מדינה שכיף לחיות בה

מדינה שכיף לחיות בה

נרי אבנרי
נרי אבנרי 11.03.2006 03:56
מדינה שכיף לחיות בה


“זאת תהיה מדינה שכיף לחיות בה”, הבטיח אולמרט, לאזרחי ישראל, באמצעות עיתון “הארץ”. כנראה לא במקרה נזכרתי באמנון ליפקין שחק ששאל את אזרחי ישראל: “שמתם לב שאנשים הפסיקו לחייך בארץ הזו”?



סיפורים כאלה, בהבדלי ניואנסים, אפשר למצוא ב”שומר מסך”, והם חוזרים על עצמם מדי פעם, מפני שהתכונות המרכיבות את העלילה, לעולם ועד קיימות, וממתינות להזדמנות לעקוץ ולהיעקץ. 

ענת (שם בדוי), בחורה תמימה בגיל 28, פיתחה תסכולים עזים בגין חוסר היכולת שלה לנתב את עצמה במסלול שיגרום לה לאושר. תסכולים בגיל הזה, בדרך כלל קשורים איכשהו לבן זוג. ענת לא הצליחה ליצור קשר רציני עם גבר, וסטוצים הוכחו כטריק לא מוצלח. הם באו, בילו בתוכה, הלכו, ולא שבו.

בצר לה, פנתה ענת אל הרב המקובל אוחיון (שם בדוי), שיצא שמעו למרחוק כיצרן וכספק מזור לכל דורש/ת. זה לא לקח הרבה זמן, עד שכבוד הרב קלט עם מי יש לו עסק. אחרי שני מפגשי גישוש אפופי מסתורין, אמר לה: “מצאתי את הבעיה. מקנן בתוכך שד שסוגר אותך, וגורם לך למעצורים בתקשורת בינאישית. מנקודת מבטו של גבר- למרות יופייך, יש בך משהו מרתיע. אם תתני בי אמון מלא, אני מבטיח לך שאחרי כמה “טיפולים” השד יצא ממך. אבל זה מחייב אותך לבצע כל משימה שאטיל עלייך”.

המסכנה מלמלה הסכמה. “ראשית”, אמר לה, “אסור שהטיפול ידלוף החוצה. אם חלילה תדליפי, המלאכים שאגייס למענך ייעלמו כלא היו. את חייבת לשמור הכול בסוד”. אחרי שנשבעה, שחרר אותה לביתה, לא לפני שנתן לה פתק עם התאריך של יום המפגש הבא.

שבוע אחרי, היא שוב מגיעה אליו הביתה. בטרם נכנסה לדירתו, הוא חיזק את האווירה המתאימה, באמצעות שינויים קלים. ראשית, מקום הטיפול הועתק מחדר העבודה הרגיל “עמוס השטויות”, אל החדר עם המיטה הגדולה. אחרי שהגיף את התריסים, פיזר נרות דולקים עם ריח קטורת.

הטיפול התחיל בשתיית קפה שחור חזק, שלאחריו נעץ מבט חודרני לתחתית הכוס, הרים את ראשו לתקרה עם עיניים עצומות, רטט קלות, ולבסוף לקח כמה נשימות עמוקות. “בדיוק כמו שחשבתי”, מלמל לעצמו. ואז פנה אליה ברכות: “השד מיקם את עצמו באיבר המין שלך. כדי לסלקו, אני חייב להכות אותו”. היא לא נבהלה. רק שאלה בשקט: “ואתה חושב שזה יעזור”?
“תוצאות את תחושי, רק אחרי הטיפול השלישי-רביעי”, אמר לה, “לא תוצאה סופית”.

אחרי ה”טיפול הראשון” היא קמה, התלבשה, שילמה מאתיים שקל, הכניסה לארנקה את הפתק עם המפגש הבא, ויצאה לשאר טרדות היום. אחרי הטיפול התשיעי התגנב החשש לליבה שאולי כבוד הרב, במקום שיפתור לה בעיה, פתר לעצמו בעיה. היא פנתה לאמנון לוי, וזה הביא את הסיפור לצופים.

“זאת תהיה מדינה שכיף לחיות בה”, הבטיח אולמרט לאזרחי ישראל באמצעות עיתון “הארץ” (10.3.06), “אנשים יאהבו לומר שהם אוהבים אותה”. כנראה לא במקרה נזכרתי באמנון ליפקין שחק. גם הוא, אחרי שהשתחרר עטור תהילה מהצבא, כינס מסיבת עיתונאים, הישיר מבט למצלמה, ושאל את אזרחי ישראל: “שמתם לב, שאנשים הפסיקו לחייך במדינה הזו”? השאלה הזו הכילה מסר: אתם תצביעו בשבילי, ואני אעשה לכם כל כך טוב, שלא תפסיקו לחייך”.

הכנסנו אותו לכנסת, ואח”כ לממשלה. התקווה הלבנה של השמאל החדש, באמת התאמץ  לגרום לנו לחייך- אלא שאנחנו בכינו. כנראה החומר, שעבד יפה על רוני מילוא והרב יוסף בא-גד, שמאז מחייכים ללא סיבה, לא ממש השפיע על האזרחים. ועוד בטרם הסתיימה הקדנציה, שחק השחוק, השחיק את עצמו לדעת, והלך הביתה לעשות כסף. 

עכשיו אולמרט: “זאת תהיה מדינה שכיף לחיות בה”, הוא התחייב. יש רק עניין קטן –  אזרחי ישראל צריכים להושיב אותו על ההגה. התחייבות דומה נתן המקובל אוחיון לענת המסכנה. אלא שהוא לא רצה לשבת על ההגה, אלא שהיא תשב על מוט ההילוכים.

אוחיון השמיע התחייבות על הוצאת ענת מהבדידות, ליפקין שחק התחייב לגרום לנו לחייך, ועכשיו אולמרט. הוא מבטיח לנו לחיות בכיף, במדינה שהוא יוביל. תגידו שהשתמשתי בקונוטציה שמעידה על גסות, ואשיב לכם שהגסות שלי, יותר מוסרית מהבטחות סרק של נוכל…

ולבסוף הערה ארוכה:

שישה עיתונאים ראיינו את אולמרט בעיתוני סוף השבוע. ב”מעריב”: בן כספית ונדב אייל, ב”ידיעות-אחרונות”: שמעון שיפר ונחום ברנע, וב”הארץ”: אלוף בן ויוסי ורטר. קראתי בעיון את שלושת הראיונות.
 
אף אחד מהשישה לא שאל אותו את השאלה הבאה: מאחר ו”קדימה” עושה שימוש בשרון, האם לדעתך ראוי להתהדר במנהיג שעננה פלילית מלווה אותו תדיר?

נדמה לי, שזה אומר הכול על מצבה העגום של התקשורת הישראלית.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר