היית קונה מכונית משמעון פרס?

דבריו של ראש הממשלה אהוד אולמרט (איזה צרוף מלים מזעזע..) היו ברורים ונחרצים: “אנחנו נילחם בכל הכוח וללא פשרות נגד מי שמעז לצעוק בוז בדקת דומייה לזכר רבין!” הייתי אומר, שהמלה המעניינת ביותר בנאום חוצב הלהבות של אולמרט הייתה “אנחנו“. שם צופן למי שקובע.

“אנחנו זוכרים את אלה, שהציגו את שמעון פרס עטוף כופייה והרי ברורה לנו כוונתם, כאילו שמעון פרס איננו אחד מאיתנו!” המשיך להלום אהוד אולמרט בסיוע “אנחנו” המלכותי. ניחא, אם הוא עושה את זה, אז גם לי מותר:

אנחנו ערים למעשה ההונאה שמבצע שמעון פרס מדי יום מאז 1993, כאשר החל לשקר לנו שאש“ף כביכול מכיר בישראל ומוכן לכרות עמה שלום, וכך הוא ממשיך לשקר עד היום. אנחנו זוכרים את החיוך החתולי שלו כשקיבל פרס נובל לצדו של ערפאת ולא פחות מכך אנחנו זוכרים את הנוכל הנורווגי טרייה לארסן, שהשתדל למען הכללתו של פרס ברשימה וקיבל אתנן הכספי הנדיב מהקופה של “מרכז פרס לשלום”. אנחנו עדיין זוכרים איך אולמרט הגן על פרס בפני האשמה שיחלק את ירושלים, שהתבררה כמוצדקת לחלוטין, וגם זוכרים איך פרס תמך באולמרט בבחירות לראשות עיריית ירושלים נגד מועמד מפלגת העבודה פרופ‘ שמעון שטרית. אנחנו אפילו שמנו לב לדברי השבח של פרס על תפקודו של אולמרט כראש הממשלה ולתמיכתו של אולמרט בפרס לתפקיד הנשיא.

ההתעסקות בתמונה של פרס בכופייה בסך הכל אינה נועדה אלא כדי לסתום את הפיות למתנגדים לפעילות הפוליטית של פרס מתוך בית הנשיא והמשך עסקאותיו המלוכלכות. כעת הוא מתכוון לקדם בטורקיה אינטרסים של חברות פלשתיניות – בפעם שעברה פעילות דומה נגמרה עם שלושה ושליש אחוזי בעלות של פרס בחברת התקשורת הפלשתינית “פלטל” והרבה כסף למימון הטרור. למרות זאת, עדיין חל איסור לומר דבר–מה בגנות שמעון פרס או לדרוש ממנו לחדול ממעשיו. העונש: הכללה בין אלה, שבהם ה“אנחנו” של אולמרט נלחמים ללא פשרות.

אך אם נתעלם מרגישותם היתרה של ה“אנחנו” למחאה, האופיינית לכל מאפיה שלטונית מושחתת, תמונת פרס בכופייה אינה לגיטימית פחות מאשר התמונה המפורסמת של ריצ‘רד ניקסון עם הכיתוב “האם היית קונה ממנו מכונית משומשת?” בארה“ב, שלא כמו בישראל, מעשי נוכלות על ידי בעלי משרות בכירות נחשבים לפשע חמור, כמעט כמו בגידה.

הרואין להמונים

המושג “הסתה” הוא האופיום להמונים, שגידולו הבלתי חוקי החל מיד לאחר הקמתה של ממשלת רבין. מר “אני אנווט” ואנשיו לא יכלו לסבול את עצם התעוזה של מישהו להפגין נגד “עושי השלום“. כשהפיצו הסוחרים את האגדה–הסם כאילו “ההסתה” הביאה לרצח רבין, היה זה כבר לא אופיום אלא הרואין להמונים, הממכר ומשעבד כליל את תבונתו של הפרט. הראייה, היחידה וחסרת תוקף, לכוחה של “ההסתה” להרוג ראשי ממשלה הייתה אמירתו היחידה והמוכחשת לאחר מכן של יגאל עמיר בזכות התאוריה הזאת. הרי לא חסר אנשים המיטיבים לבחור על פי צורכם, מתי יש לתעב כל נשימתו של האסיר השנוא ביותר במדינה ומתי להאמין לכל מלתו ואף לשרטט על פי דבריו את גבולות הדמוקרטיה במדינת ישראל.

“אנחנו זוכרים את דברי ההסתה!” כך השידור הטלוויזיוני מזריק את מנת ההרואין היומית למוחו של הצופה והמוח ההלום אינו מסוגל לשאול, האם הפרופיל הפסיכולוגי של יגאל עמיר מתאים למי שהולך על פי כיוון העדר או שמא מתאים יותר לאנרכיסט בודד המקבל את החלטותיו לבדו, הרחק משאון ההמון?..

אך גם אם לתורת “ההסתה” היה זנב קשר אל המציאות, אסור היה להסיק ממנה צורך במגבלות על חופש הביטוי. ככלל, רצח פוליטי אופייני למדינות לא חופשיות וחברות פחד. דווקא חירויות הפרט ומסורות דמוקרטיות הופכות רצח פוליטי לאירוע נדיר ביותר – כך נובע מניסיונן של מדינות שונות.

דווקא כדי שהמחלוקות הפוליטיות תיפתרנה ללא אקדחים ומתרסים, מדינות בעלות ותק וניסיון בחיים הממלכתיים ארוכים משלנו, מרחיבות את גבולות חופש הביטוי עד המקסימות האפשרי; כל מגבלה נבחנת בשבעים מיקרוסקופים על ידי טובי המשפטנים – האם היא אכן נחוצה?

אנרכיסטים בודדים או קבוצות פורעות חוק, שמחליטים לשנות את הדברים על ידי כלי נשק, מטופלים על ידי זרועות הביטחון, אך לא ניתן להם הכבוד שיצמצמו את החירויות. למרות הטרור, שהטילו מחתרות השמאל הקיצוני בשנות השבעים במערב אירופה ויפן, לא הוקמה שם צנזורה; משטרות ושירותי הביטחון פעלו נגד הטרוריסטים כמתבקש מהם.

בישראל זה הפוך. קומץ פוליטיקאים נוכלים, משפטנים מפוקפקים ובורים אוחזי מיקרופונים קובעים מה מותר ומה אסור בכאילו–דמוקרטיה שלנו. כלי התקשרות החזקים אינם נלחמים למען חופש הביטוי אלא נגדו, כי אחרת “שוב יירצח ראש ממשלה בישראל”. לעומת זאת, חמישה פנתרים מיחידת האבטחה המובחרת ביותר במדינה, כך על פי הגרסה הרשמית לרצח רבין, צפו בשוויון נפש לעבר המתנקש הרץ עם אקדח שלוף לעבר ראש הממשלה…

בחיים יש סיכון להירצח. זהו סיכון שלוקח פוליטיקאי, בליין במועדן לילה, אישה שחיה עם אלכוהוליסט וכל מי שנוסע באוטובוס או הולך ברחוב. המשטרה מופקדת על שמירת ביטחוננו, היא יכולה להצליח ועלולה להיכשל, אבל רק פשיסטים מסוגלים לנצל את העובדה העצובה הזאת כדי לסתום פיות.

שירו שיר לפארוק

האם משמעותו של מה שקרה בחיפה הוא שכל אזרח ישראל חייב לקפוץ על האחוריות, לעמוד בדומיה ולדווח מה עשה בשבוע האחרון למען קיום “מורשת רבין“, בכל רגע שמישהו מחליט להכריז על “שתי דקות אבל“? מאין שאף המועדון “מכבי” את הסמכות לחייב את כל באי האצטדיון לעמוד דום, אם לא מכוחו של השמאל לקבוע את רצונו במסמרות כהלכה ממלכתית מחייבת? כמה זמן נשאר עוד עד שיתחילו בתי הקולנוע להקרין לפני הסרט את תמונת ראש המדינה? כך היה במצרים בתקופת המלך פארוק, אז מדוע לא אצלנו עכשיו, אם אוהדי כדורגל כבר נדרשים לעמוד בדומייה על פי הקפריזה של מנהל אחד המועדונים?

המצרים, דרך אגב, יחד עם החיילים הבריטיים והעבריים, בסיטואציה הזאת שרו לכבוד המלך “אילעאן אבוכ יא פארוק, we’ll hang your balls on a hook”. בניגוד להם, אזרחי ברה“מ היו פורצים במחיאות כפיים לכבוד הפרצוף המשופם המוקרן על מסך הקולנוע. איך יתנהגו היום הישראלים – כמו המצרים או כמו הסובייטים?..

השר לשעבר סלאח טאריף והשר בהווה ר‘אלב מג‘דלה אינם מכבדים את ההמנון הלאומי של ישראל על ידי צרוף קולם למקהלת מבצעיו באירועים ממלכתיים. אך חוצפת השרים לא גרמה לאפס קצהו של אותו נחשול הזעם, שפקד את המדינה בעקבות הצעקות באצטדיון; למרות שבמקרה האחד מדובר בשרים וההמנון הלאומי ובמקרה האחר מדובר באנשים ללא מעמד רשמי, משחק כדורגל והטקס שמישהו החליט לכפות אותו על הנוכחים על דעת עצמו. ועוד לא דיברנו על דקות הדומייה ביומי הזיכרון של ישראל הנתפשות על ידי רבים כהמלצה, שלא נועדה להם.

גילוי נאות: לא כיבדתי את האליל רבין בחייו ולא שיניתי את דעתי לאחר מותו. לא היו לי אשליות לגביו לאחר שציווה על החיילים לשבור ידיים ורגליים של מתפרעי האינתיפאדה ונטש לחסדי בית המשפח הצבאי את פקודיו שצייתו לו. הרתיעה ממנו התחזקה כאשר בבחירות, שנערכות בין המפלגות ולא בין האישים, הובלט שמו בססמה המשיחיסטית “ישראל מחכה לרבין“. לא היה לו כל חזון שלום, הוא פשוט לא הבין את משמעות מעשיו ולא, הוא לא רומה על ידי פרס וביילין, אלא היה חלק מההונאה.

אני מרחם את מאמיניו ומוקיריו דאז ודהיום. בשתיים–עשרה השנים האלו לא עמדתי לכבודו ולו שנייה אחת ואין לי תכניות לעתיד לבזבז שניות מחיי למעשה כה נואל. אז בבקשה: אלה שבאים בהתנדבות לטקסי רבין, שיעשו את זה כאוות נפשם, אבל רק במקומות המוכרזים מראש ומיועדים למטרה הזאת. אל תעשו את זה בהפתעה, כי אם במקרה אני אהיה שם, יהיה לא נעים.

טובה המחאה מהציות

המשטר המכונה בישראל “דמוקרטיה” מבוסס על נאמנות האזרחים לעיקרון “הממלכתיות“, כלומר על הכניעה מרצון של האזרחים להחלטות השרירותיות של בעלי השררה, שרבות מהם מתקבלות ללא תהליך קבלת החלטות הראוי וללא הסמכות המבוססת על רצון הבוחר. העיקרון המנחה את המשטר הישראלי, למרות החזות הדמוקרטית, הוא העיקרון הפשיסטי “המנהיג יודע מה רצוי לעם” ומטרתו של המשטר היא להשליט “חוק וסדר“.

חוק וסדר נחוצים כדי לאפשר את הקיום הפיזי היומיומי של החברה האנושית, אבל הדמוקרטיה נשענת דווקא על היכולת של הפרט לחשוד בבעלי השררה, לבדוק את מעשיהם, לא להסכים, לא להאמין, להתנגד ולמחות. השלטון קובע החלטות, חוקים ופסקי הדין, אבל אם הפרט מאבד את היכולת להבדיל בין חוק לבין דעה – זהו סוף הדמוקרטיה. החלטתו של הרוב ושל המדינה הפועלת מטעם הרוב מחייבת את הפרט, אבל כשדעתה של המדינה מחייבת את הפרט – מתרחש אסון. או–אז נעלם איזון הכוחות המגן על הפרט בפני המדינה, שמאותו רגע שואבת את הלגיטימיות שלה לא מדעת הרוב אלא מכוחו של המיעוט להציג את דעתו כאילו הייתה דעת הרוב.

יש לי אי–הסכמות רבות עם האוהדים. בערך בגיל 18 הפסקתי להתרגש מהשאלה “מי הבקיע למי“. גם לפני כן, כשזה קרה לי, זה היה בעיקר בגלל לחץ חברתי. אני חושב, שהשקעה כה רבה של כוחות הנפש, הזמן והכסף ראויה למשהו מעניין ומועיל יותר מאשר בהייה בגלגולי הכדורים. ההתלהבות האלימה סביב ענייני הכדור דוחה אותי ותיעול הריגושים לקטטות בין האוהדים ועלבונות מכל הסוגים, כולל עלבונות לאומניים, מעורר בי כעס וגועל.

אבל דווקא האנשים האלה, בין אם מתוך הבנה או בין אם מתוך אינסטינקט, עשו שירות מצוין לדמוקרטיה הישראלית כשאמרו: “עד כאן!” – אלו מלות הקסם, שבלעדיהן אין חירות ואין דמוקרטיה.

נאומו של אהוד אולמרט סיפק לו את האליבי בפני חבריו לקואליציה, יען למרות עברו הליכודניקי, הוא נמנה על “אנחנו” הנכונים. הפקיד החיוור–אפרפר הזה, שהדמוס המפהק מול הטלוויזיה הזניק אותו אל הכיסא הגדול עליו שבעים מידות, אינו מסוגל להרהר במהות הדמוקרטיה, כמו שאינו מסוגל לנהל מדינה במשבר. אך מה שמדאיג אף יותר ממועד הדחתו של אולמרט, זאת העובדה, שהיכולת לומר “עד כאן!” בקרב הדמוס הישראלי כה מצומצמת, שדרושים אוהדי בית“ר כדי להראות לאחרים שזה אפשרי.

עוד על פרס, אולמרט ודמוקרטיה:

“השתאות אל נוכח תימהון“

“גאון הבינוניות“

“הערות על דמוקרטיה“