“ההחלטה
שנתקבלה פה אחד – לייסד לישכה קבועה – היתה תוצאה חיובית של הועידה. היתה בה נחמה
קטנה לפליטים, לפליטים-בכח וליהודים בכלל – ואכזבה לנציגי היהודים שבאו
לאוויאן” (ש.
אדלר רודל, ועידת אוויאן על בעיית הפליטים, ספר השנה 12 של מכון ליאו בק, לונדון
68′, עמ’ 253-254)

תימה – כיצד נחמה לפליטים יכולה
להיות אכזבה לנציגי היהודים שבאו לאוויאן?

היתכן שטובת הפליטים לא היא
שעמדה לנגד עיני הנציגים שבאו לאוויאן?

 

ובכן… אדלר רודל לא מדבר
כאן על כל
נציגי היהודים. הכוונה היא לנציגים ספציפיים ביותר, כפי שנראה להלן…

 

במארס 1938 נשלחה הזמנה רשמית
אל נציגי 32 מדינות על ידי קורדל האל – שר החוץ האמריקאי – ביזמתו האישית של
פרנקלין ד. רוזוולט, לכנס ועידה שתדון בבעיית הפליטים.

לקורא שאינו מצוי בנבכי הזמנים,
ראוי לציין שעד שנת 1941 היה מצב היהודים בגרמניה (ואח”כ בפולין ובארצות
הכיבוש) בכי רע –  אסונות, רדיפות, התעללות וכו’ היו מנת חלקם. אולם השמדה לא
עמדה על הפרק.

למפרע, כל “חוקר”
שואה יכול לדבר כאוות נפשו במושגים של כליה והשמדה טוטאלית – אולם איש לא יכל
לצפות שאי מתן אשרות הגירה פירושו מוות בטוח –  גם לא ממשלות הומניסטיות
עם רגישות מיוחדת. אי לכך, להתנבא למפרע על כך שאותן ממשלות
“הפקירו” את היהודים חסרי הישע, זה חוסר אחריות מדרגה ראשונה ובוודאי
שאינו עומד בסטנדרטים של מחקר היסטורי.

מאותה סיבה, הבאת הדוגמא של
האוניה “סנט לואיז” כדי להוכיח לקוראים את משפט המחץ “והעולם
שתק” חוטאת לאמת. העובדה שעשרות יהודים נרצחו וכשלשים אלף נכלאו בליל ה-10
בנובמבר 1938 (“ליל הבדולח”) מסבירה כמה נחוץ היה לקבל את דרישת הגרמנים
להוציא את היהודים מתחומי הרייך, אבל בשום אופן לא הועמדה סכנת ההשמדה גם בקרב
הנוגעים בדבר – יהודים ולא יהודים, ציונים ולא ציונים, דתיים ושאינם דתיים. כך
שלבוא ולהאשים את העולם באדישות להשמדת יהודים באותה תקופה זו האשמת שוא.

 

בשנים 33′-38′ האיצו
הנאצים ביהודים שבתחום שלטונם להגר. הם עשו זאת בצורות רבות ואכזריות. הגירוש
לזבונשין, שבתוכו היו הוריו של הרשל גרינשפן, היה אחד הבולטים בהם אשר קיבל
את פרסומו יותר בגלל השתלשלות המאורעות ממנו לפוגרום המפורסם בשם “ליל
הבדולח”.

 

כנתון התחלתי המוסכם על כל באי
הוועידה וגם על הגרמנים, דובר על פתרון לכ-400,000 מהגרים כאשר מוסכם היה גם על
הגרמנים כתנאי מוקדם למו”מ לאפשר לכ-200,000 קשישים וחולים להישאר
בתחומי הרייך ללא לחץ מצד השלטונות ואף להשתלב בצורה חלקית בשוק העבודה.

כשלשה רבעים מהמכסה הציעו למלא
ארה”ב, ברזיל וסנטו דומינגו. את היתר, ניתן היה לאחר לחץ דיפלומטי שהופעל מצד
ארה”ב, למלא בארצות שונות, כולל כמה אלפים ואפילו רבבות לארץ ישראל, למרות
התנגדות הבריטים.

ארה”ב, שהיתה עדיין
בטראומה מהמשבר הכלכלי החמור שנגרם, בין השאר, בעקבות הגירה בלתי
מבוקרת, הבטיחה לקבל את מלוא המכסה של 27,370 מהגרים מדי שנה לטובת העניין.

לארה”ב בכלל ולרוזוולט
בפרט עוד נחזור בהמשך המאמר, רק כאן המקום לציין שהעמידה במיכסה במלואה באותן
שנים לא היתה ברורה מאליה. היו גורמים רבים שלא אהבו אותה, בלשון המעטה. בכתב עת
אמריקאי נערך סקר בשאלת הכניסה לפליטים. 67.4 אחוז מן הנשאלים השיבו כי “עלינו
להשתדל לא לתת להם להיכנס”. אך, כאמור, לארה”ב עוד נחזור.

נציג ברזיל, הליו לובו, חישב
במהלך נאומו את המכסה בסך – 40,000 מהגרים מדי שנה. נתון מרהיב לכל הדעות.

הגדילה לעשות ממשלת סנטו
דומינגו שאף שלחה הצעה רשמית לאחר שבועיים, לקבל אליה 100,000 פליטים.

ארצות שונות ממערב אירופה,
הבטיחו הבטחות לקבל פליטים נוספים לשהייה זמנית עד שיימצא להם מקום בטוח. כזאת
היתה התחלת עבודתה של הוועידה. כך שניתן בהחלט היה להיות אופטימי לגבי עתיד יהודי
גרמניה (ואוסטריה).

 

אלא שקרה משהו בדרך… מישהו
ניסה (ואף הצליח, חלקית) להכשיל את הגירתם של יהודי גרמניה ואוסטריה לארצות העולם
החופשי.

אבל מי, לכל הרוחות, עשוי לרצות
למנוע את הגירתם של אנשים חסרי ישע מארץ מצוקה, אם הארצות הנוגעות בדבר מסכימות
דוקא לקבל אותם אל חיקן למרות הקשיים?

האם הגרמנים שכבר כמעט עשור
מנסים בכל אמצעי שהוא “להיפטר” מהיהודים בצורה אלימה יותר או פחות?

ואולי אלה הארצות ש”לא
זכו” להיכנס לרשימה של המדינות שפתחו את שעריהן?

ושמא יהודי גרמניה עצמם לא היו
מעוניינים לצאת ממולדתם?

 

בזמן הוועידה עצמה, ניסו להמעיט
בערכה ואף למנוע ממנה משהו ממשי, שני גורמים. בראש ובראשונה – הנאצים. הסיבה
היתה כלכלית גרידא.

זליגת ההון הגרמני לא היתה
לרוחם, אם להתבטא בעדינות. אבל היה עוד גורם שראה עלבון בכך שהוא לא מקבל את כל מה
שהוא דורש – קרי, את העמדה שלהם בנוגע לאירגונים היהודיים בכלל ולארץ ישראל בפרט.
היו אלה ה”ציוניים הרשמיים” שבתחילה, כשהועלתה ההצעה של רוזוולט הם
קיבלו אותה בהתלהבות ואף ייעדו את וייצמן, המנהיג הבלתי מעורער, כנציג הציוניים
בועידה. אולם כשנודע שישנם אירגונים נוספים ויהודים בעלי השפעה שיבואו לוועידה,
בוטלה הופעתו של וייצמן בוועידה ובמקומו הופיע ד”ר רופין.

בהודעה לאקונית שפורסמה מטעם
הסוכנות היהודית בעיתון דֶבֶר (14.7.1938) נאמר – “המשלחת הציונית החליטה שלא
כדאי להטריח את ד”ר וייצמן להופיע לפני ועדת המישנה של ועידת הפליטים כאחד
מ-50 באי-כח הסתדרויות פרטיות אחרות”…

תחת זאת, וייצמן שולח דרך
ד”ר גיאורג לנדאואר לד”ר סטיפן וייז, שהשתתף בהכנות לועידה, מכתב, בו
הוא מגלה שהם (קרי – ה”ציונים”)
“מודאגים מאד שמא תוצג הבעיה בועידה בצורה שעלולה להזיק לפעילות למען ארץ
ישראל…” הם אף “חוששים
במיוחד שמא היא תניע אירגונים יהודיים לאסוף סכומי כסף גדולים בשביל עזרה לפליטים
יהודיים ומבצעי איסוף אלה עלולים להפריע למגביות שלנו…”

בישיבת הנהלת הסוכנות שדנה בוועידת
אוויאן ב – 26.7.1938 התגלו אמירות יותר תקיפות לצורך בהכשלת הוועידה.

התקיף ביותר היה מי שעתיד
להתמנות, לגודל האסון, כיו”ר “ועדת ההצלה” בשנות השואה – יצחק
גרינבוים.

“מוועידת אוויאן צפויות
לנו סכנות עצומות: ארץ ישראל יכולה לרדת מעל הפרק בתור ארץ עליה… יש
סכנה… שמתוך חיפושי-מוצא ליציאה ימצאו איזו טריטוריה חדשה שאליה ירצו לכוון את
ההגירה היהודית… עלינו להגן על העיקרון שלנו – שהתיישבות יהודית יכולה להצליח רק
בארץ ישראל ואין איפוא שום התיישבות אחרת יכולה לבוא בחשבון…” בנוגע
להתיישבות בארץ ישראל שהועלתה על ידי ד”ר לנדאואר מוסיף גרינבאום “במה
נעסיק את האנשים האלה? הרי יש אצלנו מחוסרי עבודה שאין לנו בשבילם עבודה. ומה נעשה
עם מחנות עצומים של פועלים נוספים?”

קצת התבלבלנו בנוגע
ל”מטרות הציונות” בנוגע לוועידה? דברי בן גוריון כבר יעשו לנו סדר…

“נדמה לי שהתפקיד העיקרי
שלנו הוא להמעיט את הנזק, הסכנה והאסון הצפויים לנו מוועידת אוויאן… מבחינה ציונית עלולה ועידת
אוויאן להיות היפוכה של ועידת סן-רמו… וכל
מה שנגולל יותר ויותר את המצוקה האיומה של המוני ישראל בגרמניה, פולין ורומניה -
יותר ויותר נזיק בשעה זו למו”מ (עם אנגליה)… שום ממשלה לא
תתקיף את אנגליה למעננו… לדעתי
רצוי לנו למעט את דמות הוועידה. במידה שהדבר תלוי בנו…”

 

למעשה, ועידת אוויאן לא דנה
בשאלה האם
יהגרו היהודים מגרמניה אלא כיצד.

פתרון, כאמור, היה בהישג יד כבר
עם פתיחתה. היו ארצות שהסכימו, עקרונית, לקליטת הפליטים. הבעיה היתה בעיקרה בעיה
של יציאה מסודרת, או, אם נהיה ממוקדים יותר – הסדרה כלכלית של ההגירה, קרי האפשרות
למהגרים לקחת לכל הפחות חלק מרכושם שיאפשר להם קליטה בארצות הקולטות.

לכך יזם וכינס רוזוולט את הוועידה
להפתעת העולם כולו ולהפתעת היהודים בפרט.

עוד נחזור לענייני יציאת
גרמניה, אבל ראשית – לאור העובדות – ראוי להעריך מחדש את מעשיו ואת אישיותו
של פרנקלין ד. רוזוולט, נשיא ארה”ב בשנות המלחמה.

חוקרי ההיסטוריה, המשוחדים
ברובם, נוטים להשחיר את פניו של רוזוולט ללא הצדקה של ממש ו”מגלים” כל
מיני נטיות נסתרות ומטרות כמוסות בפעילויותיו ובדבריו. אין פיסת נייר, עדות בעל פה
וטלגרמות חסרות משמעות שלא נסרקו על ידי החוקרים מטעם כדי להוכיח שרוזוולט היה
אנטישמי, אנטיציוני, קומוניסט נלהב, צבוע עד לשד עצמותיו ועוד כהנה
וכהנה. אולם כשאנו נתקלים במעשיו למען היהודים, למרות המקלות שניסו לתקוע כל
מיני פעילים “ציוניים” בעגלת ההצלה שלו, אנו מגלים אישיות אצילית נדירה
ואהבת האדם אנושית שאין למעלה ממנה.

כזכור, היוזמה לוועידת אוויאן
הועלתה מצד רוזוולט כדי לפתור את בעית הפליטים. בארה”ב, כפי שצוין, דעת הקהל
לא היתה נוחה בנושא כך שאין מה לדבר על העלאת מכסות הפליטים אלא לכל היותר
להיצמד לתקרה הנוכחית. בבתי הקונגרס ניסו הסנטורים עמנואל סלר ושמואל דיקשטיין
להעלות הצעה לחוקק הצעות בדבר הקלה על כניסת הפליטים, אולם לאחר התייעצות עם נציגי
אירגוני עזרה, הורדה ההצעה מסדר היום מחשש שהדבר יזיק עוד יותר לעניין הפליטים
בצורת הורדת מכסה.

בינואר 39′ העלה סלר הצעה דומה
אולם הוא ויתר עליה מיד משום שרמזו לו שאם תגיע הצעתו לדיון יוצעו הצעות שכנגד של
הורדת המכסה בחצי ואף לביטול ההגירה, ולהצעות אלו יש סיכוי רב לפי הנטייה בקונגרס.

כפי שהוזכר, הקונגרס שיקף נאמנה
את הלך הרוחות בקרב הבוחרים, אשר שני שלישים מהם העדיפו להוריד את המכסה, כ-18
אחוז הסכימו עם הנשיא שיש למלא את המכסה עד תומה, אבל לא להוסיף עליה, כחמישה אחוז
בלבד הסכימו להגדיל את המכסה והשאר לא ידעו מה להשיב.

לאור נתונים אלו, אם נסקור את
הפעילות של רוזוולט למלא את המכסה עד תום ועוד להערים עליה באמצעות הוספת אלפי
עסקנים, אנשי רוח ומדע ואישים רצויים אחרים מעבר למכסה השנתית – אי אפשר שלא
להתייחס אליו כאל חסיד אומות העולם אמיתי שפעל נגד דעת הקהל בארצו ממניעים הומניטריים גרידא.

בנובמבר 1938, מיד לאחר פוגרום
“ליל הבדולח”, הצהיר רוזוולט שהוא מאריך בחצי שנה את אשרותיהם של
כ-15,000 יהודים מגרמניה ומאוסטריה ששהו בארה”ב כמבקרים מהסיבה ש”יהיה
זה אכזרי ובלתי אנושי” לשלח אותם חזרה למקום בו הם צפויים למאסר או לכליאה
במחנה ריכוז. אותם יהודים נשארו באמריקה זמנית למשך כל המלחמה, עד שהצליחו להחליף
את מעמדם מארעי לקבוע.

לבוא, לאחר כל זאת ולדבר סרה
ברוזוולט בנושא הפליטים זה לא רק טעם לפגם אלא גסות רוח שאין למעלה ממנה.

 

בוועידת אוויאן הביאו הגרמנים
“משקיף” מטעמם. הם הציגו את עמדתם בצורה שחצנית שאינה פתוחה למו”מ
והתנגדו, עקרונית, להוצאת הרכוש של היהודים משטח גרמניה. אולם בנובמבר 1938,
כארבעה חודשים לאחר ועידת אוויאן, נפל דבר בגרמניה שזעזע את העולם כולו
– פוגרום רב היקף במהלכו נרצחו עשרות ונכלאו במחנות ריכוז עשרות אלפים ושכונה
בלגלוג על ידי הגרמנים “ליל הבדולח”.

תגובת העולם הממה את הנאצים.

לאחר שמבחינת הנאצים הוועידה
הוכיחה שהעולם לא מתעניין בגורל היהודים (בצורה זהה לעמדת ה”ציונים”)
התגובות בעולם החופשי היו קרובות לרעידת אדמה פוליטית. העיתונות בכל רחבי העולם
גינתה את גרמניה בחריפות רבה. פוליטיקאים תקפו את גרמניה בצורה יוצאת מגדר הרגיל
ומאד לא דיפלומטית. הפרלמנט הבריטי קיבל החלטה מיוחדת בגנות הפרעות. ריבנטרופ הוצף
בפניות משגריריו על דעת קהל עויינת לגרמניה בכל מקום ואפילו בחוגים שהיו מקורבים
לגרמניה, באופן יחסי.

רוזוולט אמר אז כי הוא בקושי
מסוגל להאמין שדברים אלה יכולים להתרחש בציביליזציה של המאה העשרים ופקד על השגריר
האמריקאי בברלין לחזור הביתה “להתייעצות”. כאשר נציג גרמניה בוושינגטון
הביע מחאה על ביטויים לא דיפלומטיים מצד גורמים בכירים בממשל האמריקאי נדחתה מחאתו
במילים חריפות “מפני שדברים אלה מבטאים את רגשותיהם של הרוב המכריע תושבי
אמריקה שזועזעו עמוקות על ידי הפרעות בגרמניה”.

אבל הקשה מכל, מבחינת גרמניה,
היה החרם הכלכלי שהוטל עליה ועל סחורותיה.

הצמרת הנאצית הוכתה בתדהמה!

המהלומה הכלכלית היתה קשה מנשוא
מבחינת גרמניה. בין 20 ל-30 אחוז מסחר החוץ בוטל באופן מיידי.

אם יש צורך להוכיח את משמעותה
הציבורית של ועידת אוויאן, התגובה לפוגרום נובמבר תוכיח שהוכשרה הקרקע התעמולתית
עד כדי להזדעזע עמוקות מהפוגרום ולפעול נמרצות בכל השטחים הציבוריים נגד גרמניה.

רק לאחר הפרסומים של ועידת
אוויאן יכלו להחרים בצורה כל כך ספונטאנית את תוצרת גרמניה בכל כך הרבה מקומות.

 

או אז, “גילו” הנאצים
בעניין רב את הוועד הבינממשלתי שהוקם על ידי ועידת אוויאן ואף החליטו לתת תוכניות
משלהם כדי לאפשר יציאה מסודרת של יהודי גרמניה מארצם.

את התוכנית הראשונית דחו אנשי הוועד
(וכן כל הנוגעים בדבר) בגלל סחטנותה המופרזת, אולם אחר כך באה תוכנית ראבלי עליה
הביעו הסכמה הגרמנים, אשר נתנה אמנם לגרמנים את האפשרות לסחוט את רוב כספי
היהודים, אולם הותירה להם לפחות אפשרות ממשית “להסתדר” במקומות קליטתם.

 

לצורך יישום ההגירה, היה צורך
בגוף מיוחד שיפעל לקשר בין השלטונות בגרמניה לבין השלטונות בארצות המיועדות לקליטת
הפליטים.

אבל לא היה מי שידחוף להקמתו של
אותו גוף מאחר שה”ציניות הרשמית” כבר הביעה את דעתה נחרצות נגד התוכנית
הסחטנית.

הנשיא רוזוולט ראה בהסכם זה דבר
מאוס וסחטני אך מחויב המציאות. אולם חברי התנועה ה”ציונית” לא יכלו
להשלים עמו.

סטיפן וייז, מתוקף היותו חבר
בועדה המייעצת לענייני פליטים שעל יד הנשיא, לא יכל לצאת בגלוי נגד התוכנית
שהועלתה. לפיכך היה זה עוזרו, לואי ליפסקי, שהביע בשם יהדות בריטניה עמדה
שלילית נחרצת.

הוא טען כי “השאלה היא…
האם צריכים יהודי חוץ לארץ לתרום מאה מיליון דולר או יותר כדי לטהר את הנאצים מכל
פרשות הדם והרצח? לכן קטנה הנטיה להיכנס לעיסקה מסוג זה עם הנאצים”. (שנתון
יהדות אמריקה כרך 41, עמ’ 380-381)

ביום 13.11.1938 התקיימה ישיבת
הנהלת הסוכנות בלונדון.

היה זה שלשה ימים לאחר הפוגרום
הגדול והוזמנו לישיבה פקידים ועסקנים הקשורים ביהודי גרמניה.

דוד בן גוריון פותח את הישיבה
בדברים המוקדשים ל… יחסים עם הערבים.

ויצמן: “היה סבור שאנו
נדון עתה אך ורק על מצב היהודים בגרמניה”

מתחילים לדון בענייני גרמניה
כאשר מרטין רוזנבליט מוסר שנעשו נסיונות לבקש מהבריטים הוספת כמה אלפי סרטיפיקטים למען יהודי גרמניה.

שרת “אינו חושב שהסוכנות
יכולה להשתתף בפעולה למען הגירה לארצות אחרות אבל עלינו להשתתף בכינוס הזה (כינוס
האמור להתקיים למחרת) למען הגביר את הלחץ על הממשלה להגדלת העלייה
לארץ”.

היחיד שכופר בעמדה הכללית הוא
ד”ר סנטור הטוען שיש לעשות הכל כדי להוציא את יהודי גרמניה לארצות שונות
ובתוכם לארץ ישראל. שם ניתן יהיה להחזיק אותם בינתיים במחנות מעבר. הוא אפילו נוקט
בעלויות וטוען שניתן יהיה לבצע זאת.

בכך הוא מקים עליו את ד”ר
גולדמן הטוען שדעתו “לא רק פנטסטית אלא גם מסוכנת. מחר תעשינה מדינות אחרות
כדוגמת גרמניה על מנת שיוציאו מהן את היהודים. לאן נוציא אותם?”

גרינבוים, שכבר פגשנו בהתנגדותו
הנחרצת לעליות גדולות מדי, מסכים לדברי גולדמן. לדעתו “עלינו להפסיק את
ההעברה ולא לחכות שהגרמנים יעשו זאת. עלינו
להתחיל במלחמה גלויה נגד גרמניה בלי להתחשב בגורל היהודים בגרמניה…
מובן שיהודי גרמניה ישלמו בעד זה אך… אם לא נעשה זאת עתה יהיה גורל יהודי פולין
ורומניה כגורל יהודי גרמניה היום”.

בפגישה שהתקיימה לאחר כמה ימים בין
ויצמן לבין צ’מברליין ראש ממשלת בריטניה, יודע לפרט הפרוטוקול לגבי וייצמן
ש”הם דיברו על הצלת היהודים – הוא דיבר על עלייתם לארץ ישראל”.

בתנאים הפוליטיים שהיו קיימים
אז וכן בתנאים ששררו בארץ באותו זמן משמעות הדבר היה מצור על יהודי גרמניה. זאת
ידעו היטב כל הנוגעים בדבר. אך הם לא הסתפקו בהימנעות בלבד…

היו כמה גויים נוצרים
שדוקא כן אבו לסייע מסיבות הומניטריות גרידא, לאותם יהודים נרדפים בגרמניה. מירון
טיילור היה הבולט שבהם. משום כך החליטו היהודים, לפחות מן השפה ולחוץ ש”לא
יהיה זה מן היושר לתת להם להיכשל” (מכתב מהנרי מוטור לאליעזר קפלן).

אבל בין “כך היה
אומר” ל”כך היה עושה”…

ב-4 במאי 1939 גרר
טיילור אחד עשר אישים בולטים שנבחרו לשמש ועדת ריכוז של הקבוצה שתעסוק בנושא
לפגישה עם רוזוולט שהאיץ בהם להתחיל בעבודה תיכף ומיד. אך עבודתם התנהלה בעצלתיים,
תוך שהיא חולפת על פני התנגדות נחרצת מצד אנשי ההסתדרות הציונית.

טענת המתנגדים העלתה שוב את
נושא יהודי רומניה ופולין. ד”ר יוסף טננבוים, ראש ועדת החרם הכלכלי נגד
גרמניה ויו”ר ועד הפועלים היהודי, התנגד מסיבה מקורית נוספת – הנה, החרם
הכלכלי מתחיל להניב פרי אז עכשיו, כשאנחנו כמעט… עכשיו לעשות עסקים מלוכלכים עם
גרמניה?!

“עכשיו כאשר העולם
הדמוקרטי מתאגד כדי לעצור את היטלר… אין זה הזמן להיכנס איתו לשותפות… למען
השגת יתרונות קלי ערך בשביל הפליטים” (ניו פאלסטיין, 21.4.1939)

במאמר מערכת כותב “דער
טאג” (עורכו – העסקן ה”ציני” שמואל מרגושס): “לא מזמן היה זה
עניין של כבוד לאומי שלא לשלם להיטלר דמי כופר בעד מתן רשות החילוץ של היהודים
מציפורניו. אפילו לא יהודים הבינו זאת. עתה, כפי שמודיעה סוכנות ITA קמה שיטת
הכופר לתחיה וחזרה להיות נושא לבירורים. אי לכך נעשתה חריפה יותר השאלה: מיהם
המצילים הלא ידועים?”

יו”ר הג’וינט, פאול
בארוולד, אחד מראשי הפעילים בעד התוכנית העלה בפני סטיפן וייז את החשש שמא תבוטל
התוכנית כליל בגלל הלחץ הכבד המופעל מצד הציבור היהודי.

 

אבל לא היה צורך בלחץ הזה.
מספיק היה לעשות מה שאבא הלל סילבר יו”ר המגבית היהודית באותו זמן, עשה (או
מיאן לעשות). כשנתבקש להפריש את מחצית הסכום מדובר לטובת תחילת עבודה (כלומר, חצי
מיליון דולר) הוא סירב לעשות זאת בנימוק שמבחינה פורמלית רשאית המגבית לחלק את
הכסף בין שלשה אירגונים בלבד כאשר המוסד לפליטים שאינו גוף יהודי מוכר אינו כלול
ביניהם. (תזכיר של אבא הלל סילבר מיום 2.6.1939)

זו היתה הסיבה הרשמית, אולם
לסטיפן וייז, חברו, יכל לגלות את אשר על לבו… – הוא חושש שההקצבה עלולה לקפח את
ארץ ישראל. (הנרי פיינגולד, מדיניות ההצלה [אנגלית] עמ’ 42).

 

לאחר לחצים כבדים ביותר על
סילבר מצד גורמים יהודיים רמי מעלה בועדה שליד הנשיא, הוא שלח מכתב לקפלן בו
הוא מסביר שאין ברירה, אלא לאשר זאת “אחרת אנחנו נישאר הרעים”…

עד שאושר סוף סוף התקציב המייאש
בהנהלת הסוכנות עבר למעלה מחודש. ב-9.7 זה היה. ב-20.7 התכנסה הנשיאות של הוועד
הבינממשלתי להקים סוף סוף את “המוסד לתיאום” בכינויו הרשמי הסופי.
כשבועיים לקח לגוף החדש להתארגן.

כעבור ארבעה שבועות פלשה גרמניה
לפולין ובכך בא הקץ על האפשרות להציל יחד עם יהודי גרמניה שארית כלשהי מרכושם. הם
נהיו לפליטים חסרי כל.

 

אולם בזאת לא תמו מעללי
ה”הנהגה הצינית”.

זוכרים את נדיבות לבה של הממשלה
הדומיניקנית?

ובכן… גם לה הצליחו אותם
גורמים ב”ציניות הרשמית” לשים רגליים.

 

ועל כך בפרק הבא…

 

המצפה לישועה

גלעד קדומים

ירושלים