אש, עשן ונרטיבים

אש, עשן ונרטיבים


בועז מושקוביץ 28.02.2007 10:26
אש, עשן ונרטיבים


האם יש קשר בין “רב-נרטיביות” למחקר היסטורי? * פרופסור אריאל טואף זכה לפרסום עולמי בזכות עלילה אנטישמית, המרצה להיסטוריה יחיעם שורק מכנה אותו “הפרופסור האמיץ” * סימונינו די טרנטו – קורבן היהודים?



המושג “רב-נרטיביות”, למרות שהוא נשמע “אקדמי” למהדרין, איננו אלא מלה מכובסת לשכתוב ההיסטוריה. המשמעות המעשית שלו היא ההיתר לזפזפ כאוות נפשו של החוקר; כל ארוע גם היה וגם לא היה, כל ראייה היסטורית, גם הייתה וגם לא הייתה – הכל אפשר בהתאם לנרטיב המועדף, ובלבד שהחוקר נתמך על ידי כוח גדול דיו כדי להבטיח את פרסומו.

לתופעה הזאת אין אח ורע בתחומי הידע והעיסוק שבהם יש ערך לאימות ולמבחן התוצאה. במדעי הטבע אין נרטיבים – יש היפותזות, יש תיאוריות שונות, שמצדדיהן אוספים ממצאים ומנהלים ויכוחים נוקבים במשך עשרות שנים ונלמדים כולם באקדמיה. ברם, “המפץ הגדול” – היה או לא היה, אפשר להוכיח או לשלול אותו במחקר ואולי לא תהיה לעולם תשובה סופית, אבל אין מצב, ששני “נרטיבים” מנוגדים יהיו נכונים בעת ובעונה אחת.

הביטוי “מדע רב-נרטיבי” הוא אוקסימורון, כי משמעות המדע הוא חיפוש האמת, לא חשוב כמה היא קשה לגילוי. אם לא זאת המטרה של המחקר המדעי – מי צריך אותו, מלבד מי שמתפרנס ממנו?

“רב נרטיביות” במדע היא הורדה של המדע לרמת הפילוסופיה הסכולסטית של ימי הביניים, שעסקה בשאלות כגון “כמה אבנים הן ערימה” או “כמה מלאכים עומדים על קצה מחט”. הדיונים האינסופיים בסוגיות כאלו לא קידמו את הידע האנושי בשום כיוון, לכן התנגד להם בחריפות ויליאם אוקם, בעזרת תערו הידוע – זה בערך המקום שאליו מובילים אותנו אנשי האסכולה הרב-נרטיבית.

 

ההיסטוריון יחיעם שורק, מרצה במוסד אקדמי על שמו של ברל כצנלסון ומעריצו, כך נדמה, של הפרופסור אייל נווה, שמקדם רב-נרטיביות בחינוך, יצא להגנתו של הפרופסור אריאל טואף. יחיעם שורק מעיד על עצמו: עיסוקיי המחקריים בעידן הקדום הובילו אותי למחשבה, אם כי בוסרית ועוברית, כי ההאשמות הרבות שתלו ביהודים לאורך ההיסטוריה הקדומה, הינן, כך דומה, בבחינת ‘אין עשן בלי אש’.” (NRG, 27.2.06)

להזכיר למי ששכח: מדובר בהאשמות שהתלמוד מחייב כביכול שימוש בדם נוצרי לאפיית מצות ועוד דברי זוועה והבל מהסוג הזה; האש והעשן היחידים בסיפור הזה עלו ממדורות האינקוויזיציה, זאת יודע גם אריאל טואף. טענתו של טואף הייתה, שהיות ובימי הביניים רווחו אמונות טפלות אודות הסגולות המיוחדות של הדם, ייתכן והיו יהודים שנדבקו באמונה הזאת.

אם זה נכון, זאת הראייה, שהמעשים האלה, אם אכן היו, נעשו בניגוד למצוות היהדות ואיסוריה. כלומר, הגילוי הזה לא מאשר את עלילת הרצח הפולחני אלא שולל אותה, בניגוד לרמיזתו העבה של יחיעם שורק. מפרופסור אריאל טואף, איש אקדמיה ותיק, צפוי היה שיסיק את המסקנה הפשוטה הזאת ויוציא חיבור החושף את השורשים האליליים של עלילת הדם.

הבעייה היא, שאז הספר היה מצטרף לשורת הספרים האקדמיים פרי קולמוסו של פרופסור טואף, מביא לו יקר וכבוד בין עמיתיו ותלמידיו, אך לא גורם לשמו להינשא בפי כל. במקום להוציא ספר מחקרי בהוצאה אוניברסיטאית, אחרי בדיקה וחוות דעת של עמיתיו לאקדמיה, הוא מסר להוצאה פרטית ספר מכותר “פסח של דם”, שעל כריכתו מתנוסס ציור מימי הביניים המתאר יהודי רוצח את קורבנו…

בספרו השתמש אריאל טואף בלא פחות מאשר פרשת “סימונינו די טרנטו”, אחת הטראומות של הגלות היהודית. בשנת 1475 בעיר טרנטו שבאיטליה נעלם ילד בשם סימון וראשי הכנסייה בעיר האשימו את היהודים המקומיים בעינויו ורציחתו (שמו של אחד היהודים המואשמים היה טואף). שבעה-עשר יהודים הודו תחת עינויים, חמישה-עשר מהם נשרפו. הילד הפך למושא פולחן קתולי עממי, באישור הוותיקן, כקדוש הנותן חסות לחטופים ומעונים. הפולחן בוטל רק בשנת 1965 ועדיין מספר קתולים ממשיכים לקיים אותו ואף מחזיקים אתרי אינטרנט הטוענים לאמיתות העלילה.

על פי אריאל טואף, זאת אחת הפרשות, שבהן, כפי לשונו של יחיעם שורק, “אין עשן בלי אש”. היסטוריונים רבים פסלו את הספר, אך המטרה הושגה: השערורייה התפוצצה, אריאל טואף זכה בפרסום רחב. כעת הוא יכול להרשות לעצמו להתנצל בסגנון “דבריי הוצאו מהקשרם…”, לעצור את הפצת הספר ולהבטיח מהדורה מתוקנת…

ברם, יחיעם שורק, כשהוא כותב על חיבורו של אריאל טואף, משתמש ללא סייג במלה “מחקר”, בצרוף איזכור תואר פרופסור של המחבר, וכך יוצר רושם אצל הקורא, שמדובר במחקר מדעי של ממש, על פי מיטב הקריטריונים המדעיים.

יחיעם שורק מכנה אותו “הפרופסור האמיץ”. האם במושגיו של המרצה להיסטוריה, התהילה שהושגה על ידי ניצול הבמות האנטישמיות היא סימן לאומץ? למתנגדיו שומר מר שורק תארים מסוג אחר: “מקובעים, מרובעים, שמרנים, אולטרא-לאומנים ולוחמים למען מדורת השבט.” כל זה על מה? על זה, שאנשים מסוימים לא נהנים מהדבקת רפש וזוהמה בהם. דחיית העלילה המפלצתית, שמפילה קורבנות מאז המאה ה-12 והייתה בין הגורמים שאיפשרו את השואה של ששת המיליונים, הופכת בפיו של יחיעם שורק למעין שמירה קטנונית על “מדורת השבט”.

השתתפות יהודים מומרים בהפללה מאפיינת חלק מהפרשות הכאובות של עלילת הדם. יהודי אנגלי שהפך לנזיר בשם תיאובלד מחזיק “קופירייט” על המצאת עלילת הדם בשנת 1144. יהודי מומר, שהיה כלוא באשמת גנבה, העיד נגד יהודי טרנטו על מנת לזכות בקיצור העונש. בשנת 1491, שנה לפני גרוש ספרד, פרצה עלילת דם במחוז טולדו. במקרה הזה לא נמצא אפילו קורבן, אבל מספר יהודים הורשעו; אלונסו אנריקז, יהודי מומר שהיה לנזיר בנדיקטיני, התחפש לרב כדי לנסות להוציא הודאה מאחד היהודים. היום אנחנו עומדים מול התפרצות חדשה של השנאה הישנה, שוב בעזרת יהודים, הפעם אלה שהמירו את היושר המדעי בדת הנרטיבים.

עוד טוען יחיעם שורק: “מאז הוקמה המדינה, ואף שנים קודם לכן, היתה הוראת ההיסטוריה, כמו גם מקצועות הומניים אחרים, בבחינת קרדום לחפור בו.יש מן האמת בטענה הזאת, אך מיהו זה שחופר בקרדום? למי קל יותר להתפרנס היום: למי שחוקר היסטוריה או למי שבונה ריבוי “נרטיבים”? בסוגייה הזאת כדאי להתייעץ עם ד”ר אורי מילשטיין, שסולק מאוניברסיטת בר-אילן על כי העז לחקור את קורותיו של יצחק רבין. בר-אילן היא האוניברסיטה שמעסיקה את הפרופסור אריאל טואף.

 

קישורים:

Simon Of Trent

“עלילת הדם של פרופ’ טואף”, פיאמה נירנשטיין

“אנטישמיות עכשיו”, בן-דרור ימיני



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר