מחיר הדמים של המיתוס

מחיר הדמים של המיתוס


בועז מושקוביץ 17.07.2007 14:52
מחיר הדמים של המיתוס


מה יותר קל: לישון כשהדי הניצחונות המזהירים של צה”ל מנענעים את עריסתך, או לעסוק בטענותיו של דר’ אורי מילשטיין? * “טבח דיר-יאסין” לא היה הנרטיב המפוברק האחרון, שמאיר פעיל הגיש לקהל שומעיו * היום שבו ויתר הציבור על הזכות לפתוח את כל תיבות הפנדורה וקופות השרצים מאז תחילת הציונות עד היום – הוא היום שבו התחילה הספירה לאחור לעבר האסונות של היום



האמונה והשבר

אחרי שבמשך שנים כה רבות למדנו להאמין בעליונותו התבונית המוחלטת של צה”ל, לא קל לאמץ עמדה אחרת. זה מפחיד כמו למצוא את עצמך חשוף מול אויב וזה כואב כמו לשנות השקפת עולם, אך מי שחווה שינוי כזה ולו פעם אחת, יודע איך הכאב הזה משחרר.

האם לא קל יותר לישון כשהדי הניצחונות המזהירים של צה”ל מנענעים את עריסתך, מאשר לעסוק בטענותיו של אורי מילשטיין? האמת – לא, כי הקפדנות הכמו-דתית שלו לטפל בפרטים הקטנים של כל הארועים, שהוא כותב עליהם, מעמידה מכשול בלתי-עביר בפני מי שמנסה לסתור אותו. לכן מרביתם של מתנגדיו פשוט אינם טורחים להבין במה מדובר וניזונים מפי השמועה.

מיעוטם, אנשי האקדמיה הממוסדת, שהציצו למהדורה הראשונה של “תיק רבין” כי התבקשו להגיב עליה), פטרו את עצמם במשפט האנטי-אינטלקטואלי “זה לא ראוי לתגובה”. הספרים של מילשטיין הם דיסרטציות מלאות בפרטים, שלכל אחד מהם יש מקור והוכחה: ראיונות מוקלטים עם עדי ראייה, ספרי זכרונות, מסמכים מארכיון צה”ל וכו’. התגובה “לא ראוי לתגובה”, חותמת את האנשים האלה כעדת שרלטנים בחסות האקדמיה. אמנם עדיין יישאר ספק: האמנם המצב כה גרוע, הרי אנחנו חיים בזכות צה”ל, הלא כן??..

אנחנו מתגייסים לצה”ל מחונכים לגאווה והערצה. גם כשהמציאות מצננת את ההתלהבות, נשארים עם התובנה, שנדמה לנו שהיא מפוקחת ובוגרת, שהמציאות לעולם אינה כה אידיאלית כמו החלום, אך בסך הכל “כל הכבוד לצה”ל”, כי אחרת זה ממש מפחיד וכואב.

אנחנו חיים עם זה משירות מילואים אחד למשנהו, מקללים את המרובעות והמשרדים המפוהקים א-לה אימפריה עות’ומנית, אך שומרים בלב את האמונה הקשה לניפוץ בעליונותנו התבונית. אנחנו משרתים בצבא הנראה כמו מיליציה מוזמביקית, שבו עיקרון אי-מילוי הוראות ונהלים, אפילו כשהם טובים, התמסד למעין ספורט עממי, אך שומרים על התקווה, שביחידות אחרות, שאין לנו המזל להגיע אליהן, הדברים מתנהלים טוב יותר.

שנת 1996 הייתה עבורי שנת שבר. באותו שנה התרחש ביזיון בבקעה: חוליית מחבלים חצתה את נהר הירדן, חיסלה סיור שלם, המתינה לסיור נוסף, חיסלה גם אותו, פירקה מא”ג מבט”שית וחזרה בשלום הביתה. צה”ל הכריז, שאין כל בעייה באימון אנשי מילואים ובנוהלי הסיור, פשוט אי-אפשר כל הזמן לנצח. העיתונאים הממוסדים לא שאלו שאלות קשות מדי.

כחודשיים לאחר מכן, הגעתי לתעסוקה עם הגדוד שלי באותה גזרה, שמעתי מעט פרטים על הארוע, שהמג”ד העביר בתדריך ועברתי בדיוק אותו “אימון לפני תעסוקה” שעברו קודמיי. החיילים והמפקדים ידעו וביטאו בקול, שהאימון אינו אימון, אנחנו סתם בשר תותחים ואם המחבלים יבואו שוב, אותו אסון יקרה בשנית. הוא אכן קרה, כעבור עשר שנים ליד כרם שלום וזרעית.

 

מיתוס הטבח נופץ

על ידי הצבת רף ביקורת גבוה, מילשטיין הכניס את עצמו למעין “מלכודת”: אם הוא לא יעמוד בתקן, שהוא עצמו קבע – יהיו תלמידיו וקוראיו למבקריו הנחרצים ביותר. מי שנאמנותו  למנהיגים המיתולוגיים של העבר היא ללא עוררים, ספק אם מסוגל להבין יחסים כאלה בין מורה לתלמידים, אבל נראה שאת מילשטיין עצמו “המלכודת” לא מרתיעה. עד עכשיו הוא עומד בדרישות.

בספר “עלילת דם בדיר-יאסין” נחשפת האמת שמאחורי מיתוס הטבח – ההמצאה המפורסמת ביותר של מאיר פעיל. את הסיפור הזה מספר האיש כבר 60 שנה: איך הוא הגיע לדיר-יאסין וראה במו עיניו את הטבח ואת אנשי האצ”ל המתגנדרים בבגדים הספוגים בדם הקורבנות. אך החקירה גילתה עובדות המפריכות את הסיפור:

איש מבין עדי הראייה לא ראה בדיר-יאסין את מאיר פעיל;

למספר ההרוגים, 254, שהומצא על ידי מרדכי רענן, מפקד האצ”ל בירושלים כדי להפחיד את הערבים, אין אחיזה במציאות;

איש ה”הגנה” פרופסור מרדכי גיחון הודה, שהוא פיברק את דו”ח הטבח לבקשתו של מאיר פעיל;

עד הראייה שמעון מוניטה,  שהיה איש “הגנה” שתול בלח”י, מכחיש עד היום מכל וכל שהיה טבח;

איש לח”י עמוס קינן אומר, שלא היה טבח, אך הוא, מחברו של “את והב בסופה”, לא הכחיש אותו בקול רם עקב אי-ההתאמה בין האמת לבין הדעות הפוליטיות החדשות שלו.

לא מספיק? בספר יש עוד.

 

הסיפור של מאיר פעיל מעלה תמיהות נוספות. קודם כל: מדוע הוא לא כתב ספר ממצה על הארוע המרכזי של המלחמה, אשר גרם לבריחה רבתי של הערבים מארץ ישראל? איך קרה, שמי שטוען שהיה עד לארוע אפוקליפטי והפך לימים לדוקטור מאיר פעיל, לא ניצל מכרה זהב היסטורי שכזה?

תמיהה נוספת: אם אורגיית הדמים של אנשי אצ”ל, כפי שהוא תיאר אותה, אכן התרחשה – איך מאיר פעיל היה יוצא משם חי? מדוע, בלהט הטבח, הם לא חיסלו את אויבם בנפש, אשר הסגיר לבריטים את חבריהם וכעת הגיע להטיף להם מוסר? הסתירה הזאת בדברי מאיר פעיל מאיינת את “הנרטיב” על אנשי אצ”ל ולח”י, כפי שמפא”י לימדה אותו. במלים אחרות, האם הייתה סיבה אישית למאיר פעיל לפברק את סיפור הטבח, האין זה הצורך להצדיק את בגידתו בלוחמים יהודים על ידי הצגתם בפני הדורות הבאים כרוצחי נשים וילדים?

 

לאחר תש”ח ניסה שמעון מוניטה לטהר את שמם של הלוחמים, אך לא היה לו עם מי לדבר. ברם, דבר אחד הוא הצליח לעשות: הוא גילה, שדוד בן-גוריון ידע שבדיר-יאסין לא היה טבח. ב.ג. ו”ההגנה” נהנו מהפצתו של סיפור הטבח ברחבי הארץ, שגרם לערבים לברוח מפני הכוחות היהודיים. גם אחרי תש”ח רצה ב.ג. בקיום המיתוס כדי להחזיק בפחד את ערביי ישראל, אך הוא לא לקח את החטא על עצמו ועל תנועתו אלא הטיל אותו על “הפורשים”. כך הוא גם הרוויח מפחד הערבים וגם הצטייר כמנהיג “הפלג ההומני והשפוי” של התנועה הציונית, משקל הנגד ל”פשיסטים”.

ההתנהגות של ב.ג. גרמה לניקולו מקיאוולי לצקצק בלשונו מתוך הקבר ולצ’זרה בורג’יה – לחייך, אך גרוע מזה: חמדנות השלטון של ב.ג. המבוסס על שקרים וזיופים, הניחה כבר בשנים הראשונות של המדינה, את היסודות לשלילת הציונות בקרב העמים. כשבא העידן החדש, והמיתוסים החדשים אודות “היהודים הרוצחים” פוברקו באמצעות הטלוויזיה והאינטרנט – הם נפלו על מיליוני אזניים קשובות והאנטישמיות החדשה קמה במלוא קומתה.

 

כעשב בפני סופה

בדצמבר 2002 מחתה ח”כ פרופ’ נעמי חזן בפני שר הביטחון שאול מופז נגד הרצאותיו בצה”ל של איש לח”י לשעבר עזרא יכין, אשר הכחיש את הנרטיב הקדוש – טבח דיר-יאסין. גברת פרופסור לא התייחסה לאפשרות, שעזרא יכין יכול להיות דובר אמת וכי סיפור הטבח ניתן לערעור. היא אף כינתה את המרצה “משתתף בטבח”, בלי שטרחה לנסות וללבן את הפרטים.

אפשר לנתח את חוסר השליטה של גברת פרופסור בעיקרון הספק השיטתי, המהווה אבן יסוד של חשיבה מדעית מאז המאה ה-17; אפשר להתעניין מדוע דווקא חברת הכנסת מטעם מפלגה בעלת יומרות אינטלקטואליות, נבהלה כל כך מהסיכוי שעלילת הדם תנופץ; אפשר לתהות מדוע אותם החיילים המלשינים, שהתלוננו בגין חילול קודשי השמאל, כונו על ידי אשת מר”ץ במונח הסובייטי “בעלי מודעות היסטורית”.

ברם, מעניין יותר תפקידו של רב-אלוף שר הביטחון שאול מופז. מדוע הוא ציית לתכתיביה של נעמי חזן וביטל את הרצאותיו של יכין? מדוע התכופף כעשב בפני סופה ברגע שהגברת המכובדת עשתה לו “פו”? (אמנם כעבור זמן חזר יכין להרצות בצה”ל, אבל הדבר אינו גורע מחומרת תגובתו המתרפסת של שאול מופז.)

התשובה פשוטה: כי זאת דרכו הרגילה של שאול מופז. רק שנתיים לפני הפרשה הזאת, הוא התכופף באותה צייתנות בפרשה אחרת: לאחר שעלילת “הריגתו” המבוימת של מוחמד א-דורה הציתה את אש הטרור, הוא דחה את תוצאות חקירתו של נחום שחף, תיכף לאחר מאמרי השמצה בעיתון “הארץ”, שפרסם מידע שקרי על החקירה.

האמת לא עניינה את מופז. כך פיברוק נוגע בפיברוק, עוול נוגע בעוול והדם של היום זורם בעקבות המחדלים והפשעים שנעשו לפני עשרות שנים על ידי מוריהם של האלופים החדשים.

 

הפיברוק הנוסף  של מאיר פעיל

הקורא הספקן, יכול עדיין לתמוה: הייתכן שמאיר פעיל, אחד האנשים המוכרים לכל ישראלי, בעל דרגת אלוף-משנה, היסטוריון ואיש פוליטי המקדם שלום עם הערבים (על פי הגדרתו-הוא את “השלום”), אשר העלה על פני התודעה העולמית אחת הפרשיות המכוננות בתולדות מדינת ישראל – פיברק את כל הפרשה הזאת, פשוטו כמשמעו??.

ובכן, מעבר לכך, שכמות הראיות נגדו עוברת את המינימום ההכרחי שהיה נדרש על מנת להרשיעו, לו עמד מאיר פעיל לדין פלילי בשל מעשיו, מסתבר שלא הייתה זאת הפעם האחרונה שהוא הגיש לשומעי דברו נרטיב מפוברק.

בגליון “מקור ראשון” מתאריך 30.12.2001, הוא תיאר את דבריו של נציג אש”ף בסאם אבו-שריף בעניין “זכות השיבה” במפגש רב-צדדי בעניין הסכסוך ערבי-ישראלי בהאג בשנת 1989. בעקבות אותה שיחה, טען מאיר פעיל: “משמעות המושג ‘זכות השיבה’ על פי הפלשתינים היא, שלאחר שתקום מדינתם העצמאית, יחוקק חוק דומה לחוק השבות שלנו, וכל פליט, שיחפוץ להצטרף למדינתם יוכל לעשות זאת. אז מה הבהלה?

על פי מאיר פעיל, זה מה שאמר לו בסאם אבו-שאריף באותו מפגש, אך מאיר פעיל לא רק ציטט את דבריו אלא קבע כעובדה, שזהו אכן מושג “השיבה” על פי הפלשתינים. אינני יודע מתי צץ לראשונה הזיוף הזה, בוודאי עוד לפני 1989, אבל “הנרטיב” המשווה את תביעת “השיבה” הפלשתינית לחוק השבות היהודי חדר עמוק לתודעתו של השמאל; הוא זה שמאפשר להם עד היום להאמין ב”הסדר” על פי “הקו הירוק” כתוכנית האולטימטיבית לשלום.

הטענה של מאיר פעיל מופרכת על ידי הפלשתינים. כל מי שמכיר את האידיאולוגיה של “המהפכה הפלשתינית”, שעליה חונכו דורות, לא יכול לקבל את דבריו של מאיר פעיל אלא בחיוך לגלגני, ללא כל קשר למה שאמר או לא אמר לו בסאם אבו-שאריף בהולנד. ככלל, יוצרי הנרטיבים ממדרים בכל דרך אפשרית את הציבור המאזין להם מן החומר המקורי. לאיש שמאל מן השורה מותר לדעת אודות הערבים רק את מה שמנסחי דעותיו מספרים לו עליהם.

ברם, מה שמסתתר מאחורי מסך העשן, הוא מידע בעל חשיבות אסטרטגית, אשר אינו משאיר מדבריו של מאיר פעיל אבן על אבן. האירגונים הפלשתיניים, לרבות אונר”א הנשלט למעשה על ידם, מנהלים רשימות של כל “הפליטים” עם מקומות המוצא שלהם. מלבד מיליוני הפליטים המתגוררים במדינות ערב, כ-70% של אוכלוסיית הערבים ברצועת עזה וכ-40% של אוכלוסיית הערבים ביהודה ושומרון, הם תושבי מחנות הפליטים המצפים לשוב למקומות, בהם התגוררו הם או אבותיהם.

אין בתחום הזה כל פשרה. כל הדיבורים על “פתרונות יצירתיים”, “התחשבות בצרכים הדמוגרפיים של ישראל” וכד’, המוצאים מדי פעם את דרכם לעיתונים, אינם אלא זריית חול בעיניי הציבור, ללא כל אחיזה בשיח הפנים-ערבי ובמסמכים ערביים, כולל “היוזמה הסעודית”, “מסמך האסירים” וכד’.

המפתח לבית ממנו גורש הפליט, השמור בקופסה או התלוי על הצוואר, מהווה עד היום אחד הסמלים של המאבק, המככב בטקסים, בעצרות, בחומרי לימוד ובציורי ילדים. מבחינת הנרטיב הפלשתיני המכונן, לא ייפסק מאבק השחרור מן הכיבוש עד אשר כל אחד שטוען “כאן היה ביתי” יחזור למקומו. כתבתי על כך בהרחבה במאמר “פליטים, מה הבהלה?“, המעוניינים ימצאו שם ציטוטים חד משמעיים מפי אישים שונים, כולל “המתון” אבו-מאזן.

גם בשנת 1989, לו טרח מאיר פעיל להצליב את מה שהשמיע לו אבו-שאריף עם המידע מתוך השיח הערבי, יכול היה לחשוף את האמת. קשה להאמין, שמדובר בטעות תמימה. נושא “השיבה” הוא כה מרכזי בתודעה הפלשתינית, שאין אדם הנושא תואר היסטוריון רשאי להתעלם ממנו.

נרטיב הפליטות הוא לב-לבו של העימות, זהו הנרטיב האסטרטגי החשוב ביותר המקיים את המלחמה בין ישראל לערבים; בשאלה האסטרטגית הזאת הלכה מדינת ישראל בתלם המותווה לה על ידי מאיר פעיל ואנשי מחנהו.

מאיר פעיל לא היה האיש היחיד שהגה את הנרטיב הטריטוריאלי של המלחמה, אבל הוא אחד האנשים שאנשי שמאל אחרים שתו בצמא את דבריהם: הרי הוא זה אשר “חשף את פרצופם האמיתי של הימניים, רוצחי נשים וילדים בדיר-יאסין”, הוא אדם בעל תארים ותפקידים כה מכובדים! אם אחד כמוהו טוען, שאין שום בעייה עם הפליטים, צריך רק לסגת מן “השטחים” והכל יהיה בסדר – אז זה אומר שזה נכון, נקודה.

השקר האווילי על “חוק השבות הפלשתיני” והקטנת המשמעות של “השיבה”, תפסו אחיזה כה חזקה, שאהוד ברק, לשעבר ראש אמ”ן ורמטכ”ל, אשר כקצין צה”ל בכיר היה תלמידו של מאיר פעיל, העדיף להאמין בדברי ההבל ולא בחומר, שאליו חייב היה להיחשף בתוקף תפקידיו. לפני ועדת קמפ-דייוויד הוא החשיב את “תביעת השיבה” של משלחת אש”ף להקשחת עמדות חסרת משמעות מעשית, עד שהופתע לגלות, שהוא לא ידע לקראת מה הוא הולך.

דווקא מאיר פעיל, אשר שולל את “שיבת הפליטים” לתחומי הקו הירוק, נמנה על יוצרי האגדה, אשר למעשה סוללת היום את הדרך לכך. חלום השווא “הם יחזרו בעבר השני של הקו הירוק ואנחנו – בעבר הזה של הקו הירוק” צץ כבר לפני מספר שנים אצל אברהם בורג (לפחות במאמר אחד שפורסם בעיתון השמאל הרדיקלי האיטלקי “אל-מניפסטו”).

 

מחיר המיתוס

הפרכת מיתוס הטבח בדיר יאסין תופסת בספר את הפרק הראשון. ההמשך מוקדש לטבח שיירת הדסה, שהיה נקמה בגין הטבח שלא היה בדיר-יאסין, לטבח המושתק בשבועי עין-זייתון, שנעשה על ידי לוחמי הפלמ”ח ובתובנות על תרבות המיתוסים שנוסדה עם קום המדינה ושולטת במערכת הביטחון הישראלית והיא הסיבה לכשלונות צה”ל בעזה ודרום לבנון היום.

ניתן להסיק, שהמיתוס של דיר-יאסין הקל על המדינה שבדרך להילחם על חייה, ובמובן הזה היה אולי מוצדק כתחבולת מלחמה, בדומה לבניית טנקים מקרטון כדי להרשים את האויב בכמות הטנקים שיש לנו, אבל הדבקות בו לאחר המלחמה הזינה את אש השנאה בין המחנות הפוליטיים בפנים וכרסמה בלגיטימיות של הציונות בעולם.

אפשר רק לנחש אילו חלקים מן ההיסטוריה האמיתית של המזרח התיכון קבורים עדיין תחת שכבות עבות של מיתוסים מושרשים. כמה שכבות עוד נצטרך לחרוש ולהפוך, בטרם נוכל להניח, שאנחנו פחות או יותר יודעים את העבר, מבינים את ההווה ויכולים לתכנן משהו לעתיד?

אין בי די נאיביות לצפות שהאנשים, שעולמם הפוליטי נרקם מעלילות תוצרת בית מדרשו של מאיר פעיל ושות’, יזדעזעו לפתע פתאום ויתחילו לחפש בכל פינה אחר האמיתות האבודות. אבל היכן כל השאר, מדוע רובם עדיין מסרבים להכיר באקטואליות של ההיסטוריה, ואינם מזהים את הקו הישיר העובר מעלילות הדם הישנות לאסונות הפוקדים אותנו בימים אלה?

 

***

להלן קישורים לקבצי הקלטה של ההרצאות אודות דיר-יאסין

הרצאה של דר’ אורי מילשטיין במרכז מנחם בגין בירושלים (22.6.07)

הרצאה של עד הראייה שמעון מוניטה באותו ארוע

הרצאה של דר’ אורי מילשטיין במסדר ז’בוטינסקי בתל-אביב (5.6.07)



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר