שופטת ביהמ“ש העליון האמריקאי רות ביידר גינסברג (להלן גם רב“ג)הייתה למודת חוליים כבר שנים רבות, ואם איני טועה ומגזים, לא היה סוג של סרטן שלא היה לה, בנוסף לכל מה שאפשר ואי אפשר להעלות על הדעת.

היה לה, לרב“ג, “פשע” אחד – היא הייתה, ככל הנראה, הכי ליברלית מכל השופטים בביהמ“ש העליון לדורותיו, ודבר זה היה לצנינים בעיני דואלד טראמפ והמפלגה הליברלית, והם רצו להנציח לדורות בימ“ש שמרני, שיפיל את האובמהקייר, חוק ביטוח הבריאות של אובמה, הדומה מאוד לחוק ביטוח הבריאות שלנו, את הפסיקה המשאירה את זכות ההפלה לשיקול דעתה של האישה, וכן הלאה.

במידה רבה הם הצליחו בכך, במינוי של שני שופטים שמרנים (ניל גורסצ’, ברט קאבאנו), והגיעו לרוב של 5:4 בביהמ“ש העליון, אבל זה לא הספיק להם.

מי שעומד בראש הפעילות הזאת הוא הסנאטור מיץ’ מקקונל, מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט, שהוא הסנאטור הכי לא פופולארי בכל ארצות הברית.

בשנת 2016, כאשר הלך לעולמו שופט ביהמ“ש העליון אנטונין סקאליה, שהיה, ככל הנראה, אחד השופטים הכי שמרנים מכל השופטים בביהמ“ש העליון לדורותיו, סירב מקקונל לאפשר את הליכי האישור לשופט מריק גארלנד, מועמדו של הנשיא ברק אובמה. התירוץ: אנחנו בשנת בחירות, ומן הראוי “לתת לעם להכריע” – קרי: הנשיא הבא, שאולי יהיה “משלנו” (כפי שאמנם עתיד היה להיות).

זה היה תשעה חודשים לפני הבחירות באותה השנה, ו-11 חודשים לפני כניסתו לבית הלבן של הנשיא שייבחר.

הפעם, עם פטירתה של רב“ג, הדבר היה רק חודש וחצי לפני הבחירות, וארבעה חודשים לפני כניסתו לבית הלבן של הנשיא שייבחר.

לכאורה – מקל–וחומר הוא שהפעם יש לחכות עד לבחירות, ולכניסתו לתפקיד של הנשיא הבא (אם הוא לא יהיה טראמפ עצמו), אבל הפעם הצביעות חגגה: החוקה מחייבת אותנו למלא ללא שהות את המשרה המתפנית, וגם אנחנו ניצחנו בבחירות, ומותר לנו לעשות מה שאנחנו רוצים.

מקקונל עצמו לא התבייש, כבר לפני חודשים ארוכים, להכריז שאם יתפנה מקום בביהמ“ש העליון (קרי: אם רב“ג תמות השנה) הם לא ימתינו לבחירות, וימנו שופט חדש – אפילו אם זה יהיה בתקופת ה-lame duck, “הברווז הצולע“, דהיינו התקופה שבין הבחירות (השנה – ב-3.11.2020) לבין כניסתו לתפקיד של הנשיא הנבחר (20.1, שעה 1200, בכל שנה, על פי החוקה).

ואכן, “שעתו היפה” של מקקונל הגיעה ביום 18.9.2020, כאשר רב“ג הלכה לעולמה, וזה כל כך בער בעצמותיו, שלא חלפה אפילו שעה מרגע מותה, גופתה המתה טרם הספיקה להתקרר, והוא כבר הכריז על פתיחת ההליכים לבחירת השופט שייכנס לנעליה הגדולות.

לא נסיים את המבוא הזה בלי להזכיר את שותפו לצביעות של מקקונל, הסנאטור הרפובליקני לינדזי גרייהם, איש קרוליינה הדרומית, שאמר בשנת 2016, בהצדיקו את דחיית הליכי האישור של מריק גארלנד: אם זה יקרה בשנת הבחירות הבאה, ואני אשנה את עמדתי, ואתם תזכירו לי את עמדתי היום – אתם תצדקו!

אז הזכירו לו, ואף הציגו לו את הוידיאו של אז, אבל במפלגה הרפובליקנית של טראמפ הבושה כבר מתה מזמן.

ההבדל בין הרפובליקנים לביני

אין זה סוד שאני מתעב מכל תיעוב אפשרי את דונאלד טראמפ, אבל, בניגוד לרפובליקנים הנ“ל, שייחלו, עם ריר על שפתיהם, למותה המהיר של רב“ג, ואף חיכו, קצרי רוח, עם סטופר מתחת לחלונה (איכן הגיטרות של פעם!), אני לא מייחל למותו המהיר של טראמפ, ולא מייחל בכלל למותו של איש (חוץ מאליקים רובינשטיין, אבל זה אופרה אחרת. ראו: יום כיפור התשע”ב: אליקים רובינשטיין, שתיצלה באש הגהינום, שתמות בייסורי–תופת!).

וראו עוד בהמשך.

הערצת המוני בית ישראל לדונאלד טראמפ

ישראלים רבים – אולי אפילו רובם – שטופי הערצה לדונאלד טראמפ, במיוחד על מהלך ירושלים שלו – הכרה בה כבירת ישראל, והעברתה אליה של השגרירות האמריקאית.

אני לא רוצה להתייחס כאן לשאלה אם המחווה הזאת ושאר המחוות שעשה לישראל בהמשך אכן הועילו לישראל או הזיקו לה, אלא רק לשאלת מניעיו של טראמפ עצמו.

במאמר דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (ד): האם מהלך השגרירות טוב ליהודים, או רק לטראמפ? (אותו פרסמתי ביום 06.12.2017, עשרה וחצי חודשים לישיבתו בבית הלבן) אמרתי, בין השאר:

אילו אינטרסים הניעו את דונאלד טראמפ לבצע את המהלך הזה?

דונאלד טראמפ הוא נשיא ארצות הברית, לא נשיא ישראל, ומה שצריך להנחות אותו הוא האינטרסים של ארצו.

לאזרחי ארה”ב אין שום אינטרס בהעברת שגרירותם לירושלים. הם לא מרוויחים ממנה שום דבר, ואם דונאלד רץ להבטיח את הדבר, הוא לא עשה זאת באסיפת בחירות עם הכורים בווירג’יניה המערבית, אלא בוועידת AIPAC, ובפני גופים יהודים אחרים.

בזכות דונאלד ארצות הברית מאבדת את מעמדה כמנהיגה העולם החופשי, ועובר לנאום העברת השגרירות פנו אליו כ-20 ראשי מדינות ידידותיות לארה”ב והזהירו אותו מפני ההשלכות של המהלך הזה.

גם בכירי ממשלו (רקס טילרסון, מזכיר המדינה, ג’יימס מאטיס, מזכיר ההגנה ומייק פומפיאו, ראש ה–CIA, התנגדו למהלך.

מה היה, איפוא, האינטרס שדחף אותו: האינטרס האישי של דונאלד (“I’m the only one that matters“) טראמפ.

דונאלד טראמפ פיזר אין–ספור הבטחות במערכת הבחירות שלו, הבטחות שהוא ידע שהוא לעולם לא יוכל לקיימן (או שבכלל לא שאל את עצמו אם יוכל לקיימן), ואם אתם רוצים “דגימות אקראי” להבטחותיו וקיומן, ראו כאן:http://www.cnn.com/interactive/2017/politics/tracking-trumps-promises /

(זה מתעדכן).

מה עושה דונאלד כאשר הביקורת הציבורית מכה בו לא רק על מה שהוא עושה או לא עושה, אומר או לא אומר, עשה או לא עשה, אלא גם על כך שהוא לא מקיים את הבטחות הבחירות שלו? הוא מחפש את הדבר הקל ביותר לעשות, ולסמן עליו עוד “וי”.

הדבר הזה הוא העברת השגרירות: מכינים נאום קצרצר, קוראים אותו מהטלפרומפטר מול מצלמות הטלוויזיה – ממש “גזור ויש לך ארוחה”.

שיעור התמיכה (אפרובל–רייטינג) של דונאלד טראמפ הוא בשפל המדרגה, הוא נמוך מזה של כל נשיאי ארה”ב מאז שהתחילו לסקור את הנתון הזה, בשנה הראשונה לכהונתם. ראו כאן:

http://news.gallup.com/poll/201617/gallup-daily-trump-job-approval.aspx

(גם זה מתעדכן).

ערב ההכרזה התמיכה בו עמדה על 36%.

מדי פעם בפעם טראמפ מבצע מהלכים קצרי–מועד, אשר מעלים את האפרובל שלו באחוז או שניים, ואחר כך זה “נרגע”, ולא מן הנמנע שגם המהלך הזה יחזיר מעט סומק ללחייו, ליומיים–שלושה, וזה יכול לעבוד גם הפעם.

מכל מקום, ברור שטראמפ עשה את הדבר הזה לצרכיו הפוליטיים הפנימיים: לא מאהבת ישראל, אלא מאהבת דונאלד.

[לשלמות התמונה: הקישור הראשון שנתתי אז חדל מלהתעדכן ב-19.1.2018, שעה 1500, הקישור השני מתעדכן עד היום].

אני לא גיליתי חכמה יתירה, כי זו הייתה כבר אז הדיעה הרווחת, ואם לא די לנו בכך, בא טראמפ לאחרונה והודה בדבר במו פיו שהוא עשה זאת בשביל הבייס האבנג’ליסטי שלו (Times of Israel, 18.8.2020):

“And we moved the capital of Israel to Jerusalem”, Trump said at a rally held at an airport in Oshkosh, Wisconsin, apparently referring to his decision to move the embassy from Tel Aviv. “That’s for the Evangelicals”.

וגם הוסיף, מתפעל מעצמו:

“You know, it’s amazing with that — the Evangelicals are more excited by that than Jewish people”, he said to cheers from the crowd. “That’s right, it’s incredible”.

ולמי שלא שם לב לדקויות: אנחנו העברנו את בירת ישראל לירושלים!

מעניין שאף אחד ממעריצי טראמפ בקרבנו לא השתיק אותו ואמר לו: דונאלד ג’יי טראמפ, ירושלים היא בירת ישראל זה 3,000 שנה, ומי אתה, המושתן, שתעביר את בירתנו לאן שמתחשק לך – היום לירושלים, מחר לאבו–דאבי?!

וראו גם: Trump is no friend of Israel, even if he says otherwise.

ריצ’רד טראמפ, דונאלד ג’יי ניקסון

ריצ’רד ניקסון, נשיאהּ ה-37 של ארצות הברית, בין השנים 1969–1974, הציל את מדינת ישראל מחורבן הבית השלישי במלחמת יום הכיפורים, ע“י הרכבת האווירית שהוא שלח לנו.

ריצ’רד ניקסון היה גם אחד הנשיאים המוצלחים של ארה“ב בתחום מדיניות החוץ – על כך אין החולק.

למרות כל אלה אנחנו לא קוראים בישראל כיכרות, רחובות ושאר אתרים, על שמו.

אנחנו לא מנציחים אותו, כי הוא היה אחד הנשיאים המושחתים ביותר שהיו לארה“ב, ואם הוא לא היה נתפס עם התחתונים למטה בפרשת ווטרגייט, הייתה כל ישראל מלאה אתרים, כיכרות ורחובות לזכרו – במיוחד אם הוא היה מת בעת כהונתו הנשיאותית.

אבל לא, הוא זכה לקבורת–חמור: נפתחו כנגדו הליכי אימפיצ’מנט בגין ווטרגייט, וכאשר היה ברור לו שגם חברי מפלגתו יתמכו בהדחתו, הוא העדיף להתפטר.

להנציח ברחבי הערים את זכרו של ניקסון – כבר לא ממש כבוד גדול.

דונאלד טראמפ הוא מושחת שבעתיים מריצ’רד ניקסון, ואם הוא היה מת היום, לא רק שהיינו קוראים על שמו שלושה מכל שני רחובות בכל עיר ועיר, ולא רק שהיינו מכריזים 40 ימי אבל לאומי, אלא שבכל הארץ לא היו מספיק חצאי–תרנים כדי להוריד אליהם את כל הדגלים שיש לנו.

דונאלד טראמפ והקורונה

במאמר דונאלד טראמפ למתקדמים (א): הכישלונר מאבד שליטה אמרתי, בין השאר:

הקורונה

כבר בחודש נובמבר 2019 היו התרעות של גורמי המודיעין האמריקאים על המגפה הממשמשת ובאה, אבל טראמפ ומימשלו השתינו על המודיעין שלהם, כמו שהם השתינו, ועדיין משתינים, על כל גורמי המודיעין, שכולם בדיעה אחת על ההתערבות הרוסית בבחירות 2016, שאכן הייתה כזאת.

ב-27.2.2020, כאשר בכל ארה“ב היו רק כ-15 מקרים (הידבקויות, לא מתים), הוא אמר שתוך ימים הכל יירד “לכמעט אפס, כמו נס“, וגם טפח לעצמו על השכם: We have done an incredible job.

ביום המחרת, ה-28.2.202, באסיפת בחירות, הוא אמר שהדמוקרטים עושים מזה “פוליטיזציה“, ושזו “המתיחה החדשה שלהם“.

ראו הכל כאן: From ‘hoax’ to pandemic: Trump’s shifting rhetoric on coronavirus.

לקראת סוף מאי 2020 ה“מתיחה” הזאת, הירידה ל“כמעט אפס“, גבתה את חייהם של מעל 100,000 אמריקאים, כאשר מספר הנדבקים הכללי הגיע לכ-1,700,000 מקרים.

ואת מי טראמפ מאשים? את ממשל אובמה, שלא הכין מספיק ערכות בדיקה, כאשר בזמנו הווירוס הזה עוד לא היה קיים, וכדי להסיר ספק, הוא אמר: I take no responsibility.

ולמי שלא זוכר, או שלא עקב: במפגש בין צוותי הטרנזישן של שני המימשלים הועלה נושא המוכנות למגיפה כלל עולמית (כמו משבר האיבולה, שמימשל אובמה הצליח להדביר), אבל אנשי טראמפ ניגבו בזה את התחת, ובהמשך טראמפ ביטל את כל המנגנונים שנועדו להיערכות לדברים כאלה).

וראו גם: בין האנוי לבני ברק: וייטנאם צפופה וענייה, איך יש בה אפס מתים מקורונה?

ורק לשם השוואה: וייטנאם: שכנה לסין, מקור הקורונה, 99 מיליון תושבים (ארה“ב 330 מיליון), נכון ל-1.4.2020: 233 חולים, 0 מתים (בארה“ב אנחנו יודעים).

זה ההבדל בין מדינה שמתכוננת מראש לפורענות, לבין מדינה שנשיאה אומר עליה שהיא “המתיחה החדשה של הדמוקרטים“.

מה שלא היה ידוע אז (2.6.2020) התברר בינתיים מגילויו של העיתונאי בוב וודוורד, אשר, יחד עם העיתונאי קארל ברנסטין, חשף את פרשת ווטרגייט: בשיחה של וודוורד עם טראמפ, כבר בראשית חודש פברואר, גילה טראמפ לעיתונאי שהוא יודע כי המגיפה אשר בשער היא קטלנית ונדבקת יותר מכל המגיפות שהיו ידועות עד אז.

ומדוע רימה וטראמפ את עצמו, והמעיט מחומרתה של המגיפה: הוא “לא רצה לעורר פאניקה” – כמה אופייני למי שמסוכסך דרך קבע עם האמת, במיוחד כאשר הוא נמצא בשנת בחירות, והאמת תהיה בעוכריו.

וזה גם מה שמסביר את אמירתו הבלתי–נשכחת באסיפת הבחירות הכושלת בטולסה, אוקלהומה: “I said to my people, Slow the testing down please”, אמירה שבהמשך עוזריו – כדרכם – ניסו לומר שהוא אמר “בצחוק“, אבל לאחר מכן הוא אמר שהוא דווקא התכוון ברצינות:

“I don’t kid, let me just tell you, let me make it clear […] by having more tests, we have more cases.”

אבל לא רק שהוא התכוון ברצינות – הוא גם שיקר, כי הוא לא אמר לאף אחד להאט את הבדיקות. לא חדש למי שמכיר אותו:

President Trump has made more than 20,000 false or misleading claims.

בינתיים מספר הנדבקים בארה“ב עבר את השבעה מיליון, ומספר המתים עבר את ה-200,000, אבל לא רק שהוא עדיין לא מקבל על עצמו את האחריות על האסון הזה, ולא רק שהוא ממשיך להאשים את הסינים במגיפה, הוא גם מלגלג על הנחיות הזהירות המוצאות ע“י ממשלו–הוא.

קחו, למשל, את אסיפות הקמפיינים ההמוניות שלו: אלפי מתרכזים יחד, ללא ריחוק חברתי וללא מסיכות, וכאשר נציגי השלטון המקומי דורשים מההמונים לחבוש מסיכות, האספסוף מגיב בקריאות בוז.

וגם טראמפ עצמו לא טמן ידו בצלחת, ולא החמיץ הזדמנות ללגלג על יריבו, ג’ן ביידן, שבתחילת מערכת הבחירות ניהל את הקמפיין שלו ממרתף ביתו בווילמינגטון, דלאווייר, ולא זה לשום מקום בלי לעטות מסיכה.

הכל חזר אליו כבומרנג, ביום שבת, ה-26.9.2020, ובימים שלאחריו.

טקס ההכרזה על מועמדותה לביהמ“ש העליון של Amy Coney Barrett

ביום שבת, ה-26.9.2020, על מדשאת הבית הלבן, התקיים ברוב עם והדר טקס ההכרזה על מועמדותה של השופטת הנ“ל לביהמ“ש העליון – יריית–הפתיחה להליכי הקונפירמציה בסנאט.

לא רק שריחוק חברתי לא היה שם, ולא זו בלבד שמסיכות כמעט שלא נראו שם, אלא שכולם שם התמנגלו עם כולם.

והתוצאה: שרשרת ההדבקות יצאה לדרך.

הראשונה הייתה יועצתו הקרובה ביותר, הופ היקס, אשר ייתכן שנדבקה קודם לטקס הזה, ו“ייבאה” אותו לשם. טראמפ, ככל הנראה, ידע שהיא נדבקה, אבל זה לא הפריע לו לקח אותה איתו לאירועי הקמפיין של הימים הבאים, יחד עם כל הפמלייה שלו.

אחר כך זה הגיע גם אליו – כנראה במישרין מיועצתו הנ“ל (ביום ה’, ה-1.10.2020, הוא הודיע לציבור שהיקס נמצאה חיובית לקורונה, ולכן הוא ואשתו, מלאניה, נבדקו), ולאחר חצות, אור ליום ו’, ה-2.10.2020, נתפרסמה ההודעה שגם הוא וגם מלאניה נמצאו חיוביים לקורונה.

לגבי טראמפ המצב חמור יותר, כי בגלל גילו (74+) ועודף משקלו (BMI +30) הוא בקבוצת סיכון משמעותי.

לפנות ערב טראמפ עצמו כבר הוטס לבית החולים וולטר ריד. מלאניה (50, רזה) נשארה בבית הלבן.

מכאן ואילך, ההודעות שמפרסם הצוות הרפואי של הנשיא משאירות “יותר שאלות מתשובות“.

אבל זה לא הכל, כי בינתיים לפחות חצי תריסר מהמתמנגלים בטקס הנ“ל כבר הספיקו להימצא חיוביים לקורונה, וזו, ככל הנראה, רק ההתחלה – עדיין בלי להביא בחשבון את הנדבקים אשר בהמשך ידביקו את הסובבים אותם, וכן הלאה.

כולם היו שם

מדוע אני לא מייחל למותו של טראמפ, מדוע אני מתפלל לשלומו?

כמו שציינתי לעיל, אין זה סוד שאני מתעב מכל תיעוב אפשרי את דונאלד טראמפ, אבל, בניגוד לרפובליקנים הנ“ל, שייחלו, עם ריר על שפתיהם, למותה המהיר של רב“ג, ואף חיכו, קצרי רוח, עם סטופר מתחת לחלונה, אני לא מייחל למותו המהיר של טראמפ, ולא מייחל בכלל למותו.

כמו שהסברתי לעיל, אם טראמפ מת היום, מדינת ישראל תכריז על אבל לאומי, כל קרן רחוב תיקרא על שמו, ומדינת ישראל תיזקק לשנים ארוכות כדי לאחות את הקרעים שיצרה הברית נתניהו–טראמפ בין מדינת ישראל לבין המפלגה הדמוקרטית, וכדי לשקם את מעמדה הבין לאומי של ישראל אחרי רומן–האהבים שלה עם דונאלד ג’יי טראמפ, הכישלונר המושחת, השקרן חסר הבושה, הנרקיסיטס שלא מתבייש לומר I’m the only one that matters.

דונאלד טראמפ צריך להיבעט מהבית הלבן כמו כלב שוטה, ולזכות לקבורת–חמור פוליטית, אבל זה לא יקרה אם הוא ימות בעודו יושב בחדר הסגלגל.

לכן אני מתפלל ומייחל לו שיאריך ימים – לפחות עד למחרת הבחירות, ביום 3.11.2020.

נכון שהסקרים לפעמים בעייתיים, אבל לפי מה שמסתמן היום מהסקרים, השאלה אינה אם טראמפ ייבחר שוב, אלא אם הוא ייכשל כשלון “רגיל“, או שייכשל בבושת–פנים.

אם הוא מת לפני הבחירות, למפלגה הרפובליקנית כבר אין זמן לשנות את מועמדיה, וגם אם היה לה הזמן, כבר לא היה נשאר זמן להדפיס מחדש את כל פתקי ההצבעה, שלא לדבר על הבעייתיות של ביטול ההצבעות של כל אלה שכבר הצביעו.

אם טראמפ ימות לפני הבחירות, המועמדים מטעם המפלגה הרפובליקנית יהיו טראמפ המת, כמועמד לנשיאות, וסגנו מייק פנס, כמועמד לתפקיד סגן הנשיא, ואם הם יזכו, פנס יהיה הנשיא הנבחר.

איך זה ישפיע על התוצאות?

להערכתי הלא–מדעית, מיליונים רבים של נאמני טראמפ לא יצביעו לפנס, וגם לא לביידן – הם פשוט יישארו בבית. מבחינת המפלגה הדמוקרטית זה יהיה מצויין, אבל אני מדבר על האגו שלי, ומהבחינה הזאת אני רוצה להסתכל לחברי, מוקירי טראמפ, ישר בעיניים, ולומר להם: אמרתם שטראמפ הוא הדבר הכי טוב שקרה לאמריקאים, אמרתם שהבחירה בו מוכיחה שהציבור האמריקאי יודע מה טוב עבורו, ועכשיו הציבור הזה התפקח!

אבל אם טראמפ ימות לפני כן, והמפלגה הרפובליקנית תנחל מפלה צורבת, אתם תגידו שזה קרה בגלל שטראמפ מת, בגלל שהדבר הכי טוב שקרה לאמריקאים כבר איננו – ושקול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, האמריקאים מבכים על טראמפ, מאנו להינחם על דונאלד, כי איננו.

התרחיש הזה לגמרי לא מוצא חן בעיני, ממש לא.

לכן אני מתפלל שטראמפ יחזיק מעמד, לפחות עד למוצאי יום הבחירות.

אחר כך שימות כמה שהוא רוצה, אין לי עניין בנושא – לא בעד ולא נגד.

אגב אורחא: האם טראמפ רוצה למות?

בנושא הזה אין לי שום כישורים מקצועיים, ואני רק מניח את השאלה לפתחו של כל המעוניין.

דונאלד טראמפ לא רגיל להפסיד, ולא משתוקק להפסיד, אלא שהפעם קיימת הסכנה שהוא יפסיד בבושת פנים.

אני מעלה את השאלה הזאת, משום שבזמן האחרון הוא עושה דברים שאין לי עליהם הסבר הגיוני, וזה כולל גם את כל הסיכונים שדיברתי עליהם למעלה מכאן – סיכונים שאדם שפוי, החפץ חיים, לא היה לוקח על עצמו, אלא אם הוא אידיוט מושלם.