השרה והאספסוף

השרה והאספסוף

בועז מושקוביץ
17.03.2008 21:56
השרה והאספסוף


תלמידי הישיבה הם אלה שהיו חייבים לעמוד בפתח הבניין, ללא בקבוקים, יריקות ובעיטות כמובן, אך אוחזים ידיים, חוסמים בגופם את הכניסה * בטייבה מזוזה בעירייה נחשבת “פגיעה ברגשות התושבים”



כמובן, לקינוח היא הייתה ממש חייבת לקוד קידה לטוטם השבטי: המתרחש “הזכיר לה את הימים שלפני רצח רבין”. כבוד שרת החינוך יולי תמיר נפגעה קשות. “האספסוף”, כהגדרתה של השרה, התגודד מחוץ לבניין הישיבה “מרכז הרב” וצעק את מה שהוא חשב עליה, בלי צנזורה עצמית. על פי הגדרת המילון של אבן-שושן, “אספסוף” הוא “ערב-רב, המון, קהל אנשים פשוטי עם”. לאיזו הגדרה בדיוק כיוונה יולי תמיר, בשר מבשרה של האצולה האקדמית-פוליטית? אכן, לא יאה לכבוד השרה לשמוע מפי הנערים, ששמונה חבריהם נטבחו בעודם לומדים גמרא, שהיא “רוצחת”. פויה. אספסוף. פושטקים.

כאשר למחרת האירוע ב-Ynet פורסמה הידיעה, שעל פיה תמיר ספגה שם שתי בעיטות, הייתי ספקן לגבי אמיתות הידיעה. ברם, שוחחתי עם יועצת התקשורת של השרה והיא אישרה את הידיעה. יולי תמיר הגיעה לשם עם מאבטח אחד, שקצרה ידו מלהושיע. היא ספגה גידופים, בקבוקים, יריקות ואף שתי בעיטות. המאבטח חיש-מהר הכניסה למכונית ומילט אותה.

חמור מאד. מחאה צריכה להיות חריפה, קולנית ונחרצת, אבל המחאה איננה כוללת אלימות. בעיטות, יריקות וידוי חפצים אינם מחאה, הם מעשה מגונה וטיפשי.

 

אמנם ללא קשר לדעתי על בעיטות, מאז פרסום הידיעה אני לא מפסיק לתהות: מה היא עשתה שם, בקרב הצעירים הנאמנים לתורה, העם והארץ, השרויים באבל? רשמית, היא באה כשרת החינוך אל המקום, שבו נרצחו תלמידים במוסד חינוכי. אך מדוע הגיעה עם צלמים ולא בצנעה, כמו שבא השר אבי דיכטר? האם אכן היה לשמאלנית היהירה הזאת תרוץ משכנע לפוטואופ על רקע היגון?

אני שואל את עצמי, מה אני הייתי אומר לה, אילו חלילה הייתי עומד בסיטואציה דומה? האם בין “אנא, הניחי לי באבלי” לבין “תעיפי מפה לכל הרוחות את הפרצוף המתנשא שלך”, הייתי מצליח לאזור בי את הכוח למצוא פשרה מאופקת?

כי אין מה לעשות, חונכתי לשפוט אנשים על פי חבריהם. אני יודע, שלשרה יולי תמיר ישנו חבר למחנה “השלום” המכונה מאז ימי המתחתרת “אבו-מאזן”. היום הוא מחזיק במשרה כה בכירה, שעיתון שלם סר למרותו ומדפיס את מוצא פיו. שמו של העיתון “אל-חייאת אל-ג’אדידה“, הוא פרסם על עמודו הראשי את דיוקנו של הרוצח מירושלים, הכתירו בתואר “שאהיד” והילל את “גבורתו”.

כך אבו-מאזן מחנך את עמו. כך הוא נוהג באופן קבוע מאז שהחליף את ערפאת, שעשה אותו דבר. שרת החינוך תמיר הייתה צריכה כבר מזמן להפעיל את כישוריה המדעיים, להסיק את המסקנות המתבקשות וכשרה בממשלה לתבוע את ישומן. ברם, היא לא בוגדת בחברים למחנה, זה לא חינוכי.

יש לה עוד חבר מחנה הנ”ל, שמו גדעון לוי, עובד בעיתון “הארץ” והוא כינה את הישיבה “מוסד פשיסטי“. לא, הוא לא כינה את התלמידים שנרצחו פשיסטים, רק את המוסד. ורק הוא יכול לחשוב, שיש בכך הבדל משמעותי.

יולי תמיר, כשרת החינוך, לפני שרגלה דרכה במקום שבו נשפך הדם, הייתה צריכה להורות לכל הכפופים לה במשרד החינוך בל יעזו להביא גיליונות “הארץ” אל בין כותלי מתקן חינוכי כלשהו, עד אשר עמוס שוקן ידיח ממנו את הפוליטרוק השפל. ברם, מה תעשה יולי תמיר בבוקר ללא עיתון הבית? איך תדע מה היא חושבת היום?

ליולי תמיר שמור הכבוד המפוקפק להימנות על מקימי “שלום עכשיו“, התנועה שלא נרשמה כגוף משפטי ומחזיקה מאחורי הקלעים עמותה המגייסת כספים בחו”ל למטרות כאילו חינוכיות. האספסוף, שמילא את שורות התנועה לדורותיה, הפיץ תיאוריה מדינית מגוחכת המבוססת על נתונים שקריים.

התאוריה הזאת פלסה דרך לקבלת החלטות, שהובילו ישירות למלחמת הטרור ואלפי קורבנות. עבודת השטח היסודית שנעשתה על ידי הערב-רב השטחים-תמורתי, ייסדה את המציאות, שבה יכול גדעון לוי להאשים את בוגרי “מרכז הרב” בהכשלת השלום – האשמה שקרית, טיפשית וזדונית לא פחות מהאשמת היהודים בהרעלת בארות – ולא למצוא את עצמו בלשכת התעסוקה.

קשה לחשוד, שתמיר לא מבינה כלום ממה שקרה. כך בדבריה לעיתון “הארץ” (13.8.99): “…כולנו הרענו להסכם אוסלו למרות שלא נולד באופן דמוקרטי. המגעים היו חשאיים, לא הייתה שקיפות ושיקרו לציבור. בעניין הזה, מה שהימין טען היה נכון… היו פגמים דמוקרטיים קשים בתהליך הזה. בכל זאת אימצנו אותו בהתלהבות, ומבחינתי בצדק… אני מניחה שאנחנו לא רוצים שלום דיקטטורי. זה לא. אבל גם זו שאלה שקשה לענות עליה בכנות. כי אם היו אומרים לנו, בסדר, רבותי, תהיה פה דיקטטורה לשנה ובסופה יהיה שלום…

הזאת שרת החינוך ופרופסור באוניברסיטה, שמדברת על “דיקטטורה לשנה” ומצדיקה חריצת גורל המדינה על ידי נכלולים פוליטיים? הרי היא לא מבינה את הבסיס, למה נועדה הדמוקרטיה ומדוע הסדר הפשיסטי בהכרח מוביל את המדינה הנשלטת אל פי הפחת של החלטות אסוניות.

 

יש הטוענים, שלא תלמידי הישיבה עמדו שם למטה אלא קומץ צעירים, שנקבצו ממקומות אחרים. אם כך, זה גרוע כפליים. היכן היו תלמידי הישיבה, אם לא שם? הם אלה, שהיו חייבים לעמוד בפתח הבניין, ללא בקבוקים, יריקות ובעיטות כמובן, אך אוחזים ידיים, חוסמים בגופם את הכניסה בפני שרת החינוך מייסדת התנועה, אשר בשם קדושת שלטון השמאל גרמה לנזקים איומים לכל הרעיון הציוני. הרבנים הם אלה שתחת להרביץ בתלמידים את תורת האיפוק המזויף, מוכרחים היו ללמד אותם את תרבות המחאה ולהנהיגם. רב הישיבה הגבוהה לא היה צריך להיזקק לתירוץ של “אי-תאום מראש” כדי להימנע מהמפגש איתה, אלא לומר בברור: “אינך רצויה כאן!” תודה לאל, שהם לפחות אזרו עוז בלבם לסרב לקבל את אולמרט…

 

“פגיעה ברגשות התושבים”

כמעט באותו עניין, ידיעה עברה בשולי החדשות: ראש העיר הממונה של טייבה שלמה טוויזר התפטר מתפקידו, שהוא קיבל רק ביולי 2007. שלמה טוויזר היה בעבר מפקד כלא באר-שבע ופעיל במפלגה “ישראל ביתנו”; מינויו התקבל בעוינות על ידי התושבים, בעיר התארגנה מחתרת “גדודי נכבדי טייבה” שפתחה במעשי אלימות.

ח”כ אחמד טיבי ניהל מאבק עיקש לסיום תפקידו של טוויזר. כעת הוא אמר: “…זהו ניצחון לתושבי טייבה כולה, אשר אמורה להיות מנוהלת על-ידי אנשים אותנטיים ולא על-ידי מנהלי בתי סוהר.”

כאשר שלמה טוויזר ביקש לקבוע מזוזה בפתח לשכתו, התעורר גל מחאה: “זאת פגיעה ברגשותינו”. ברור, זה לא כמו חדר-מסגד בכנסת, בטייבה לא יסבלו תשמישי קודש יהודיים בעירייה!

השבוע, אחרי התפטרותו, התראיין שלמה טוויזר בתכניתו של רפי רשף בגל”צ ותיאר את מה שאירעה: הצתות וניסיונות הצתה של כלי הרכב שלו ושל עוזריו, לשכתו נשרפה כליל, על ביתו נזרקו אבנים ועוד חפצים, שלא כונו בשמם. הושמעו איומים על חייו והוא הסתובב בכל מקום עם אבטחה צמודה. כעת האבטחה בוטלה והוא חושש שייפגע.

במהלך הראיון, בקושי הצליח טוויזר להחדיר משפט קצר על כך, שהוא עשה דברים טובים בטייבה. רפי רשף לא ביקש ממנו לפרט, כי כל העת היה עסוק בצקצוקי לשון: “אולי היית צריך להיות לא רק צודק אלא גם חכם…”

הפתגם המטופש הזה נולד לפני שנים רבות במוחו של איזשהו קופירייטר, שהתבקש ליצור משדר למען הבטיחות בדרכים. בהקשר המקורי, התוצאה הייתה טובה: “בכביש אל תהיה צודק, היה חכם”. לגבי הנהיגה בכבישים זה די נכון, אבל בשיח הציבורי, שנדבק בפתגם הזה כמו ספן שנדבק בעגבת בנמל אקראי, נוצרה מחשבה, שאין בה לא צדק ולא חכמה.

האלימות האנטישמית בטייבה היא לא השתוללות של קומץ נערים, שם העסק נמצא בידיים רציניות. במושגים של אוהדי הפתגמים, אם בטייבה קביעת מזוזה בדלת נחשבת לפגיעה ברגשות התושבים והמנהל הממונה מטעם המדינה מקבל איומים שיירצח, אז שהמנהל יהיה חכם ויברח! כך לדעתו של רפי רשף ושל חבריו, ששתיקתם בעניין האלימות בטייבה אומרת הכל. 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר