מה אתם רוצים מעדנה ארבל ומאסתרינה טרטמן?

התארים שלהן כשרים למהדרין!

כדי לנהל נגד אדם משפט ולהענישו על התנהגותו הרעה (בין משפט פלילי, בין משפט משמעתי), ולהרשיעו בדין, צריך להגיש נגדו כתב אישום (או כתב קובלנה, בעניינים שהחוק קובע זאת, אבל ההבדל הוא סמנטי גרידא, ומכאן ואילך כאשר נדבר על “כתב אישום”, הכוונה היא, כמובן, גם לכתב קובלנה).

כתב-האישום הוא “המסמך הפותח” את התיק, ובלעדיו אין הליך משפטי.

כתב-האישום יוצר את ה”מסגרת” העובדתית והמשפטית של ההליך.

בחלק העובדתי של כתב-האישום מפורטות כל העובדות של העבירה המיוחסת לנאשם.

החובה לפרט את העובדות מטרתה לתת לנאשם את האפשרות להתגונן מפני האישום, ולמנוע ממנו “הפתעות” במהלך המשפט.

כאשר העובדות המפורטות בכתב האישום לא מגלות עבירה, פירוש הדבר הוא שגם אם תוכחנה כל העובדות – עדיין לא ניתן יהיה להרשיע את הנאשם.

כך, למשל, אם ייאמר בכתב האישום כי “הנאשם הילך ברחובה של עיר, ונשם אוויר”, לא ניתן יהיה להרשיעו, כיוון שנשימת אוויר אינה עבירה במקומותינו.

מה יעש נאשם אשר סבור כי כתב האישום אינו מגלה עבירה?

הוא יכול לבקש לזכות אותו כבר בשלב ה”הקראה”, אבל אז הוא מסתכן בכך שהתובע יעמוד על טעותו, ויבקש לתקן את כתב האישום. מאידך, כאשר כתב האישום אינו ניתן לתיקון עדיף לו לנאשם לקצר את המשפט, ולהעלות את הטענה כבר בשלב המוקדם האפשרי, דהיינו בשלב ההקראה.

כאשר קיים החשש שהתובע “יתעורר” במהלך המשפט ויבקש לתקן את כתב האישום עדיף לו, לנאשם, למהר ולהודות בכל העובדות (אפילו אלה שאינן נכונות), כדי שאפשר יהיה לעבור מייד לשלב הסיכומים, לפני שהתובע יספיק לתפוס שאין לו שום דבר בידיים.

ואם לא קיים חשש כזה, עדיף לו לנאשם לשתוק, ולחשוף את החסר לתביעה רק בשלב הסיכומים.

על הסימולטאניות של יסודות העבירה

אחד העקרונות החשובים בחלק העובדתי של המשפט הוא הסימולטאניות של יסודות העבירה.

כך, למשל, אם מוגש נגד חייל אישום על כך שהוא לא הצדיע לקצין במדים, אזי צריכים להתקיים כל יסודות העבירה באותו הזמן.

אם בזמן העבירה הנאשם עדיין לא (או כבר לא) היה חייל, ו/או שהקצין לא היהבמדים, ו/או שהוא עדיין לא (או כבר לא) היה קצין, אין עבירה, והנאשם זכאי.

חשוב לציין: הסימולטאניות של יסודות העבירה חייבת להתקיים בזמן העבירה, ולא בזמן המשפט.

מהו הדין אם הנאשם-החייל הסתובב במדים בזמן העבירה? האם זה, כשלעצמו, אומר שהוא היה חייל אז? לא. יכול להיות שהוא אכן היה חייל, אבל יכול להיות שהוא רק התחזה.

מהו הדין אם, למשל, נאשם מועמד לדין על התחזות כחייל ולחלופין על כך שלא הצדיע לקצין, והוא טוען הייתי חייל לגבי העבירה הראשונה, ולחלופין לא הייתי חייל – לגבי העבירה החלופית?

אם עד סוף המשפט לא מתברר אם הנאשם היה חייל, אם לאו, הוא ייצא זכאי משתי העבירות, למרות שהוא עבר את האחת מהן.

האם העובדה שבזמן העבירה הוא הסתובב במדים הינה הוכחה שהוא היה אז חייל?

ממש לא, כי העובדה הזאת מתיישבת באותה המידה עם היותו חייל ועם היותו מתחזה.

ובמשפט הפלילי, כידוע, יש צורך בראיות פוזיטיביות, ואי אפשר לקבוע עובדות על סמך ה”הסתברות”, דהיינו על כך שרוב לובשי-המדים הם חיילים.

עד כאן אין שום חידוש, והכל מבוסס הן על עקרונות משפטיים, והן על ההגיון הבריא, אבל, מסתבר, כי ישנם החושבים אחרת.

מה יוצר את הכפיפות לדין המשמעתי לפי חוק לשכת עורכי-הדין?

לא רק עורכי דין כפופים לדין המשמעתי של הלשכה. גם מתמחים. מי שאינו עורך-דין או מתמחה אינו מחוייב למשמעת הלשכה.

כאשר מעמידים “חייב משמעת” כזה לדין משמעתי צריך, כאמור, להראות מה היה הסטאטוס שלו בזמן האירוע, והעובדה שבזמן שהוא מועמד לדין הוא כבר עורך-דין (או כבר מתמחה) אינה אומרת דבר. יכול להיות שבזמן האירוע הוא טרם החל בהתמחות, ויכול להיות שהוא כבר סיים את ההתמחות, אבל טרם הוסמך כעו”ד.

איך יודעים מה היה מעמדו של הנאשם בזמן האירוע?

כאמור לעיל – שום דבר לא מובן-מאליו, ואם רוצים להוכיח כי הנאשם, עו”ד פלוני, היה עורך-דין בזמן האירוע, צריך להוכיח את העובדה הזאת.

היאך מוכיחין? מזמינים לעדות את עו”ד נירה פרידמן, סמנכ”ל הלשכה, והיא מביאה עימה את כל המסמכים הדרושים כדי להוכיח שפלוני היה (או לא היה) מתמחה בין התאריכים האלה-והאלה, ועורך-דין החל מהתאריך הזה-והזה.

ומה קורה אם הקובל מזניח את עבודתו, וסומך על הנאשם שינהל את התיק כנגד עצמו, אבל זה האחרון, משום-מה, מסרב למלא את התפקיד אשר מבקשי-נפשו הועידו לו, ולא מוצא לנכון להזכיר להם את אשר שכחו?

בית הדין צריך לזכות את הנאשם, ולשלוח את התביעה לעשות שיעורי-בית טובים וראויים בתיקים הבאים. כך נוהג בית משפט מקצועי, כך נוהג בית משפט שאינו פרו-תביעתי.

אבל בית המשפט העליון שלנו הוא בית משפט יצירתי, בעיקר כשצריך לעזור לתביעה, כאשר היא כושלת.

והפתרון

בתיק על”ע 3954/03 אכן טענתי כי בכתב הקובלנה לא נטען, וממילא גם לא הוכח, שהייתי עורך-דין במועד האירוע, ואם לא הייתי כזה – ממליא לא הייתי כפוף לדין המשמעתי, אפילו אם ביום המשפט הייתי עורך-דין..

על השאלה איך התגבר בית המשפט על החסר בכתב הקובלנה נעמוד בפעם אחרת, וכאן אנחנו נעמוד רק על השאלה אם הוכחה אותה העובדה.

ראו איך בית המשפט פתר את זה:

“כאמור, טען המערער כי בקובלנה לא נאמר, וממילא לא הוכח, כי היה עורך דין בעת האירועים. … לא רק המחסום הפורמלי עומד בדרכו של המערער, אלא בעיקר העובדה ששני מכתביו … נכתבו על נייר הנושא את שמו ובתוארו כעורך-דין. … ולא נהיר לי על רקע כל אלה, מדוע נדרש המערער לקו הגנה זה גם בהליך שבפנינו”.

אתה הבנת את זה, ברוך?

אם שמחה ניר מציג את עצמו כעורך-דין – סימן שהוא עורך-דין. לא “לכאורה” ולא בטיח.

ועכשיו, חברים, שאלת ה-64,000 דולר: מה אתם רוצים מעדנה ארבל ומאסתרינה טרטמן, אשר הציגו את עצמן כבעלות תואר שני?

יכול להיות שהקונסטרוקציה הזאת תיראה לכם אידיוטית, ואני לא רוצה לנקוט עמדה בשאלה הזאת, כי גם אם היא אידיוטית – היא עדיין הלכה שנפסקה על ידי בית המשפט העליון, ובתור שכזאת היא הלכה מחייבת.

על ההלכה הזאת, אגב, חתומים שמונה (!) שופטים של בית המשפט העליון, כולל הנשיאה הנוכחית, דורית ביניש, בארבעה הרכבים שונים, כך שאי-אפשר לומר שזו הייתה “תאונת עבודה” מקרית של ביתהמשפט.

אמור מעתה: התארים של שתי הגברות האלה – ארבל וטרטמן – כשרים המה למהדרין!