נפל לידי ספרון בשם הבטיחו יונה בפורמאט A6, 62 עמודים, שווה לכל כיס תרתי-משמע, ואם לא מספיקה הכותרת הראשית, באה כותרת המשנה תחזיות שווא עיתונאיות 2000 – 2006, וזה כבר נותן את התמונה המלאה על הספר: התחשבנות עם כל “נביאי השלום”, במרכאות או בלעדיהן, על כל תחזיותיהם אשר התבדו.

כמובן שישר מתעוררת השאלה איפה הן התחזיות של נביאי החורבן אשר התבדו, משהו כגון הבטיחו שואה.

אבל זה עוד לא הכל, כי עדיין חסר לנו ה”אמרנו לכם”, של שני אגפיה של המפה הפוליטית. התחזיות אשר נחשבו “הזויות” בזמנן, אבל התגשמו, משום מה.

אז לא. המלקטים, חגי סגל ואורי אורבך אומרים, בהקדמתם לספרון, כי זה אינו ספרון של “אמרנו לכם”, ומכאן אנו למדים כי נצא מהלקט הזה עם רבע-תאוותנו בלבד.

אנחנו כנראה עם אופטימי, מלאי תחזיות ורודות, ואך טבעי הוא שמתוך ים של נבואות כאלה – חלקן לא מתגשמות. אם מתוך אלף תחזיות מתגשמות “רק” 950 – אפשר להגדיר זאת כהצלחה אדירה, אבל אפשר לקחת את ה-50 שהתבדו – ולהציג את בעליהן כנביאי-שקר.

אז כמוצר “אנקדוטי” זה ספרון מאוד חביב, אבל כדי להסיק מסקנות על כושר החיזוי של יחיד, או של רבים, צריך להציג את סך-כל התמונה.

ואם באמת-ובתמים רוצים תמונה שלמה-שלמה – רצוי שהמלקטים לא יהיו מוטים-פוליטית, כדי שגם הלקט שלהם לא יהיה מוטה-פוליטית, ולא יהפוך מביקורת-העיתונות לחומר-תעמולה. אם היו לוקחים שותף מהצד הנגדי של המפה הפוליטית, המוצר היה נראה טוב לאין שיעור.

יותר קשה, כמובן, למצוא תחזיות אשר בעליהן זכו לסיבוב-אצבע מול רקתו של המגיב – אולי משום שמלכתחילה אנשים נזהרים בתחזיותיהם, ובאין תחזית איש לא יזכיר לך מה אמרת.

לשבחם של המלקטים ייאמר כי הם לא היססו להביא גם תחזיות-שווא של עצמם, אשר התבדו לא תוך שש שנים, אלא תוך שנה-ומשהו.

כך אורי אורבך, 11.2.2005:

“סביר להניח שבבחירות הפנימיות הבאות כל יריבי ראש הממשלה (אריאל שרון, כמובן – ש’ נ’) ינקמו בו באמצעות אהוד אולמרט. המקום ה-47 ברשימה נראה לי סביר. ועל כן, אהוד היקר, תהנה מהרגע הפוליטי שלך עכשיו, מכיוון שהוא הולך ואוזל”.

וכך גם חגי סגל, 10.3.2005:

“אם צה”ל מתכונן למלחמה הבאה כמו להתנתקות אפשר להיות רגועים. ערכת ההסברה של מפקדת חיל חינוך למפקדי הפינוי מסגירה השקעה עצומה”.

מי שקורא את הספרון הזה צריך, כאמור, להחליט אם לפניו ביקורת-העיתונות, או כרוז פוליטי שקוף.

בהקדמה לספרון מזכירים המלקטים ספרון דומה אשר הוציאו בשנת 1992, ושמו “והיום עוטפים בזה דגים”. העובדה שחוץ מהמלקטים איש לא זוכר את הספרון ההוא מלמדת שגם בו עטפו דגים בשוק, ביום המחרת – וכנראה שכך יהיה גם גורלו של הספרון הזה.

והשאלה היא כמה דגים אפשר לעטוף בספרון בן 64 עמודים, בפורמט A6.