משה פייגלין שוב הפסיד. המספרים היבשים אומרים, שהתמיכה בו בליכוד קרבה לרבע, אבל השכל הישר אומר, שאם היינו מנכים מהמספר הזה את אוהדי סילבן שלום, שהצביעו לפייגלין כדי להנמיך קצת את נתניהו, היינו מקבלים מספר יותר מציאותי.

אם בפעם הבאה יתייצב מול נתניהו מועמד בעל סיכויים גדולים מאלו של דני דנון, הרוחות יתלהטו ואחוז ההצבעה יהיה באמת גבוה, כלומר לא יהיה לפייגלין ההפקר לזכות ממנו – כמה אחוזים הוא יקבל – חמישה או שישה? נניח, שהוא יישאר בליכוד לעוד מספר מערכות בחירות פנימיות מופסדות – מה הלאה?

משה פייגלין פרץ לתודעת הציבור כראש התנועה “זו ארצנו”, אשר הייתה ההתנגדות העממית הרצינית ביותר לפארסה האוסלואידית. מבצע הדגלים, מבצע “מכפיל” וההפגנות ההמוניות יישארו חרותים בדברי הימים. גודל הבהלה של השמאל אל נוכח הנוכחות הרבה בשטח של “זו ארצנו” ניתן לאמוד על פי גדול ההכפשה, שמשה פייגלין זכה לה ולפי פסק הדין המטופש, שהרשיע אותו בפלילים על מעשה, שאחרים קיבלו בגינו טפיחות על השכם. אך במקום לעשות את מה שהוא יודע לעשות טוב ולפתח את ההצלחה, הוא הלך לפוליטיקה, בנתיב הנדון לכישלון: להשתלט על הליכוד. יש האומרים: לבצע השתלטות עויינת.

ללא הניצחון, דרך הפעולה, שמשה פייגלין בחר בה בליכוד תהיה כישלון חורץ, זאת עסקה של “הכל או לא כלום”. אך הוא אינו יכול לנצח בליכוד ואני אומר יותר מזה: אינו צריך. נכון, שפייגלין מביא לליכוד את הערכים המקוריים שלו. נכון שההשתלטות העויינת בליכוד ביצעו אחרים, עד אשר הפך הליכוד למפלגה, שהמליטה את מדמנת “קדימה”. עם כל זאת, נכון להיום הליכוד הוא מועדון בעל אופי מסוים. הזרים המנסים להחדיר בו את התקנון משלהם אינם מתקבלים בו בברכה.

ברם, לא תקנון המועדון הוא הבעיה העיקרית. טעותו של משה פייגלין היא טעותם של אנשי ימין רבים והיא עקרונית וחמורה הרבה יותר. אם נשאל מאה אנשי ימין אקראיים מהו סוד הכוח הפוליטי של השמאל, רובם ככולם יצביעו על (בסדר אלף-בית) אקדמיה, בית המשפט, בעלי הון, התערות חיצונית ותקשורת. הטענות האלו נתמכות בממצאים עובדתיים רבים, אבל ישנו גורם נוסף, חשוב אך על פי רוב נשכח: תנועות חוץ-פרלמנטריות.

כדי לבודד ולמדוד את גודל ההשפעה האמיתית של תנועות השמאל החוץ-פרלמנטריות על יצירת סדר היום הנוכחי של ישראל, דרוש מחקר מורכב ומקיף. כמו שאסור לזלזל בהשפעה הזאת, כך לא כדאי להפריז בחשיבותה לעומת הגורמים האחרים, אך אפשר לציין מספר “הצלחות” ברורות שלהן. לא מעט מהלכי הרוח האנטי-ישראליים בעולם הם תוצאה עקיפה וישירה של פעילות התנועות האלו.

בפעילות פוליטית-ציבורית לא פרלמנטרית מאורגנת תמיד היה השמאל חזק יותר מהימין. “שלום עכשיו” ואחיותיה כבר שלושים שנה מבצעות מפעל חינוכי בעם ישראל, משפיעות על פוליטיקאים ומחדירות לתודעת הציבור היסטוריה משוכתבת, אקטואליה מפוברקת ופרשנות מופרכת. העקשנות משתלמת: חלקים גדולים מהציבור נסחפו אחרי הדברת השטחים-תמורתית השקרית.

מנגד, הימין הפקיר את הציבור להשפעת השמאל, תוך נימה מזלזלת: שידברו כמה שהם רוצים, אנחנו נבנה ישוב על כל גבעה. התוצאה: למרות הכישלון הקולוסלי של השמאל להביא שלום בדרך שלו, מר”צ ו”עבודה” עדיין עוברות את אחוז החסימה, גוש קטיף וצפון השומרון חרבו, שמעון פרס הפך לנשיא הכל יכול ושרת החינוך היא יולי תמיר, ממקימי “שלום אך-שוא”.

תנועות השמאל דלות במספר תומכים, אבל יש להן אנשים העובדים בשכר במשרה מלאה ונוכחותן קבועה; נזקן אינו פרופורציונלי לגודלן, הן עושות עבור המפלגות את העבודה השחורה. תנועות הימין אינו מנצלות את התומכים הפוטנציאליים הרבים, קמות ונמוגות, נרדמות ומתעוררות לפרקים, מרוכזות אך ורק בישוב ארץ-ישראל, מפקירות נושאים שאינם התיישבות ביש”ע ואין להן נוכחות קבועה ומתמשכת בתודעת הציבור.

כמו שאנשי המחנה הלאומי קונים את הצהובונים של המדינה ומתעצבנים מכל מלה, במקום לתמוך בעיתונות משלהם, כך הם בוכים על הכסף האירופי הזורם לקופתן של תנועות השמאל, אבל אינם עושים הרבה כדי לגייס את הכסף מהמקורות שיש להם. הכל יודעים מה עושה “שלום עכשיו”, אבל לא יוצאים נגדה חזיתית בזירה הציבורית בעוד מועד, בטרם יבואו שחורי המדים לעמונה.

משה פייגלין הוכיח את יכולותיו בגיוס האנשים לפעילות ולא היה צריך להמיר את הצלחותיו בזירה הציבורית בכישלונות צורמים בזירה הפוליטית. “זו ארצנו” הייתה צריכה לא להיעלם אלא להתעצם, להתבגר, לחבור לתנועות אחיות ולהתייצב אל מול השמאל במקומות, שהוא נמצא בהם. במקום לנהל מאבק חסר תועלת מול נתניהו בתוך הליכוד, תנועה חוץ-פרלמנטרית יכולה לעשות את מה שהמפלגות אינן עושות: פנייה ישירה ויומיומית אל הציבור ויצירת בסיס אלקטורלי כזה, שיגרום אפילו לליכוד להתחרט על חטאיו.

אני אף מרשה לעצמי לומר, שזה יותר חשוב מלגאול עוד בית בחברון או להקים עוד מאחז. לבית בחברון יכולים להגיע שחורי המדים, אך תנועה חוץ-פרלמנטרית רחבה יכול להבטיח ששחורי המדים לא יישלחו. עדיין אפשר לעשות זאת, עדיין לא מאוחר.