי ישראלית, בדקתי שנית את הביוגרפיה שלו. למרבה
הפתעתי התברר לי שעם סיום הכשרתו באירגון ההיטלר יוגנד, ה”מסכן” שגוייס
בעל כרחו לארגון הזה הצטרף לוואפן אס אס. זה כבר סיפור אחר. יחידות הוואפן אס אס –
בתרגום חופשי יחידות הלוחמה של האס אס, היו מהגרועות שבצבא הנאצי, הם היו כמעט
ברמה שווה ליחידות האיינזאץ גרופן – יחידות שרצחו באופן ידני למעלה ממיליון וחצי
יהודים (שלא לדבר על מספר לא מבוטל של מיליונים מבין אזרחי פולין ורוסיה). לאדם
כזה הוענק הכבוד של פרס נובל לספרות? על ה”פגיעה” בכבודו של אדם כזה
נזעקו מיטב סופרי ישראל? בהשאלה משם ספרו הראשון של גינטר גראס, תוף הפח,
עור התוף באוזניהם של סניגוריו בין סופרי ואומני ישראל כנראה עשוי באמת מפח.

הצעתו של השר ישי כבודה במקומה מונח אבל אני חושב שהוא
מתפרץ לדלת פתוחה. אם החוק לא שונה, אז למיטב ידיעתי גראס מנוע מלבקר בישראל בכל
מקרה. גרמניה הייתה המדינה הראשונה במערב אירופה שבטלה את הדרישה לוויזות מישראלים
(זה נבע מהחוק הגרמני המאפשר כניסה חופשית לגרמניה לאזרחי מדינות אתן יש לה יחסים
דיפלומטיים). במסגרת ההסכם ישראל דרשה וגרמניה הסכימה שתהיינה הגבלות על כניסת
גרמנים לישראל. אחת ההגבלות הייתה שכל גרמני שנולד לפני 1928 חוייב לבקש וויזה
אותה הוא היה מקבל רק אחרי בדיקה של עברו בתקופת הרייך השלישי. אינני יודע אם החוק
הזה עדיין תקף, ואם מקפידים על יישומו. עם העבר שלו בוואפן אס אס, גינטר גראס היה
מנוע מלבקר בישראל גם ללא ההתפתחות האחרונה. מעניין שבתגובתו החצופה על דברי השר
ישי, גראס מתייחס לסטאסי (המשטרה החשאית של מזרח גרמניה בתקופת השלטון הקומוניסטי)
ולא לגסטאפו עמו הייתה לו הכרות מעשית.

כנראה שהדשא (grass) בגרמניה הוא בכל זאת לא כל כך ירוק.

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק“
(“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש