ההירארכיה של בתי המשפט והוועדות לתכנון ולבנייה

ההירארכיה של בתי המשפט והוועדות לתכנון ולבנייה

ד”ר אברהם בן עזרא
בן עזרא – מתכננים ויועצים 11.03.2007 23:32
ההירארכיה של בתי המשפט והוועדות לתכנון ולבנייה


“לא ברור לנו על יסוד מה נטל בית המשפט המחוזי חירות לעצמו לסטות מקביעה שנעשתה על ידי ערכאה גבוהה ממנו, אפילו אין היא מקובלת עליו. המבנה הנורמטיבי של מערכת המשפט בישראל מחייב קיום הירארכיה שעל פיה כפוף כל בית משפט להחלטות בית-משפט הגבוה ממנו, והיה על בית המשפט המחוזי לנהוג כפי שהורו לו ולדון בערעור שהוגש לו לגופו של עניין”



כבר בימי משה רבנו, בהנהיגו את בני ישראל במדבר, נקבעו כללים כיצד צריך לשפוט את העם – וכה כתוב בספר שמות, פרשת יתרו, פרק י”ח פסוק כ”ו [הפסוק המסכם את עצתו של יתרו אשר משה קיבלה ויישמה הלכה למעשה]:

“ושפטו את העם בכל עת. את הדבר הקשה יביאון אל משה, וכל הדבר הקטון ישפטו הם”.

כבימינו אנו – עניינים פעוטים יחסית, מגיעים אל בית משפט השלום, שמעליו ניצב בית המשפט המחוזי.

או, בנושאי תכנון ובנייה במסגרת הדיון המעין-שיפוטי בוועדות לתכנון ולבנייה, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מחליטה החלטות תכנוניות, כאשר מעליה ניצבת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, ואף יש מסלול של הגשת ערעורים ודיון בהם – יש דרך להגיש ערר לוועדת ערר מחוזית, הדנה בעררים על החלטות הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה.

ההירארכיה ברורה; מעמדו של כל גוף שיפוטי קבוע בדין.

האמנם ההירארכיה ברורה גם לחברי הוועדות לתכנון ולבנייה בבואם לדון בתוכניות, או לשופט שבבית המשפט היותר נמוך, כלומר, גם לאלה שמצפים מהם לקבל את ההכרעות של מי שמעליהם?

מסתבר שלא תמיד, ולהלן ציטוט מערר 102/05 סוהיל עבאס נ’ הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מרכזי, החלטת וועדת ערר מחוזית – מחוז הצפון, ע”י יו”ר וועדה הערר עו”ד דרור לביא-אפרת מיום 31 למאי 2005:

“במהלך הערר שאלנו את הצדדים האם העובדות הבסיסיות הנוגעות לבנייה השתנו מאז הערר הקודם, ונענינו בשלילה. אנו סבורים כי די היה בכך, בכדי לקבל את הערר. המדובר בהחלטה תקפה שניתנה ע”י וועדת ערר, וככזו, היא מחייבת את הוועדה המקומית. היא אינה יכולה לסטות מהחלטות וועדת הערר, ללא שינוי נסיבות.

כבר פסקנו, בערר 183/04 פרטנר תקשורת בע”מ נ’ וועדה מקומית לתכנון ולבנייה נצרת  כדלקמן:

“עם כל הכבוד לוועדה המקומית, נימוקי וועדת הערר אינם צריכים להיות מקובלים עליה. זוהי ערכאה בה מתקיים ערר על החלטות המשיבה. ובין אם הדרך נראה לה ובין אם לאו, עליה לקיימן. הוראות חוק התכנון והבנייה קובעות מדרג סמכויות בין הוועדות השונות, ועל כל הוועדות לפעול בהתאם להירארכיה זו. כך, נקבע כי הוראות תוכנית מתאר ארצית גוברות על הוראות המופיעות בתוכניות מתאר מחוזיות ותוכניות מקומיות ומפורטות. המשיבה אינה יכולה להחליט, לשם הדוגמא, כי הוראות המופיעות בתוכנית מתאר ארצית [כדוגמא התמ”א דידן], אינן מקובלות עליה, ואין היא יכולה להחליט מתי החלטות וועדת ערר מקובלות עליה ומתי לא. תפיסה אנרכיסטית שכזו, על ידי גוף סטטוטורי, אינה יכולה להיות מקובלת, בשום מערכת שלטונית חפצת חיים. כך נפסק בעניין החובה לשמור על ההירארכיה בבתי המשפט [עניין ממנו ניתן ללמוד גם לענייננו, מכוח היקש מחוק בתי המשפט לחוק התכנון והבנייה] ברע”א 7152/94, פנינה שידלוב נ’ אברהם קיהן  פ”ד מ”ט (5) 309, 312:

“לא ברור לנו על יסוד מה נטל בית המשפט המחוזי חירות לעצמו לסטות מקביעה שנעשתה על ידי ערכאה גבוהה ממנו, אפילו אין היא מקובלת עליו. המבנה הנורמטיבי של מערכת המשפט בישראל מחייב קיום הירארכיה שעל פיה כפוף כל בית משפט להחלטות בית-משפט הגבוה ממנו, והיה על בית המשפט המחוזי לנהוג כפי שהורו לו ולדון בערעור שהוגש לו לגופו של עניין”

לפיכך, אם החלטת ועדה זו לא הייתה מקובלת על המשיבה, הייתה יכולה היא למצוא את הדרך לתקוף אותה. אולם התעלמות מהחלטה של ערכאה גבוהה יותר, אינה אלא ביזוי הדין, ואין מקום כלל לקבל נימוק שכזה מטעם המשיבה, לדחיית בקשה להיתר”.

דברים אלו יפים גם לענייננו”.

המקרה המובא לעיל אינו נדיר, אלא כמעט עניין שבשגרה. לפיכך, חשובים התקדימים המלמדים וקובעים הלכה – הן בבתי המשפט והן בוועדות לתכנון ולבנייה.

לגבי האזרח הקטן, משמעות הדברים חמורה יותר מאשר אפשר לחשוב ממבט ראשון; האזרח, בבואו לקבל שירותי רישוי מהוועדה המקומית לתכנון ולבנייה או סעד מבית המשפט, במצב דברים זה אינו יכול לסמוך על ייעוץ שיקבל מעורך הדין, אף אם הייעוץ מושתת על פסקי דין מחייבים של בית המשפט העליון, וזאת לאור אי קיום ההירארכיה המתבקשת והמחייבת הלכה למעשה.

כבמקרה המצוטט לעיל, החלטת מנומקת של וועדת ערר אמורה להנחות כל מקרה מקביל אחר, אם לא לחייב כל מקרה זהה אחר, ולבטח  לחייב את הוועדה התחתונה שלגביה ניתנה ההחלטה הספציפית.

ראה גם את פסק הדין שבהמשך למאמר זה, עליו נסמכת החלטת וועדת ערר בה מדובר, ובו אישוש לביקורת שהוטחה על ידי ועדת הערר המחוזית כלפי הוועדה המקומית.

לאור פסק הדין עולות שאלות נוקבות:

מה היה הדין, לולא הוגשה בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון?

מה היה פסק הדין הסופי, לו למערערת לא היה נותר עוד כוח [או כסף] להמשיך במאבקן להגעה אל הצדק?

או – לו בא-כוחה היה מתייאש ממיצוי הזכות של לקוחותיו לדין צדק?

יש גם ייעוץ מקובל בקרב עורכי הדין המושתת על שפע של ניסיון, ולצערי לא משולל יסוד, לפיו ערעורים מוצדקים רבים לא נדונים כלל בערכאת הערעור. לעתים קרובות כלולה בהחלטת בית הדין שבערעור אמירה ברורה המעידה כי בית המשפט החליט שלא לדון בערעור לגופו, מטעמים שונים, ואף תוך הבעת טרוניה על שהערעור הגיע לפתחו והטרידו שלא לצורך.

לאור כל זאת, מתעוררות שאלות הנוגעות להליך מינוי השופטים והבקרה על עבודתם המקצועית. אולי מינוי שופטים לתקופת זמן מוגבלת היה תורם למניעת התופעה השלילית הנ”ל או לפחות היה תורם לצמצומה לכדי מקרים חריגים; שמא מנגנון בקרה על השופטים שיהיה גם בעל שיניים, הוא הפתרון הראוי והדרוש.

לגבי וועדות לתכנון ולבנייה וועדות ערר, השאלה הרבה יותר מורכבת, כי מלכתחילה וביודעין – חברי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה אינם משפטנים, כך גם חברי הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, כל אלה – חלקם נבחרי ציבור וחלקם ממונים. אמנם יו”ר וועדת ערר חייב להיות משפטן, אך הוא לבדו [ללא חבריו]. נכון הוא כי הנושאים המובאים בפני וועדות התכנון והבנייה לסוגיהן הם נושאים תכנוניים, ושומה עליהן לשקול שיקולי תכנון בהכרעותיהן, אך אי אפשר לנטרל את הנושא התכנוני מהנושא המשפטי, וברוב המקרים שני נושאים אלו שלובים זה בזה.

להלן מובא פסק הדין במלואו.

 

רשות ערעור אזרחי מס’ 7152/94

פנינה שידלוב

נגד

1. אברהם קיהן

2. יונתן שידלוב (פושט-רגל) – משיב פורמאלי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

[29.1.96]

לפני המשנה לנשיא ש’ לוין והשופטים י’ טירקל, ד’ ביניש

 

פסק-דין

המשנה לנשיא ש’ לוין:

1.         ביום 27.1.91 הגיש המשיב 1 (להלן – המשיב) בבית- משפט השלום בתל-אביב-יפו נגד המבקשת ונגד אחר, תובענה בסדר דין מקוצר לפינוי דירה. המבקשת עתרה למתן רשות להתגונן כנגד התובענה, וביום 31.1.93 נדחתה הבקשה. אותה שעה טרם ניתן פסק-דין כנגד המבקשת, וזו עתרה למתן רשות לערער על ההחלטה. הבקשה נדחתה ביום 4.3.93 הואיל ובית המשפט המחוזי החליט שנימוקי בית-משפט השלום מקובלים עליו. ביום 10.3.93 ניתן בבית-משפט השלום פסק-דין של פינוי לזכות המשיב כנגד מבקשת (למעט עניין אחד שכבר איננו אקטואלי). ביום 23.3.93 הגישה המבקשת בקשה לרשות לערער לבית-משפט זה על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 4.3.93 לדחות את בקשת המבקשת למתן רשות לערער. העניין בא לפניי כדן יחיד, וביום 23.3.93 דחיתי את הבקשה. הטעם לדבר היה שעם מתן פסק הדין בבית-משפט השלום נבלעו בו כל החלטות הביניים לרבות החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לרשות לערער על החלטת בית-משפט השלום. לפיכך כך קבעתי:

“כל הליכי השגה… שיש למבקשת (שעל סיכוייהם איני מחווה כל דעה) צריך ויעשו בגדר הליכי הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום…”.

2.         כאמור בהחלטתי מיום 23.3.93 הגישה המבקשת ביום 4.4.93 ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום, ובגדרו היא תקפה את ההחלטה שבה נדחתה בקשתה למתן רשות להתגונן. ביום 11.12.94 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור בלא לדון בו לגופו. הוגשה בקשת רשות לערער על פסק הדין, והיא הועברה להרכב של שלושה. ראינו את הבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

3.         בשל מה דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת? הוא סבר שדינו של הערעור להידחות מן הטעם שבית המשפט המחוזי בהרכב של שלושה קשור בקביעתו של בית המשפט המחוזי לגופו של העניין שעה שהוא דחה את בקשת הרשות לערער שהוגשה על-ידי המבקשת; שהרי כבר נפסק בע”א 697/83 וינר בתי-יציקה בע”מ ואח’ נ’ סומך ואח’ [1], שאם במסגרת הבקשה לרשות לערער נדונה שאלה פלונית לגופה והוכרע בה, אין מקום להעלותה מחדש במסגרת הערעור לפני אותה ערכאה, אלא יש לראות בכך סוף פסוק.

בית המשפט המחוזי לא התעלם מהחלטתי מיום 23.3.93 הדוחה את הבקשה לרשות לערער, אך סבר שהיא מוטעית מאחר שהדברים שנאמרו בה אינם עולים בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. כך יוצאת המבקשת קירחת מכאן ומכאן: לא נתנו לה להעלות את טענותיה בגדר הבקשה לרשות לערער שהגישה על החלטת בית המשפט המחוזי בדן יחיד, ולא נתנו לה לטעון את טענותיה במסגרת הערעור שהגישה על פסק-דינו של בית-משפט השלום, אך משום כך שנהגה לפי ההנחיה שניתנה לה על-ידי שופט של בית המשפט העליון. 

 

4.         נראה לנו שדין הערעור להתקבל על-מנת שהעניין יידון מחדש לגופו בבית המשפט המחוזי. אם צדקתי בהחלטתי מיום 23.3.93, ואם לאו (ולעניין זה עוד אדרש להלן), לא ברור לנו על יסוד מה נטל בית המשפט המחוזי חירות לעצמו לסטות מקביעה שנעשתה על-ידי ערכאה גבוהה מנו, אפילו אין היא מקובלת עליו. המבנה הנורמאטיבי של מערכת בתי המשפט בישראל מחייב קיום הירארכיה שעל פיה כפוף כל בית-משפט להחלטות בית-משפט הגבוה ממנו, והיה על בית המשפט המחוזי לנהוג כפי שהורו לו ולדון בערעור שהוגש לו לגופו של עניין; אך גם אם מתעלמים מעניין זה, שדי בו כדי להכריע את גורלו של הערעור שלפנינו, דין הערעור להתקבל:

ראשית, משנחסמה דרכה של המבקשת מלהעלות את טענותיה לגופו של העניין בבית-משפט זה מטעמים שבסדרי דין, אין ההחלטה שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי יכולה לקשור אותה כמעשה בית-דין. למה הדבר דומה? לבעל דין שזכה במשפטו, אך אין הוא מרוצה ממימצא לרעתו הכלול בפסק הדין; אין הוא יכול לערער על פסק הדין, מאחר שזכה בו, אך מאידך גיסא המימצאים לרעתו הכלולים בו אינם מהווים מעשה-בית-דין: ע”א 140/56 מוגרבי ואח’ נ’ ורדימון ו-ערעור נגדי [2]; והנה לפי עקרון בליעת החלטות הביניים שניתנו במהלך המשפט בפסק הדין, הרי משניתן פסק הדין בבית-משפט השלום, נבלעו בו ההחלטה הדוחה את הבקשה לרשות להתגונן וכן החלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.3.93, ולא נותרה עוד החלטה ששופט בית המשפט העליון יכול היה לדון בה. ממילא, הדרך היחידה שעמדה לפני המבקשת הייתה להשיג על החלטות הביניים בגדר הערעור על פסק הדין.

שנית, גם אם מקבלים את ההנחה שהילכת ע”א 697/83 [1] הנ”ל משקפת את הדין (וזאת הייתה הנחתנו עד כה), החלטה הדוחה בקשה לרשות להתגונן כנגד תובענה שהוגשה בסדר דין מקוצר אינה קובעת מימצא כלשהו לגופו של העניין, ואין בה אלא קביעה שלנתבע אין עילת הגנה: ע”א 202/79 אליהו נ’ יחזקאלי [3]. נמצא, שאין לומר על שופטת בית המשפט המחוזי שקבעה מימצא לגופו של העניין הקושר את בית המשפט המחוזי בשבתו בהרכב של שלושה.

שלישית, גם אם מקבלים את עמדת בית המשפט המחוזי, שהוא קשור על-ידי החלטתו של דן יחיד של אותו בית-משפט, אין ההחלטה האמורה קושרת בית-משפט זה, שיכול לדון בעניין מחדש ושבגדר סמכויותיו להחזיר את העניין לבית המשפט המחוזי.

התוצאה מכל האמור לעיל היא שדין הערעור להתקבל.

 

5.         בשולי פסק-דיננו אנו מבקשים להעיר גם את ההערה הבאה. פסק-דינו של בית- משפט זה בע”א 697/83 [1] הנ”ל שינה הלכה שקדמה לו בהמ’ 645/79 (ע”א 393/79) סטלה שרות מכוניות בע”מ ואח’ נ’ חברת נתיבי איילון בע”מ [4], שבה הובעה הדעה שהחלטה שניתנה בגדר בקשת רשות לערער על-ידי דן יחיד אינה קושרת אותו בית-משפט בשבתו לדון בהרכב של שלושה. נוטים אנו לחשוב שהילכת ע”א 697/83 [1] בטעות יסודה כבר משני הטעמים הבאים:

ראשית, משום שמצוות המחוקק היא, בסעיף 40(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ”ד-1984, שערעורים על פסקי-דין של בית-משפט השלום יידונו בהרכב של שלושה, ואין שופט אחד של בית המשפט המחוזי הדן בבקשת רשות לערער יכול לגרוע מסמכותו של ההרכב להכריע בנושא המחלוקת ולקשור אותו בהכרעתו.

שנית, החלטה בבקשת רשות לערער אינה קובעת מימצא ואיננה משמשת מעשה- בית-דין או תקדים, וכל פועלה האופרטיבי הוא אך לקבוע שאין קיימת עילה מספקת לתת למבקש רשות לערער; ממילא אין מקום להבחין בין החלטה הדוחה בקשה לרשות לערער לגופו של העניין בין החלטה הדוחה בקשת רשות לערער שלא לגופו של העניין, כפי שהדבר נעשה בע”א 697/83 [1] הנ”ל. בשני המקרים אין החלטת השופט הדן בבקשה לרשות לערער כדן יחיד קושרת את ההרכב. אכן, נוכח הטעמים שניתנו על-ידינו ברישה של פסק הדין אין צורך להכריע סופית בשאלה זו.

אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ומחזירים אליו את העניין על-מנת שידון בערעורה של המבקשת לגופו. המשיב ישלם למבקשת כר טרחת עורך-דין 15,000 ש”ח.

ניתן היום, ח’ בשבט תשנ”ו (29.1.96).



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר