עיסקת שליט – הצד השני של המטבע

עיסקת שליט – הצד השני של המטבע

ד”ר ישראל בר-ניר
30.10.2011 09:46
למצולמים אין קשר לכתבה

למצולמים אין קשר לכתבה


הצד המכוער של עסקת שליט, היא האג’נדה: אנשים לא היססו ל”תפוס טרמפ” על גבו של גלעד שליט לצורך קידום אג’נדה אחרת



אין המאמר כאן תרומה נוספת לדיון בצד “העסקי” של פרשת גלעד שליט. כל מי שיש לו מה לומר, וגם מי שאין לו מה לומר, מוצא לנכון להביע דעתו בכתב ובמלל מעל כל במה אפשרית. מאמר נוסף על הנושא לא יעלה ולא יוריד. הממשלה החליטה וביצעה את העסקה וצריך לקבל את זה, לטוב או לרע, כי בשביל זה יש ממשלה – בשביל לקבל החלטות, מי שזה לא מוצא חן בעיניו שיחליף את הממשלה – אם זה ביכולתו, אחרת שיתכבד וישתוק. הדיונים בשאלות אם העסקה הייתה טובה או רעה, אם בכלל צריך היה לעשות אותה, אם המחיר היה כדאי, וכו’ וכו’ וכו’, הם לא יותר מאשר טחינת מים. זה כמו לבכות על חלב שנשפך.

המאמר הנוכחי עוסק בנושא אחר. כמו תמיד, לכל מטבע יש שני צדדים, וזה המצב גם בפרשת גלעד שליט. הצד השני של המטבע אליו אני מתכוון איננו המחיר ששולם ו/או זה שישולם בעתיד בתמורה לשחרורו של השבוי. הצד השני של המטבע – למען הדיוק הייתי צריך לומר הצד המכוער – של עסקת שליט, היא האג’נדה. הכיעור הוא בכך שהיו אנשים שלא היססו ל”תפוס טרמפ” על גבו של גלעד שליט לצורך קידום אג’נדה אחרת, אג’נדה שהקשר בינה לבין גורלו של גלעד שליט הוא מקרי בלבד. קבוצה זאת תוארה במאמר קודם, שם כיניתי אותה האליטה ה”נאורה”, או עדת ה”חכמים”. אלה אנשים שעבורם האג’נדה היא חזות הכל, לצורך הדיון הנוכחי אכנה אותם “בעלי האג’נדה”.

פילוסוף צרפתי חכם שחי במאה ה 17 אמר את הדברים הבאים:

על פי רוב מעשינו הנאצלים ביותר היו גורמים לנו להסמיק מבושה אם העולם היה מודע למניעים האמיתיים שהביאונו לעשותם (Nous aurions souvent honte de nos plus belles actions, si le monde voyait tous les motifs qui les produisent).

לה רושפוקו (La Rochefoucault), 1613 – 1680

מדבריו של לה רושפוקו אנו למדים שהסתרת אג’נדה מאחורי מסיכה של “מעשים טובים” או “פעילות הומניטרית” ושטויות דומות אחרות, איננה המצאה של הזמן המודרני. הדבר היחיד שהשתנה מהמאה ה 17 הוא שבישראל של המאה ה 21 אנשים כבר לא מסמיקים מבושה. זה נכון במיוחד כאשר מדובר בתקשורת.

מאות, אולי אלפי, “פעילים” תרמו בצורה כזאת או אחרת למערכה למען שחרור גלעד שליט. הם ערכו מצעדים, הם הקימו מאהלים, הם ארגנו פטיציות, הם כתבו מאמרי מערכת, הם ניהלו דיונים מרתוניים בפורומים בטלוויזיה וברדיו, הם פרסמו מודעות בעיתונות ונשאו פלקטים בחוצות הערים. מרביתם של האנשים מהם מורכב הציבור הזה הם אנשים שגורלו של גלעד באמת נגע לליבם, אנשים טובים שפעלו בתום לב ובאמת רצו לעזור. אנשים שרכשו בזכות את התואר “ישראל היפה” (גם אם זה היה כרוך במידה לא מעטה של נאיביות). אבל לא אלה היו “נותני הטון”. את הטון נתנו בעלי האג’נדה. בעלי האג’נדה היו הכוח המניע האמיתי מאחורי המערכה. הם היו אלה שהבטיחו שהנושא לא יירד מעל סדר היום. באמצעות כיסוי תקשורתי מתמיד, וע”י מימון פעילויות אחרות – עצרות, צעדות, מאהלים וכיוצא באלה, הם הזכירו לציבור השכם והערב שהממשלה “מפקירה” חייל שבוי, שהממשלה “לא עושה מספיק” למען שיחרורו של חייל שבוי, שרק “קשיחות ואטימות לב” של הממשלה והעומד בראשה מונעות את שחרורו של חייל שבוי ועוד כהנה וכהנה.

לבעלי האג’נדה לא היה כל כך אכפת מה יעלה בגורלו גלעד שליט. בעלי האג’נדה רובם ככולם הם אנשים שגורלו עניין אותם כקליפת השום. עבורם הגל העממי של ההשתתפות בצערה של המשפחה היה הזדמנות פז לקידום האג’נדה שלהם, אג’נדה בה המוטיב המרכזי הוא ניגוח הממשלה והעומד בראשה.

המערכה למען גלעד שליט קבלה תנופה ונכנסה להילוך גבוה רק אחרי הקמתה של ממשלת נתניהו. עובדה זאת מדברת בעד עצמה, ואם למי שהוא יש ספק, אני מציע לו לקרוא את מגוון התגובות שהופיעו, ועדיין ממשיכות להופיע, בתקשורת על העסקה. תגובה טיפוסית הייתה זאת של דליה איציק, חברת הכנסת מטעם מפלגת “קדימה”. שביחד עם השבחים שחילקה לממשלה על שיחרורו של גלעד שליט (וכי הייתה לה ברירה?), מצאה לנכון להוסיף “חבל רק שנתניהו לא עשה את זה לפני חמש שנים“. לפני חמש שנים? גלעד שליט נלקח בשבי לפני קצת יותר מחמש שנים, אבל מה הקשר לנתניהו? נתניהו מכהן כראש ממשלה בקושי שנתיים וחצי. לפני חמש שנים כיהנה ממשלה אחרת, ממשלה שהגברת הזאת, שהשתמטות משרות בצה”ל היא אות ההיכר שלה, הייתה חלק ממנה. האג’נדה ברורה – כל המרבה לדבר בגנותו של נתניהו, הרי זה משובח. הנושא הזה נידון בהרחבה במאמר קודם אחר שעסק בתרבות השנאה כמרכיב עיקרי בפוליטיקה הישראלית.

מקום כבוד מיוחד בקרב ציבור בעלי האג’נדה שמור לנציגי התקשורת – חבורה של זרזירי עט (“אבירי מקלדת” הוא כינוי יותר הולם בהתחשב בטכנולוגיה המודרנית). זאת קבוצה ששמה לה למטרה בחיים את החלפת הממשלה הנוכחית. על מנת להשיג את המטרה הזאת הם אינם בוחלים באמצעים. לא הזיז להם שהפעילות שלהם תרמה יותר מכל דבר אחר להארכת תקופת השבי של גלעד שליט ולהעלאת המחיר תמורת שחרורו בכמה סדרי גודל. מהכרת ה”רקורד” של הנפשות הפועלות, לא תהיה זו בגדר הפתעה אם יתברר בדיעבד שהם היו מעדיפים שהעסקה כלל לא תצא לפועל. אחרי ככלות הכל עכשיו הם יצטרכו לחפש נושא חדש לנגח בו את נתניהו.

רמז לצפוי אפשר למצוא במאמרים המתחילים כבר לצוץ פה ושם המציגים את עסקת שליט כנוכלות מקיאוולית של נתניהו. בין השאר נשמעות טענות שכל מה שנתניהו חתר אליו היה להסיח את הדעת מהפגנות “המגיע לי” בשדרות רוטשילד, שנתניהו “כרת ברית” עם החמאס על מנת לערער את יכולתו של אבו מאזן לפתוח במו”מ, שנתניהו זומם “להתקיף את איראן” בחסות עסקת שליט ועוד כהנה וכהנה כמיטב הדמיון היצירתי של בעלי האג’נדה. אלה מעולם לא סבלו ממחסור ברעיונות “מקוריים”, אבל הסיפור האחרון, על תקיפת איראן, שובר את כל השיאים. דרוש דמיון מופרע במיוחד כדי לפברק סיפור כזה – כדי שלא יאשימו אותי שהמצאתי את זה אני מפנה את הקוראים למהדורת האינטרנט של “ידיעות אחרונות” מיום א’, 23 באוקטובר, זה כתוב שם, כמאמר הגששים, שחור על גבי עיתון.

מצוקתה של משפחת שליט הפכה לכדור משחק בידי בעלי האג’נדה, כדור משחק שנוצל על ידם בציניות וברשעות שאין להן אח ורע, עבורם גורלו של גלעד שליט לא היה אלא אמצעי לחימה נוסף במחסן ה”תחמושת” בה הם משתמשים לחתירה תחת מעמדה של הממשלה ולפגיעה בעומד בראשה. זו טעות לחשוב שפני הדברים ישתנו בעתיד. אין שום סיכוי שזה יקרה. בעלי האג’נדה אינם מתים, הם רק מתחלפים. הנסיבות משתנות והזמן עובר, אבל את האג’נדה שלהם אסור להפסיק.

החתך האנושי של ציבור בעלי האג’נדה הוא מגוון ביותר. הוא כולל פוליטיקאים ועסקנים שבשל “טעות” של הבוחר נותרו מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות, ועכשיו הם אינם יודעים במה למלא את הזמן הפנוי העומד לרשותם, הוא כולל שורה ארוכה של “מי שהיו” המרגישים כמו דג ביבשה מחוץ למעגל העשייה, הוא כולל סופרים משוררים אומנים ואנשי הגות אחרים שסתם “בא להם” להראות שגם להם יש מה לומר. מעל לכל הוא כולל אנשי תקשורת אכולי רגשות תסכול בשל העובדה שהציבור הרחב מתעלם מדבריהם – בשפה עממית, “שם עליהם פס” – וממשיך לתמוך בממשלה. יש מכנה משותף אחד לכל האנשים האלה – ניצול מצוקתם של אחרים לקידום האג’נדה שלהם היא התנהגות נורמטיבית עבורם.

במציאות החדשה שנוצרה בעקבות שחרורו של גלעד שליט שוררת אווירה אמביוולנטית בקרב בעלי האג’נדה. בד בבד עם האופוריה של ההישג ישנה גם תחושה של “לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית”. בין לילה אבד להם נושא פופוליסטי שתקופה ארוכה שימש אותם במידה מרובה של הצלחה ככלי לניגוח הממשלה. פרשת שליט הגיעה לקיצה בשעה טובה (בינתיים), אבל לא האג’נדה. זאת האחרונה נשארה בעינה.

בעלי האג’נדה הם הזוכים הגדולים בפרשת שליט. הם הוכיחו אחת ולתמיד שעם מאמץ והתמדה אפשר לכופף את הממשלה. שיכולת העמידה בלחצים היא מיתוס שאין לו כיסוי. זה לא היה מצב בו על הממשלה הופעלו לחצים חיצוניים או שהיא הועמדה בפני אולטימטומים של מעצמות זרות. המכבש היה כולו תוצרת כחול לבן. פרשת שליט, כמו תקדימים של עסקאות דומות בעבר, היא גירסה מהחיים של הבדיחה על ברנרד שאו והליידי – אחרי שמסכימים על העיקרון נותר רק לקבוע את המחיר. כמו תמיד, התיאבון בא עם האוכל – הצלחתם של בעלי האג’נדה בחתירה תחת כושר העמידה של הממשלה שכנעה אותם ש”יש פרי לעמלם”. המוטיבציה שלהם עלתה שבעה מונים, וכך, עוד בטרם נאלמה תרועת הפסטיבלים, המערכה הבאה כבר בדרך. הם כבר מחפשים אחרי נושא חדש שיאפשר להם לחתור תחת הממשלה.

עדיין מוקדם לקבוע על מה בדיוק יהיה הקמפיין הבא, אבל אני מרשה לעצמי להתנבא שזה יהיה מה שהוא בנוסח “היום שליט, מחר שלום”. לא ברור שלום עם מי ובאיזה כיוון, עדיין לא הוחלט אם “ממזרח תבוא הישועה” – אבו מאזן ברמאללה, או שמא עדיף לפנות “מערבה” – החמאס ברצועת עזה. אחרי שזה האחרון “הוכיח” שהוא גוף שאפשר לנהל אתו מו”מ ולהגיע להסכם אין סיבה לא לפתוח מיד במגעים אתו להשגת הסדר כולל לסכסוך.

את האסכולה ה”מזרחית” מייצג עמיר פרץ ממפלגת העבודה התובע “לפצות” את אבו מאזן על שחרורו של גלעד שליט באמצעות “מחווה” של שחרור של אסירים פלשתינאיים נוספים – בראש ובראשונה ברגותי. הד לקריאתו של עמיר פרץ מוצאים אצל יוסי ביילין הרואה בברגותי “מנהיג שסטה מן הדרך” ולא טרוריסט, אם כבר מדברים על סטיות …

לרעיונו של פרץ יש סימוכין בדבריו של אבו מאזן, הטוען שאולמרט הבטיח לו שכך יהיו פני הדברים. בתמורה להסכמתו [של אבו מאזן] לשחרור אסירים פלשתינאים לידי החמאס במסגרת עסקת שליט, ישראל תשחרר אסירים פלשתינאים נוספים לידי הרשות הפלשתינאית. עכשיו, כך אבו מאזן, על נתניהו למלא את הבטחתו של אולמרט. הוא [אבו מאזן] צודק. “מגיע לו”, כי הבטחות יש לקיים … אולי יש בכל הטעון הזה איזה שהוא היגיון, אבל אני לא הצלחתי למצוא אותו.

לאסכולה ה”מערבית” יש נציג לא פחות מכובד – אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר. הלוי קובע בצורה חד משמעית זאת [עיסקת שליט] צריכה להיות ההתחלה ולא הסוף של המו”מ בין ישראל לבין החמאס (This Should Be the Beginning, Not the End, of Israel’s Negotiations With Hamas), 24 באוקטובר, 2011.

במאמר מוסגר, מה שמעניין, או מוזר, (תחליטו לבד), היא הצורה בה הלוי מצא לנכון לפרסם את קריאתו. הדברים נכתבו בשפה האנגלית והתפרסמו ב The New Republic, שבועון אמריקאי בעל תפוצה נמוכה יחסית (כ 50,000 קוראים), המופיע בוושינגטון. יש לי ספק אם מספר הישראלים שקוראים את העיתון הזה עולה מספר האצבעות ביד אחת. האם יש איזה ערבי ששמע על העיתון הזה או קורא אותו? אלוהים לבד יודע. נשאלת השאלה לפיכך מי הוא קהל היעד אליו הלוי פונה?

הפלגים השונים של בעלי האג’נדה עדיין לא גיבשו אסטרטגיה סופית להמשך המערכה נגד נתניהו, אבל זה יבוא. בסופו של דבר הם יתגברו על חילוקי הדעות ויתלכדו מסביב לרעיון מרכזי אחד כי לכולם אג’נדה בסיסית משותפת. עננים המבשרים את בואו של הצונאמי התקשורתי הבא נראים כבר באופק.

לסיום, שתי הערות הקשורות לנושא רק בעקיפין.

בצה”ל משרתות חיילות. בעקבות מאבקים ממושכים של אירגוני הפמיניסטיות, החיילות מגיעות לשרת גם ביחידות שדה והיום אין כמעט תפקידים הסגורים בפניהן. במלחמת לבנון השניה היה מקרה אחד בו הליקופטר התרסק בשדה הקרב ובין אנשי הצוות, שכולם נהרגו, היתה גם חיילת. לאור מחול השדים שהתנהל בישראל במהלך התקופה בה גלעד שליט היה בידי החמאס, תנסו לחשוב לרגע איך היו נראים פני הדברים אם זאת הייתה חיילת. כדאי לשקול פעם נוספת אם הימצאותן של חיילות ביחידות קרביות בקו הקדמי זה באמת רעיון כל כך מוצלח, צבא איננו מועדון חברתי והשרות איננו רק מנוף לקידום קריירה. המגמה של “שוויון בכל מחיר” עלולה להתגלות כ”תענוג” מאוד יקר.

הערה שנייה מתייחסת לרעיון של ניהול מו”מ עם החמאס או עם גופים דומים אחרים. המדינאי הבריטי צ’מברליין נכנס להיסטוריה בזכות ה”שלום בדורנו” שהוא השיג במינכן (גירסה מוקדמת של “שלום תמורת שטחים”). אבל צ’מברליין אמר אז דבר הרבה יותר חמור בפרספקטיבה היסטורית, דבר שמתעלמים ממנו היום. במטוס שנשא אותו ממינכן בחזרה לאנגליה בסתיו של 1938, הוא אמר לעיתונאים שליוו אותו הר היטלר הוא ג’נטלמן אתו אנו יכולים לעשות עסקים (Herr Hitler is a gentleman with whom we can do business). תוך פחות משנה העולם למד לאיזה עסקים בדיוק היטלר התכוון. עברו יותר מ 70 שנה מאותו מועד. נותני העצות למיניהם עדיין לא למדו.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר