סמרטוט אדום – טור שבועי, 17 ביוני, 2007: מלחמת אזרחים בעזה – האם השמאל טעה?

סמרטוט אדום – טור שבועי, 17 ביוני, 2007: מלחמת אזרחים בעזה – האם השמאל טעה?

גדעון ספירו
גדעון ספירו 06.07.2007 10:24
סמרטוט אדום – טור שבועי, 17 ביוני, 2007: מלחמת אזרחים בעזה – האם השמאל טעה?


מלחמת אזרחים בעזה – האם השמאל טעה? *** מכת ברק *** הנשיא התשיעי



מלחמת אזרחים בעזה – האם השמאל טעה?

הידיעות והתמונות הקשות המגיעות ממלחמת האזרחים בעזה, חייבות לקומם כל מי שנאבק למען זכויות האדם. תנועת החמאס הפעילה מידה רבה של אכזריות כלפיי יריביהם מהפת”ח, במסגרת ההשתלטות הצבאית על עזה. לא רק אויבי החמאס נפגעו, גם אזרחים שאינם חלק מהמערך הצבאי, בהם ילדים ונשים נרצחו.  תמונות כמו רצח פעיל פת”ח וזריקת הגופה מהקומה ה-18, גרירת גופה של פעיל אחר באחד ממחנות הפליטים לעיני התושבים, הן מפלצתיות. אם מצרפים לאלו את הביזה שערכו אנשי החמאס בבתיהם של מנהיגי הרשות, כולל ביתו של הנשיא לשעבר ערפאת, מי שנחשב עד אתמול כמנהיגו הבלתי מעורער של העם הפלסטיני, משתקפת איבה התהומית בין שני המחנות.

אנשי הימין רווים נחת. הם מעולם לא הסתירו את שמחתם כאשר ערבים הורגים ערבים. עתה הם מקבלים רוח גבית לסוג נתעב של נימוקים גזעניים בנוסח  “ככה זה עם הערבים” “תראו איך הם רוצחים אחד את השני” , “אמרנו לכם שאין עם מי לדבר” והמנטרה המוכרת “הכל בגלל הנסיגה מלבנון ופינוי המתנחלים מעזה”.

 

אני למשל כלל לא הופתעתי מהאכזריות בעזה. היא הייתה צפויה, לא בגלל שמדובר בערבים, אלא משום שככה מתנהלים הדברים בדרך כלל במלחמות אזרחים. הן מוציאות  מהמחנות הנצים, בעיקר כאשר אחד מהם שייך לימין לאומני או דתי פונדמנטליסטי (אבל לא רק), אכזריות בל תתואר. כך היה במלחמת האזרחים בספרד, במלחמת האזרחים בארה”ב, במלחמת האזרחים ביוגוסלביה, במלחמת האזרחים ביוון, במלחמות האזרחים ברואנדה וקונגו, אם להזכיר מספר קטן של דוגמאות. שלא יהיו אשליות, כך יהיה גם אם תפרוץ מלחמת אזרחים בישראל. אין זה סוד כי תהום פעורה בין המתנחלים למתנגדי הכיבוש.  השנאה והאיבה הרושפות  מהאגף האידיאולוגי של המתנחלים הפשיסטים נושאי הנשק כלפיי השמאל הישראלי לגווניו השונים, הן כה עמוקות, עד שאין ספק בליבי, כי במלחמת אזרחים ינהגו המתנחלים באותה פראיות, בוודאי אם ידם תהיה על העליונה, כפי שעשו אנשי החמאס בעזה. בל נשכח כי לכל נבלה מתנחלית יש תמיד איזה רב הנותן גם את ההכשר האלוהי.

 

האם המתרחש בעזה מחייב רוויזיה בקרב השמאל  העקבי (להבדיל מהשמאל המתנדנד כלולב בהתאם לכל רוח מצויה). תשובתי היא לא.

הנחות היסוד שלנו תקפות. הכיבוש הוא אבי אבות הטומאה, הוא המטריה שאפשרה את כל ההתפתחות הזו, הוא החממה שדישנה ודיפנה את הפונדמנטליזם הדתי, בישראל כמו בפלסטין.

סרבנות השלום הישראלית הייתה מתוכננת. ישראל בקוצר ראייתה, תכננה רשות פלסטינית מעוקרת ומושחתת. ערפאת עמד בצפי השחיתות, אבל התברר כי אינו מוכן להיות גנרל לאחד פלסטיני ועומד על הזכויות הלאומיות של עמו. התוצאה, ערפאת נרצח בידי שרון וסוכניו. יורשו אבו מאזן, שעשה כל מאמץ לבוא לקראת ישראל, פיו הפיק מרגליות שלום ודו קיום, הכיר בישראל מאה פעמים ביום, עשה כל מאמץ למצוא חן בעיני המערב, הפך לחביבו של בוש שעטף אותו במחמאות, אבל ישראל עשתה ממנו צחוק, הפכה אותו לשליט  בובה, שלא הצליח לספק את הסחורה: סיום הכיבוש ותנופה כלכלית.  במציאות זו של  הרחבת התנחלויות ובניית מאחזים על אדמה פלסטינית, שחיתות שלטונית של אנשי הפת”ח מלווה במצוקה כלכלית של מיליוני העם הפלסטיני ואימפוטנטיות פוליטית, נשאבה תנועת החמאס  כאלטרנטיבה לוחמת ולא מושחתת וניצחה בבחירות. במקום למצוא דרכים להידבר עם הממשלה הנבחרת, הכריזה ישראל על חרם, אולם החרם במקום להחליש את החמאס, חיזק אותה.

ישראל מימשה את תכניתה לחלק את פלסטין לגיטאות דמויי בנטוסטנים, מנותקים אחד מהשני, כאשר עזה היא ספינת הדגל בתכנית זו. עתה באה תנועת החמאס ומימשה את התכנית הישראלית בדרכה שלה. הגולם קם על יוצרו. מדינת ישראל לא יודעת מה לעשות עתה, כאשר בשכנותה הולכת ונבנית רשות חמאסית דתית קנאית וחמושה.

מי שלא רצה לעשות שלום עם ערפאת, אבו מאזן והנייה בהתאם לתכנית השלום של הליגה הערבית, סופו שאוכל את הפירות הרקובים של מדיניותו. עוד נכונו לנו ימים רעים.

 

האם האשמה הישראלית משחררת את תנועת החמאס מאשמתה שלה? בוודאי שלא. התנועה התגלתה כרצחנית, מבצעת פשעי מלחמה, אנטי דמוקרטית, שעם עלייתה לשלטון דבקו גם בה סימני שחיתות, כפי שדיווחה עמירה הס במאמריה בהארץ.

אנשי שמאל החרדים לזכויות אדם ונאבקים למימושם, לא יכולים להיות נייטרלים  אל מול הרציחות והפשעים.

מדובר בתנועה שמבקשת לכונן שלטון רודני מושתת על הלכה דתית, רודף מתנגדים פוליטיים, מפלה את הנשים, מוציא להורג הומוסקסואלים וכופרים אחרים. שלטון חשוך וריאקציוני.

ד”ר מוסטאפה ברגותי, שהיה שר בממשלת האחדות הלאומית, אמר בראיון לחדשות ערוץ 2 (17.6.2007) כי הכיבוש  אשם במצב אליו נקלע העם הפלסטיני אולם אף אחד לא הכריח את החמאס לבצע את פשעיו, זו הייתה בחירתו.

 

יש אנשי שמאל שמוכנים להתייחס בסלחנות לפשעי תנועת החמאס בגלל עמדתה האנטי אמריקאית.   אנטי אמריקאיות אינה יכולה לשמש כמטהר פשעים. נא לזכור כי לאחר שהנשיא קלינטון פירסם את תכנית השלום שלו, המתנחלים היו האגף האנטי אמריקאי ביותר בחברה הישראלית, אבל זו לא הייתה סיבה לאנשי שמאל לתמוך בהם.

 

מתלהמים מהימין והמרכז מציעים לישראל את מה שהם תמיד יודעים להציע: מלחמה. להיכנס בהם, לכבוש את הרצועה, או לפחות לחנוק אותה, לנתק את המים והחשמל, לא להעביר מזון, שימותו. שיטבעו בים של עזה, כחלומו הרטוב של יצחק רבין בשעתו.

זו תהיה טעות. יש להשאיר לפלסטינים לפתור את השסע שנפער ביניהם. הם בוודאי יבקשו תמיכה מהליגה הערבית והקהילה הבינלאומית. ישראל תעשה בחוכמה עם לא תאיים, לא תחנוק, לא תרעיב  ולא תפלוש.

מדינת ישראל כבר ניסתה את כל שיטות המלחמה, הדיכוי והבריונות במערכת יחסיה עם העם הפלסטיני,  רק לא את השלום. הגיע הזמן להחליף דיסקט אחרי 40 שנים של כיבוש.

 

מכת ברק

מפלגת העבודה סובלת מהסתיידות בשלב מתקדם, שאחרת קשה להסביר כיצד חזרו ובחרו חבריה את הכישלונר אהוד ברק ליו”ר המפלגה. האיש  שהכשיל את המו”מ לשלום בקמפ דיידויד, שהמציא את מנטרת “האין פרטנר” אשר חרכה בשמאל הורוד וסייעה לימין לעלות לשלטון, אישר את עלייתו הפרובוקטיבית של שרון לרחבת המסגדים שבעקבותיה פרצה אינתיפאדת אל אקצה, יזם הרג פלסטינים בשלב הראשון של האינתיפאדה כשזו עדיין התנהלה כמרי אזרחי בלתי חמוש, הרחיב את הבנייה בהתנחלויות מעבר למה שעשה קודמו נתניהו מהליכוד, התגלה כמושחת בפרשת העמותות הלא חוקיות שהקים במערכת הבחירות אבל ברח מאחריות והפיל את התיק על אחד מעוזריו, אחראי לטבח אזרחים ערבים בהפגנות אוקטובר 2000 וגם שם ניסה לברוח מאחריות, תומך בכלכלת שוק בריונית נוסח נתניהו,   גורש בבושת פנים מהשלטון ועתה, לאחר ש”עשה לביתו” והרוויח עשרות מיליונים “כיועץ” , או חבר דירקטוריון או קיבל אחוזי בעלות בכל מיני חברות שעוסקות בנושאים צבאיים או ביטחוניים, החליט לשוב לפוליטיקה וחברי המפלגה חזרו ובחרו בו.

 

אחת התופעות המדכאות בבחירתו מחדש של ברק, היא העובדה שהוא קיבל את מספר הקולות הגדול ביותר בקרב חברי המפלגה הערבים. האיש שכראש ממשלה היה אחראי להרג פלסטינים אזרחי ישראל, שבשעתו נאמר עליו כי לא יהיה ערבי אחד שיצביע עבורו לאחר אירועי אוקטובר 2000, קיבל תמיכה מסיבית במפלגתו דווקא מהם. לעג לרש הוא העובדה שהאיש שנחשב למגייס הקולות עבור ברק בקרב החברים הערבים אינו אחר מפושע המלחמה השר בנימין בן אליעזר. מה שמוכיח כי תופעת המשת”פיות  עם המדכא חוצה גבולות לאומיים ודתיים. בגרמניה של שנות ה-30, היו אזרחים יהודים שהיו מוכנים להשתלב במפלגה השלטת כפטריוטים גרמנים.

 

אכזבה נוספת היא ח”כ שלי יחימוביץ, שהפציעה ככוכב חדש בשמי הפוליטיקה הישראלית, הציגה עצמה כסוציאל דמוקרטית חברתית, חברה לאהוד ברק, וגם הצביעה עבור ראובן ריבלין מהליכוד לתפקיד נשיא המדינה, האיש שתומך במשטר האפרטהייד בשטחים הכבושים. איזה סוציאל דמוקרטית חביבה.

 

אין בי חמלה על הדחתו של עמיר פרץ מתפקיד היו”ר. הוא הרוויח אותה בצדק. מי שנבחר על כרטיס של שוחר שלום ופעיל חברתי, והפך לברון מלחמה מיותרת ותחת הנהגתו המשיך צבא הכיבוש במסכת ההתעללות בעם הפלסטיני, ראוי שילך הביתה. אולם כאשר הבחירה היא בין האדמירל שהיה ראש השב”כ,  שהוא בין השאר ממונה על ציד אדם בשטחים הכבושים, לבין הגנרל שהיה אלוף פיקוד המרכז, (ממונה על הכיבוש בגדה), ולאחר מכן רמטכ”ל צבא הכיבוש וכראש ממשלה המשיך במדיניות הכיבוש, סרבנות השלום, האפליה וההפרטה, מצופה מכל בעל מצפון להטיל פתק לבן או להימנע מהצבעה.

 

הנימוק המרכזי שברק חזר עליו בהופעותיו בסניפי המפלגה, היה, כי הוא יחזיר את כוח ההרתעה לצבא. איך יעשה זאת? האם הוא מתכנן לנו עוד מלחמה?

ואולי אני בכלל רואה שחורות, ויש “אהוד חדש” כפי שאמרו יועצי התקשורת, והוא הפיק לקחים ממפולת כישלונותיו והפך, בשלב זה בסתר, לאיש שלום ושוויון שממנו יצמח לנו לפתע אור נגוהות הישועה? אשרי המאמין.

 

הנשיא התשיעי

הודו לה’ כי טוב, כי לעולם חסדו – שמעון פרס נבחר לנשיא המדינה. שני הדברים הראשונים שעשה פרס לאחר בחירתו, ביקור אצל מנהיג ש”ס הרב עובדיה יוסף וביקור בכותל שם הטמין פתק. גם פרס בעובדי הדיסכותל, כפי שהגדיר בשעתו פרופסור ישעיהו ליבוביץ את עבודת האלילים סביב הכותל.

יש מיגוון סיבות מדוע להתנגד לפרס כנשיא. חלקו המכריע בהקמת הכור הגרעיני בדימונה היא אחת מהן. הוא רואה בכור את אחד משיאי הישגיו וחוזר ומודיע עד כמה הוא גאה בו. מי  שנושא באחריות לחימושה הגרעיני של ישראל בסדר גודל של  מאות פצצות אטום שעלולות להחריב את כל המזרח התיכון, לא ראוי לתמיכתם של הנאבקים למען עולם חופשי מנשק השמדה המוני.

 

מאמרים: גדעון ספירו  



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר