רק פוטש יציל את מדינת היהודים
רק פוטש יציל את מדינת היהודים
יש אומרים שישראל היא ארץ מאושרת. ראו את צחוק הנערות על חופי תל-אביב, את המולת בתי-הקפה. אך אם תטו אוזן קשבת, תגלו שזו שמחה מאולצת, המחפה על אימה גדולה, הצחוק הוא העמדת פנים, הוא צרימה של מיתר מזויף, הוא צווחת האימים מציורו של מונק. הישראלי המצוי, כמוהו כמו תיבת תהודה, משמיע קול, אך משלו אין לו כלום, כמוהו כמו ארצו, קליפה ריקה במעטה נוצץ של רכב יפני והיי-טק….
הראל בן-נון, שלמה ליבמן (יצהר) הי”ד
את מאמרו של לואי רנה ברס מביא אריה סתו בדו-ירחון “סתו”, שבעריכתו, גליון אדר התשנ”ו (מרס 1996). סתו מוכר, בחוגים שהוא מוכר בהם, כנביא זעם, שעדיין לא טעה בנבואותיו ובתחזיותיו. מובן מאליו שלאדם כזה אין דריסת רגל בתיקשורת הישראלית, שתפקידה הוא לשקר, להטעות, להסיט ולהסית, בדרך ל”שלום”, כלומר, לקידום תכנית השלבים הערבית, כי יותר משה”ציונים” אוהבים את הערבים, הם שונאים את היהודים. ומכיוון שסתו פועל, על כרחו, במחתרת, גם כתב העת שלו אינו מוכר בישראל, אך מוכר באקדמיה הבינלאומית, משום שהוא אחד מכתבי העת המשובחים שיש.
מאמרו של ברס מובא במטרה להבהיר, שמה שמסרבים לראות מכאן, רואים משם, מחו”ל, ובעין בלתי מזויינת.
אני חולקת על ברס בנושא “תכלית הקיום הציוני”. לדעתי, דווקא מה שקורה מעיד על חוסר התכלית של ה”קיום הציוני”, שהחריב את תכלית הקיום היהודי. זו היתה תכליתו מלכתחילה, והוא הצליח…. אבל הדברים נכתבו לפני אחת עשרה שנה, אולי היום גם הפרופסור יודע זאת.
וגם ברס עושה את ההשוואה המתבקשת בין “השואה”, שאסורה איסור בולשביקי בהשוואה, לשואה היום.
ח”א
רק פוטש יציל את מדינת היהודים
אשר לישראלים, שממשלתם לא חדלה מלהמציא חדשות לבקרים שיטות מקוריות לאיבוד עצמי לאומי, ובכן, הללו מקדישים את דיוני ליל השבת שלהם לרב-שיח מרתק בדבר ההבדלים שבין הונדה לטויוטה.
עתה, כיוון שישראל הולידה רשמית את “פלסטין”, סלולה הדרך להיעלמותה של מדינת היהודים. מבחינתם של הערבים – שאת מהלכיהם הפוליטיים אסטרטגיים מאז אוסלו חייבים להגדיר כשילוב מעורר קנאה של כשרון דיפלומטי ואכיפה אסטרטגית – חיסולה של ישראל הוא ענין של זמן בלבד. מה שנותר להם הוא רק להחליט כיצד להביא לסופו של הנסיון הציוני, במהלומת חסד, או בשיטתו של היטלר ערב המלחמה, כאשר הביא להתאדותה של צ’כוסלבקיה, מבלי שנאלץ לירות כדור אחד.
אשר לישראלים, שממשלתם לא חדלה מלהמציא חדשות לבקרים שיטות מקוריות לאיבוד עצמי לאומי, ובכן, הללו מקדישים את דיוני ליל השבת שלהם לרב-שיח מרתק בדבר ההבדלים שבין הונדה לטויוטה.
האמנם נותר דבר מה לעשותו על מנת לבלום את ריצת האמוק של ישראל לקראת סופה? ושמא מאוחר מדי? ממשלת ישראל הנוכחית המתגלמת בדמותו הטרגי-קומית של שמעון פרס, לא מפיחה אופטימיות בנדון.
כן. ישנו קומץ ישראלים שיצר ההישרדות טרם נשחק בקרבם לחלוטין. הם מתבוננים בחרדה ובפלצות כיצד ממשלה נבחרת של העם היהודי מוסרת מרצונה החפשי את ערש האומה העברית, את בירתה הנצחית, את תכלית קיומה, לידי הגרועים שבין מבקשי נפשה – תופעה בלתי-מוכרת עד כה של שנאה עצמית יהודית – והם מסרבים לקבל את הגזירה.
אך מה בכוחם לעשות?
הם מבקשים למקד את מאמציהם בניסיון להפיל את ממשלת פרס בבחירות הקרבות. המשחק הדמוקרטי לא מאפשר להם יותר.
אלא, שתבוסת ממשלת פרס, מעשה בעל חשיבות גורלית בפני עצמו, אין בו די. הספק בדבר הקיום היהודי במדינתו הריבונית נובע לא רק מחוסר האונים האינטלקטואלי והארגוני של מפלגות האופוזיציה, ומן הנזק הקטלני והבלתי-הפיך של הסכם אוסלו, אלא הוא מצוי ברובד עמוק יותר וחשוב לאין ערוך. המדובר במשהו הטמון בלבה של אומה שחדלה להאמין בעצמה. כל מה שהיה פעם בעל חשיבות, בעל משמעות, כל מה שהרכיב פעם את תכלית הקיום הציוני, נמוג לפתע כעשן ברוח, נעלם כמים בין אצבעות. מה פלא איפוא שחלום הבלהות על דגם הונג-קונג לישראל – אותה קריקטורה של פיסת חול המשתרעת בין סירות פליטים פושטי-יד לבין גורדי שחקים פושטי רגל, היא האידיאל הלאומי של שמעון פרס.
… לאויביה הערבים של ישראל – עניי-התל”ג ונעדרי ה”פלאפונים”, ככל שיהיו, יש משהו השווה עשרת מונים מ”מחשב לכל פועל” של הישראלים (כלומר, גויים דוברי עברית). הם מאמינים במשהו שיש לו ערך בעיניהם. הם מאמינים בגאולת האיסלאם, הם מאמינים בעצמם והם יודעים את ערכו של הזמן. יש להם זמן.
מולם מציגה ישראל, גם היא, אמונה חזקה, האמונה בלא כלום. כלומר, האמונה בטפל, בריק מתוכן, ב”כאילו” (ואין צריך להיות מומחה לסמנטיקה על מנת להבין שהביטוי הטעון “כאילו”, הוא ראי נאמן לנפש הישראלית), אך מעל לכל עומדת אמונתם העיוורת של הישראלים ברצונם הטוב של מבקשי נפשם, כלומר בניירות הנחתמים בידי ראשי כנופיות טרור, עריצים שידיהם מגואלות בדם עמיהם, ומלכים ללא עם, המושכים את קיומם מיד המקרה, ורק דבר אחד מאחד את כולם: השאיפה הבוערת להגות את מדינת היהודים מן המסילה.
…. שליטי ישראל (ואין ביטוי הולם יותר לתיאור גניבת הדעת הפוליטית של ממשלת ישראל הנוכחית) חוששים ממרד, ממלחמת אזרחים, אלא שאין לחשש זה על מה לסמוך. אין ברחוב הישראלי, קל וחומר בקרב האופוזיציה הפרלמנטרית, לא כוח רצון ולא יכולת ארגון לעשות משהו שיהיה בו אפילו קריקטורה של פוטש, או תפיסת שלטון תוך הונאת הבוחר, כפי שעשה השמאל ביוני 1992.
לא, ה”פוטש” היחיד העשוי להציל את ישראל מן האיידס, המכלה את גופה הוא מרד נגד תופעת השנאה העצמית הלאומית המסרס את הישראלי המצוי כאדם ואת ישראל כחברה ולאום.
…. ישראל כלואה עתה בשלב המכר הפאוסטיאני בו ממירים אמת בכזב, נכסים של חומר נמכרים בתמורה לאשליה. שליטי ישראל סוחרים בגופות יהודים, המכונים “קרבנות השלום” (ג’ורג’ אורוול היה מחוויר מקנאה). אך אל דאגה, את קלונם מיטיבים שליטי ישראל להשליך על עמם בכשרון נדיר להולכת שולל (רספוטין היה מחוויר מקנאה) באמצעות תיקשורת מגוייסת, המיטיבה לרמות את הציבור (ז’דנוב היה מחוויר מקנאה). וכך נוצר אותו עדר אנושי מסומם המהלך כמי שכפאו שד אל בית המטבחיים הגדול שעל שעריו מתנוססת המנטרה הלאומית “שלום”. לא צריך דמיון מפותח על מנת להיזכר בימים אחרים, בבית מטבחיים אחר ובכתובת דומה.
…. יש אומרים שישראל היא ארץ מאושרת. ראו את צחוק הנערות על חופי תל-אביב, את המולת בתי-הקפה. אך אם תטו אוזן קשבת, תגלו שזו שמחה מאולצת, המחפה על אימה גדולה, הצחוק הוא העמדת פנים, הוא צרימה של מיתר מזויף, הוא צווחת האימים מציורו של מונק. הישראלי המצוי, כמוהו כמו תיבת תהודה, משמיע קול, אך משלו אין לו כלום, כמוהו כמו ארצו, קליפה ריקה במעטה נוצץ של רכב יפני והיי-טק…..
*
כל התמונות הועתקו משערי גליונות “נתיב” (להוציא “הצעקה”)