בעיית הבג”ץ – מדיניות האקטיביזם השיפוטי “הכל שפיט והכל בגיץ”  

הגורם מספר אחד בקילקולים של המערכת, הוא הבג”ץ – משנתו ומורשתו של הנשיא לשעבר, השופט אהרון ברק. זוהי מדיניות של “הכל שפיט והכל בגיץ”, הנקראת לפעמים גם “אקטיביזם שיפוטי” או “אימפריאליזם שיפוטי” בעיני מבקרים אחרים. גם הדרך בה נבחרים שופטים חדשים לעליון, באמצעות הועדה לבחירת שופטים – לקויה.

מדיניות “הכל שפיט והכל בגיץ”, זו שאינה דורשת מן העותר לעמוד בזכות עמידה כלשהי, הפכה את הבג”ץ לכלי ניגוח פוליטי בידי פוליטיקאים למיניהם, בעיקר ממפלגות השמאל הקטנות, ובידי גורמים תאבי פירסום חינם, שמשתמשים בבג”ץ כדי לכפות על הכנסת והממשלה, ועל העם כולו למעשה, את רצונם בנושאים שונים.

באופן זה, הבג”ץ הפך עצמו למכשיר “עוקף דמוקרטיה“, עוקף כנסת ועוקף ממשלה.

כאשר הכנסת ו/או הממשלה לא יכולים, או אינם רוצים לתת הכרעה שמתאימה לדעתו של עותר כלשהו, בענין כלשהו, כמו למשל בענין גיוס בני ישיבות לצה”ל, או הכרה בנישואים של בני זוג מאותו מין, מה הבעיה? הולכים לבג”ץ, כדי שהוא בקלות רבה יעשה את המלאכה עבורם, יגיע להחלטה הרצויה לעותר ויאכוף אותה על הכנסת והממשלה ועל העם כולו למעשה, מעשה שהוא אנטי דמוקרטי ביסודו ובניגוד לכלל “הפרדת הרשויות” שהוא מאבני היסוד של כל משטר דמוקרטי תקין. אסביר זאת בהמשך.

הדוגמא של הכרה בנישואים של בני זוג מאותו מין, זועקת ממש לשמים. באיזו זכות ומאיזו רשות, לוקח הבג”ץ החלטה כזו וכופה אותה על העם כולו, בניגוד למורשתו ולתרבותו ההסטורית רבת השנים? כן, אני יודע, יבואו אנשים ויגידו “מתוקף חוקי היסוד שהכנסת חוקקה”, וזה לצערי יהיה נכון פורמלית אבל לא עניינית. זו דוגמא רעה של יהירותו הרבה של הבג”ץ, זו דוגמא לניצול לרעה של הקונסטיטוציה בפועל, הקיימת במדינה שלנו. זו דוגמא על איך מערכת משפט בישראל יכולה להפוך אויב לדמוקרטיה שלנו, וזאת, על ידי ניצול כל כך ציני וחסר בושה של הסמכויות שנתן לה החוק. וכאן אני אומר ורוצה להזהיר את כולנו, צאו וחישבו מה יקרה כאן כאשר אם – חס וחלילה, השם ישמור – הכנסת תחוקק לנו חוקה, כפי שמקוים כמה פרופסורים משועממים. עד היכן יוכלו הבג”ץ ובית המשפט העליון להרחיק לכת בניצול לרעה של סמכותם לפרש את החוק ולהביא להפרה בוטה של כללי הפרדת הרשויות? אולי עד להכרה בנישואים בין בני אדם ובעלי חיים?! בג”ץ צנוע יותר היה יודע לשים לעצמו גבולות, כך שגם אם פרשנות מסוימת של החוק על ידי בית המשפט העליון והבג”ץ היא להלכה אפשרית, באופן מעשי היא אסורה ואנטי דמוקרטית, משום שהיא מהווה חציית קו אדום והפרה בוטה של כללי “הפרדת רשויות” של הדמוקרטיה שלנו וזאת משום שיש עניינים במשטר דמוקרטי שבהם ניתן להכריע אך ורק בחקיקה ראשית של הכנסת ולא בחקיקה משנית, בלתי שקולה ומזדמנת  של הבג”ץ ובית המשפט העליון.

 אני מרחיב על הסיכונים של חקיקת חוקה בהמשך המבואה לעיל.