עוד מפקד שאיחר


עוד מפקד שאיחר




אביתר בן-צדף 24.03.2007 11:32


עוד מפקד שאיחר


האמנם גורודיש אשם בתבוסת מלחמת יום הכיפורים? האם יש להבדיל בין המחדל בתכנון המבצעי לבין כשל המודיעין? אביתר בן-צדף על הדרכים שבהם צה”ל מסרב להפיק לקחים מכישלונות במלחמות ישראל





על ספרו של אריה שלו, “כישלון והצלחה בהתרעה – הערכות המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים”, בהוצ’ מערכות ומרכז יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל-אביב. תל-אביב, 2006, 318 עמ’

 

מקובל מאוד בחברה הישראלית, שכישלון צה”ל במלחמת יום הכיפורים נבע ממחדל של אלוף שמואל גונן-גורודיש, אלוף פיקוד הדרום, בניהול המלחמה וממחדל מודיעיני, שקדם למלחמה. את המיתוס השקרי הזה, אני חושד, קידמו אנשי רב-אלוף דוד אלעזר, הרמטכ”ל, שכשל במלחמה – על מנת לספק לציבור הישראלי שעיר לעזאזל על המפלה החמורה – ולא הראשונה – שספג צבאנו בשדות הקרב.

 

יש הרבה הוכחות לכך, שצבאנו כשל במלחמה זו – כמו במלחמת ההתשה ובכל המלחמות, שהיו אחריה – כיוון שמפקדי צה”ל כושלים בהבנת ענייני צבא ומלחמה. ראינו הוכחה לכך במלחמותינו בלבנון בשלושים השנה האחרונות, ובעיקר בקיץ האחרון.

 

אריה שלו, שהיה עוזר ראש אגף המודיעין (אמ”ן) להערכה במלחמת יום הכיפורים, מסכים מניה וביה עם קביעתי. “יש, לדעתי, להבדיל בין המחדל בתכנון המבצעי לבין כשל המודיעין” – הוא כותב – “במושג ‘מחדל מבצעי’ הכוונה בספר זה לשני נושאים עיקריים הכרוכים זה בזה: (1) תפיסת הצבא הסדיר כמקדם ביטחון, שיש ביכולתו לבלום כל מתקפה של צבאות מצרים וסוריה. (2) התפיסה שאין צורך לגייס את כל מילואי צה”ל במקרה של היווצרות איום מלחמה, היות שכאמור, ניתן לבלום כל מתקפה בכוחות של הצבא הסדיר” [1].

 

ועדת אגרנט לחקר מלחמת יום הכיפורים קיבעה את שני השעירים לעזאזל הללו כאחראים לכישלון במלחמה. מאז, קשה להתעלם מהמיתוס השקרי, שנועד לחפות על מחדלי הצבא להפיק לקחים ממלחמת ששת הימים וממלחמת ההתשה, בבניין הכוח, בהכנה למלחמה ובניהול הקרבות.

 

הערה שנייה יש לי על עיתוי הספר. צה”ל סירב ללמוד את לקחי מלחמת יום הכיפורים – כפי שסירב ללמוד את לקחי מלחמותיו הקודמות. רב-אלוף מרדכי גור, הרמטכ”ל החדש, פיזר, מיד עם מינויו לתפקיד, באמצע שנת 1974, את מחלקת היסטוריה במטכ”ל/מה”ד, ועד היום אין לנו היסטוריה רשמית של מלחמה זו. אלוף שלמה גזית, ראש אמ”ן, הורה עם כניסתו לתפקידו, באותה העת, להפסיק לחקור את תפקוד אמ”ן לפני מלחמת יום הכיפורים.

 

לכן, סביר, שספר יסודי כל כך על המלחמה התפרסם אצלנו רק 33 שנה אחריה. המהדורה הראשונה של מיתוס מול מציאות, ספרו של אלוף אלי זעירא,  ראש אמ”ן במלחמה [2], התפרסמה במלאת עשרים שנה למלחמה; נעילה, ספרו של תת-אלוף יואל בן-פורת,  מפקד היחידה המרכזית לאיסוף 848 באמ”ן [3], התפרסם שנתיים לפני כן; וההפתעה הבסיסית, ספרו של סא”ל צבי לניר,  שהיה בכיר במחלקת האיסוף באמ”ן [4], התפרסם במלאת עשור למלחמה. כלומר, נוסף על הצנזורה המיותרת למדי, המפריעה (בכוונה) למחקר של היסטוריה צבאית ישראלית, ולהגבלות הגדֵלות על עיון במסמכים היסטוריים בארכיון צה”ל – יש נטייה גוברת של מפקדים להימנע מכתיבת זיכרונותיהם. כך, נפגע המחקר שוב, והזירה נותרת פתוחה למדליפים ולמקורבים. עמדתי על כך ארוכות בעדותי בוועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת בדיוניה על פרסום מסמכי ועדת אגרנט במלאת שלושים שנה לדו”ח שכתבה.

 

מעין גילוי נאות:

 

(א) אני מכיר את אריה שלו מעבודתנו המשותפת באוניברסיטת תל-אביב, ולא אחת ניסיתי להניעו לכתוב את זיכרונותיו, ולפרסם את גרסתו לפרשה. אני שמח, שפרסמהּ – גם אם באיחור – ויודע עד כמה הדבר קשה, בעיקר, לנוכח כובד האשמה, שהטילה עליו ועדת אגרנט [5]. היה חשוב בעיניי, שראשי המודיעין בשנת 1973 – כולל שלו – יפרסמו את דבריהם. כתביהם יכלו לעזור להכשיר טוב יותר את קציני המודיעין שלנו על מנת שלא ייכשלו יותר;

 

(ב) ערכתי את גרסתו של יואל בן-פורת והרבה ממאמריו על המלחמה ועל תורת המודיעין.

 

עיון מיותר

העיסוק במודיעין נראה לי כסכולסטיקה מיותרת וחסרת תכלית, היאה לאקדמיה ולבית-הספר הצבאי למודיעין. למעשה, חלקו של המודיעין בתקציבים הלאומיים גדול בהרבה מתרומתו למלחמות – אצלנו, כמו בצבאות זרים – ועומד על כך ג’ון קיגן בספרו על המודיעין במלחמה. ברמה הלאומית יש חשיבות גדולה ביותר למודיעין בסיסי – המלמד על מגמות עמוקות במדינות האויב – למודיעין טכני – המלמד על אמצעי הלחימה של האויב – ולמודיעין למבצעים. עניין חמור, שאין קהילת המודיעין ערוכה לקראתו, הוא מודיעין קרבי – המספר למפקד מי האויב, שעומד מולו, “מעבר לגבעה.

 

העובדה, שמרבית התקפות-הפתע בהיסטוריה העולמית הצליחו, מלמדת על אי-חשיבותו של המודיעין ועל קלות הונאתו.

 

מה חידש שלו?

ספרו של שלו הנו ספר מצוין לתלמידי מודיעין – באקדמיה ובמערכת הביטחון. כמו בכל ספר זיכרונות (אף ששלו ניסה בכל מאודו להימנע מכך), אפשר לחוש באווירת אותם הימים – ואפילו ברגשות המחבר לנוכח התקלה המביכה, שהיה בין אבותיה. ראשי המודיעין דאז אינם מסוגלים לשכנע, שהתקלה אינה במגרשם – כיוון שמשמעות הדבר הנה הכרה בכך, שצבאנו לקוי. אפילו מפקד שדה בעל יוקרה, כאלי זעירא, לא הצליח להעביר את המסר, שהבעיה ביום הכיפורים היה צבאנו, ולא המודיעין שלו.

 

עם זאת, כישלון אמ”ן אינו יכול להסביר תקלות, שאירעו בצבא הלוחם שלוש-ארבע יממות ויותר מפרוץ המלחמה (כמו מתקפת-הנפל בסיני והמתקפה בחרמון בשמונה באוקטובר; קרב גדוד 890 של הצנחנים ב”טרטור” 42 , הידוע בשם השקרי ‘קרב החווה הסינית’, שהיה בשישה-עשר באוקטובר; קרב “גולני” בחרמון ביום האחרון למלחמה; הקרב בעיר סואץ ועוד) [6].

 

הכישלון במודיעין אינו יכול להסביר מדוע גויסו אוגדות מילואים בתזזית כשראשי הצבא היו צריכים לדעת, שאין בימ”חים הציוד האישי, הנשק ואמצעי הלחימה לציידן (אלה היו אמורים להגיע – לפי הסכם עם ממשלת ארצות-הברית – ברכבת אווירית, שתנחת בארץ מהיום הרביעי למלחמה). כלומר, הבעיה הייתה תורת הלחימה הישראלית ובניין הכוח הצבאי, שנשענו על אי-הפקת לקחים ממלחמות ישראל.

 

ובכל אופן, ספרו של שלו (שבבסיסו הרצאותיו בפני חניכים בקורסים שונים של המודיעין) תורם לנו הבנה לגבי האירועים, שקדמו למלחמה. שלו מודה בטעות, ומנסה להסביר, כי המדובר ב”טעות” ולא ב”מחדל”. הוא מסביר את שורשי הטעות, ומכוון גם להבנת הבעיות בהערכת מודיעין מול לחץ הזמן ומול דרישות ההנהגה הצבאית למתן תשובות ברורות במצבים עמומים.

 

לדעתי, שלו לא ישכנע אף אחד, כיוון שהמסקנה חמורה: צריך לתקן בדחיפות את צה”ל. מודיעין טוב יכול לעזור למפקדים – ובעיקר, לקברניטים – אך אינו עושה את הלחימה מול האויב.

 

הדיונים המעמיקים של שלו על הממשק בין המודיעין לבין הקברניט מעניינים, אך אני שומע מהם צליל של שמרנות, המקדשת את הרע הנוכחי.

 

המחבר מקעקע אחת לאחת את מסקנות ועדת אגרנט – ואינו הראשון בכך – בין השאר, בתחום הפלורליזם במחקר המודיעין. הוא מאשים, שרב-אלוף יגאל ידין, אחד מחברי הוועדה, ניסה להשחיל לדו”ח את המלצות ועדת שרף-ידין, שחקרה בשנת 1963 את ענייני המודיעין של המדינה. גם הערכתו ל”בקרה”, שהוקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אינה מחמיאה – כמו לשאר השינויים הארגוניים, שנעשו בעקבות המלחמה.

 

דווקא בקול חלושה מציין שלו את העובדה, שלא היה די מחקר בסיסי במודיעין – אותן העובדות, המייחדות את האויב, ואינן בנות-חלוף.

 

מעניינות במיוחד מסקנותיו האישיות. “כאשר התחלתי לכתוב את הספר הטלתי ספק רב באפשרות להגיע להערכה אחרת בשנת 1973 … ואולם, היום … ברור לי שב-5 באוקטובר 1973 היה צריך להגיע להערכה שמדובר במלחמה. על כן כשלנו, כלומר טעינו טעות חמורה. זו כללה ארבע טעויות עיקריות של המודיעין …” [7].

 

הטעויות, שמונה שלו, הן:

 

1. “המשך ההערכה שהנשיא סאדאת הוא איש חלש, שאינו מסוגל להחליט לצאת למלחמה “…

 

2. “העדר הערכה שהנשיא סאדאת אינו יכול לשאת עוד מצב של לא שלום ולא מלחמה, ושמצרים מוכרחה ליזום מהלך צבאי כדי להוציא את המצב מקפאונו“.

 

3. “העדר הערכת המשמעות האסטרטגית של אספקתם למצרים של טילי קרקע-קרקע מדגם סקאד … והשפעה אפשרית של מהלך זה על הערכת המצב המצרית בקשר למלחמה”.

 

4. “אי-הבנת משמעות קידום מערך סוללות טילי הקרקע-אוויר של סוריה לקרבת רמת הגולן” [8].

 

אריה שלו לא הוסיף הרבה מידע על הוויכוח המתוקשר בין זעירא לבין צבי זמיר, ראש ‘המוסד’ באותם הימים, על הסוכן המצרי “בבל”, שמסר את ההתרעה על המלחמה ביום שישי (ארבעה באוקטובר). האם היה סוכן אמת, או שמא סוכן כפול. לעומת זאת, הרחיב שלו על הידיעה, שהגיעה באחד באוקטובר על ההכנות למלחמה במצרים. נדמה לי, מקריאת העובדות, כי המדובר בהונאה קלאסית.

 

הוויכוח, האם נתן המודיעין התרעה למלחמת יום הכיפורים, אינו חשוב למי שאינו בוגר אמ”ן 1973. לפיכך, הדיון כמה שעות הרתעה ניתנו לצה”ל ולקברניטים מיותר לחלוטין מבחינה ציבורית. ברור לי היטב, שנקודת האל-חזור למלחמה של המצרים ושל הסורים הייתה ב-23-21 בספטמבר 1973,  וכשצה”ל גילה את ההכנות המצריות (גם בסיוע ארגון מודיעין זר, בתחילת אוקטובר), כבר היה מאוחר [9].

 

במבט לאחור, כנראה, טוב שלא נערכנו בחזית במלוא כוחנו – כיוון שכישלון בניין הכוח של צה”ל ותורת לחימתו עד אותו היום האומלל היו מגדילים מאוד את כמות קרבנותינו במלחמה.

 

הערה על העריכה

כיוון שהייתי פעם חלק מהוצאת “מערכות”, והכרתי היטב את תקניה המחמירים לעריכה – תמהתי מאוד כיצד נפלו בספר טעויות רבות כל כך. ראוי ל”מערכות” לשוב לרמתה המסורתית בעריכה. בין השאר, כותבים “אפוא”, ואין מוסיפים פסיקים להסגר המלה; אל”ם קניאז’ר (עמוד 109, 301) – ולא “קניאג’ר” (עמוד 81, 317) – היה מראשי אמ”ן/מחקר; ועוד כהנה וכהנה.

 

הביקורת פורסמה בגיליון 167 (אביב 2007) של כתב-העת “האומה – במה למחשבה לאומית”, היוצא לאור בהוצ’ המסדר ע”ש זאב ז’בוטינסקי, בעריכת יוסי אחימאיר

 

הערות:

 

1. אריה שלו, 2006, עמוד 57.

2. תל-אביב: ידיעות אחרונות, 1993.

3. תל-אביב: עידנים, 1991.

4. תל-אביב: הקיבוץ הארצי, 1983.

5. אריה שלו היה ראש מחלקת מחקר באמ”ן משך כשבע שנים, עד המלחמה, ומונה לעוזר ראש אמ”ן להערכה בדרגת תת-אלוף. במהלך המלחמה הציע את התפטרותו לנוכח כישלון מחלקתו בהתרעה על המלחמה.

6. יש לציין, כי היו גם כמה מבצעים מוצלחים, כמו מבצע מוסק להנחתת תותחים על גבל עתקה; הקרב של גדוד 202 של הצנחנים בוואדי מבעוק; הקרב של חטיבת מילואי הצנחנים של אל”ם חיים נדל בחרמון ביום האחרון למלחמה ואחרים. אלה המעטים, היוצאים מן הכלל, המדגישים את העובדה, שמפקדי צה”ל כשלו במלחמה.

7. שלו, 2006, עמוד 275.

8. שלו, 2006, עמוד 275.

9. עמדתי על כך בפירוט במאמרי “האם נתנה העיתונות הכתובה הישראלית התרעה מספקת לקראת מלחמת יום הכיפורים?”, בפתו”ח 3, מארס 1996, עמ’ 64-27.

לכתבה המקורית המלאה




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר