הפרת הכלל של “הפרדת רשויות” – פרק 2

הפרת הכלל של “הפרדת רשויות” – פרק 2

נאור עמנואל
נאור עמנואל 23.06.2007 00:58
הפרת הכלל של "הפרדת רשויות" - פרק 2


לא לחינם אנו רואים תופעות שהן מוזרות לכאורה, בהן נידרש הבג”ץ להחליט החלטות שילטוניות מובהקות, שעל דעת כל איש מדע המדינה קטן כמוני, הן החלטות שמסורות בידי הרשות המבצעת/הממשלה ו/או גופים שילטוניים אחרים בלבד. דוגמא טובה לכך היא השאלה המגוחכת לדיון ולהחלטה של הבג”ץ, היכן תעבור החומה? מה יהיה עוביה וגובהה בכל נקודה ונקודה?



הכלל של הפרדת רשויות הוא כלל יסוד בסיסי בכל מישטר דמוקרטי תקין, וכאן אני בא לטעון כי באמצעות המדיניות של “הכל שפיט והכל בגיץ” כפי שתוארה לעיל, פוגע בית המשפט העליון באחת מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי שלנו ויוצר אנרכיה שלטונית במדינת ישראל. הכלל של “הפרדת רשויות” במשטר דמוקרטי, בא לתחום גבולות של מותר ואסור מבחינת הסמכויות השלטוניות והאחריות של כל גוף שלטוני למה שנעשה בתחומו. המדיניות של “הכל שפיט והכל בגיץ” מביאה את הבג”ץ ובית המשפט העליון לקחת לעצמם סמכויות שהם בידי הכנסת ו/או הממשלה בלבד. וכך, הבג”ץ לא מהסס לפסוק “בעזות מצח רבה” בשאלות עקרוניות שמעסיקות ומפלגות את העם הזה מזה שנים, בנושאים רגישים של דת ומדינה כמו: “מיהו יהודי?”, או הכרה בנישואים של זוג בני מאותו מין, שהכנסת ברגישותה הרבה, בהיותה מייצגת את העם, נמנעת או לא רוצה להכריע בהם.

הכרעה בנושאים רגישים כאלה על ידי מספר שופטים על פי דיעותיהם האישיות אשר אינן מייצגות את העם ואת רצונותיו, היא בלתי דמוקרטית בעליל. הבג”ץ שאינו מייצג איש בעם הזה, לא פעם ולא פעמיים ממהר בלהיטות רבה להכריע בנושאים עקרוניים שמונחים על שולחנו כאילו להכעיס. כאילו להראות לכנסת ולממשלה שאם הם לא מסוגלים להכריע, הוא, הבג”ץ, יראה להם איך מכריעים בזמן קצר בנושאים כה גורליים לעיתים, וזאת על פי דעתם של 5 או 10 שופטים חכמים, שנצרבו כאילו מאותה תבנית של האליטה האשכנזית השמאלנית והירושלמית, ואשר חושבים בדרך כלל דומה בנושאים שונים. ולא לחינם כך, אין זה דבר מיקרי שהרכב בית המשפט העליון מבוסס על אותה תבנית של שופטים שעברו בחייהם המקצועיים מסלול דומה.

לא לחינם אנו רואים תופעות שהן מוזרות לכאורה, בהן נידרש הבג”ץ להחליט החלטות שילטוניות מובהקות, שעל דעת כל איש מדע המדינה קטן כמוני, הן החלטות שמסורות בידי הרשות המבצעת/הממשלה ו/או גופים שילטוניים אחרים בלבד. דוגמא טובה לכך היא השאלה המגוחכת לדיון ולהחלטה של הבג”ץ, היכן תעבור החומה? מה יהיה עוביה וגובהה בכל נקודה ונקודה?

אם אכן הבג”ץ הופך את עצמו, על ידי מתן החלטות בנושאים כאלה לגוף שלטוני, מי יהיה אחראי לתוצאות ההחלטה שלקח הבג”ץ אם הן תתבררנה בסופו של דבר כהחלטות כושלות? ממי נידרוש אז  ליתן את הדין?

אם הבג”ץ הוא גוף שלטוני שלוקח החלטות כמו כל גוף שלטוני אחר במדינה, אזי מן הדין הוא להקים מוסד “בג”ץ על” שיאפשר לציבור שחש עצמו נפגע מכך, להגיש בג”צים כנגד החלטות שלטוניות של הבג”ץ.

זהו בדיוק הבלגן שנובע מאי שמירה על “הפרדת הרשויות”. חוץ מזה, אם הבג”ץ רוצה לפסוק ולהכריע בנושאים עקרוניים שהם מסמכותו של הריבון שמייצג את העם, הכנסת במקרה זה, מן הראוי שגם הרכבו של הבג”ץ ישקף את רצון העם או נציגיו, בין אם באמצעות הקמת בית משפט לחוקה או בין אם באמצעות הנהגת שיטה אחרת לבחירת שופטים, מזו הנהוגה כיום על ידי הועדה לבחירת שופטים. אפרט את הצעתי לכך בהמשך.

כדי למנוע אפשרות של בג”ץ לעומתי לכנסת ולממשלה. אני מציע לאזן בין בית המשפט העליון, והבג”ץ, לבין הכנסת והממשלה, קצת בדומה לאיזון הרשויות שבין הנשיא, בית הנבחרים ובית המשפט העליון בארצות הברית.

אני מבקש להציע בהמשך המאמר, מתכונת חדשה לבחירת שופטים לבית המשפט העליון. בחירת שופטים לבתי משפט בערכאות נמוכות יותר, תוכל להמשיך להיעשות על ידי הועדה לבחירת שופטים במתכונת דומה לזו הקיימת, ובלבד שהכרעות מחייבות ותקדימיות, בנושאים קונסטיטוציונים שונים לא ימסרו לערכאות נמוכות יותר מבית המשפט העליון.

ענין נוסף הנובע מן “האימפריאליזם השיפוטי”, הוא הרצון של בית המשפט העליון להכתיב לממשלה ולחברה, סטנדרטים של מוסר וצדק. אומנם זה אכן בית משפט עליון, אבל המונח “עליון” לא בא לרמוז שהשופטים שיושבים שם קשורים יותר מכל אחד מאיתנו “באל עליון”, לא ידוע לי שכולם שם צדיקים גמורים וכי רוח הנביאים נחה עליהם. לא מתפקידם להכתיב לנו, לחברה ולמוסדות שלה, כללי מוסר וצדק. לא עניינו של בית המשפט העליון לפסול מינוי של מפכ”ל חדש למשטרת ישראל. בית המשפט העליון לא אחראי לתיפקודה של משטרת ישראל, לזה אחראית ממשלת ישראל בלבד. על מחדלים וכשלונות של גופים שילטוניים שפועלים תחתיה, היא עומדת לבחירות ונענשת על ידי הציבור מפעם לפעם, כאשר הציבור רוצה להעניש את המפלגה השלטת. חוץ מזה כבר נאמר: “אין סמכות בלי אחריות”. זו אימרה ידועה. אני מציע שהבג”ץ יפסיק להיות צדקני ומוסרני כל כך כפי שהוא, אף אחד לא הטיל עליו את המשימה הזו, לא עניינו של הבג”ץ לקבוע מי ראוי ומי פסול לתפקיד כלשהו, לא עניינו של הבג”ץ להחליט אם ראוי או פסול למנות את חיים רמון לאחר הרשעתו לכהן כשר בממשלה. לבג”ץ אין, ואסור שיהיה מה להגיד בענין זה. זה פשוט לא מעניינו. אין חוק שמטיל עליו את האחריות הזו. זו סמכות שהוא ניכס לעצמו בתאוה רבה, במסגרת “האימפריאליזם השיפוטי” שעליו דיברנו קודם. 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר