כשוך סערת ההרשעה

כשוך סערת ההרשעה

נרי אבנרי
נרי אבנרי 20.02.2007 02:26
כשוך סערת ההרשעה


אם חיים רמון חש כמי שחרב עליו עולמו, הרי שהמורשעת השנייה, התקשורת, חשה בסה”כ “מכה קלה בכנף”.
דהיינו, מנגנון אוטומטי מנתב את הביקורת כלפיה היישר לפח הזבל. אפילו ביקורת מפי שופטים: בין אם תאמר בראיונות (חשין), ובין בכתב, תחשב לסתם ספאם!



בתודעתו של כל אחד מאיתנו, מקננת הקלישאה: “על טעויות משלמים”. וחיים רמון עשה טעות. אומרים זאת גם חבריו הטובים. אלא שלושת השופטים לא הקלו עם רמון והוא הורשע פה אחד. ההרשעה הזאת הכילה בתוכה בעיקר את הטעויות של רמון- לאחר אותה פלישה אסורה ללועה של הקצינה הצעירה. במבט אובייקטיבי, גם אלה השמחים לסילוקו, כמוני, חשים אי נוחות בגין חוסר פרופורציה בין הטעויות של רמון, לבין התוצאה.

שורות אלה עניינן: היום שאחרי. מבחינה פוליטית, המורשע חיים רמון הוא סוס מת. יש מי שמבינים זאת כעת, ויש כאלה שזקוקים ליותר זמן כדי להפנים. כשוך סערת ההרשעה, נותרנו עם: תקשורת שבזה לכללי האתיקה, ועדי שקר, שעלו על דוכן העדים, נשבעו: “לומר את האמת, רק האמת וכל האמת”. ו…שיקרו!

מזה עשרות שנים, חיים רמון הוא מה שאנחנו מכנים “חביב תקשורת”. וזה אומר, שאותה מערכת שמופקדת על עיצוב דעת הקהל בישראל, אוהבת אותו ומלווה אותו באשר ילך. שירותי ליווי, תרתי משמע. זה לא מקרה שרוב הציבור חושב, שהרשעת חיים רמון לא הייתה מוצדקת. עובדה זו (שוב) מוכיחה את חוסר האונים של צרכני התקשורת לעמוד על דעתם, מול שיגור טילי מסרים למרכז תודעתם.

מאחר ואין עליה מורא, התקשורת הישראלית התעלמה כליל מכללי האתיקה, והתמסרה כמעט כולה, כדי ללחוץ על השופטים באמצעות יצירה אהדה ציבורית לחיים רמון, והכפשת המתלוננת הצעירה. זה היה כל כך בוטה, עד כי שלושת השופטים לא יכלו להתעלם מההתנהלות הבלתי אתית הזאת. וכך כתבו (מתוך פסק-הדין): “לא נוכל לסיים משפט זה, בלי התייחסות לתקשורת. לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו”.

פה ושם קראנו ושמענו הסכמה לקביעה הזו של ביהמ”ש. הבולטים שבהם היו העיתונאי נחום ברנע שכתב בעניין הזה: “למרבה הצער, מה שכתבו השופטים בהכרעת דינם נגד התקשורת נכונים” (ידיעות-אחרונות / 1.2.07). החרה החזיק אחריו העיתונאי אביב לביא, שאמר (תיק תקשורת/1.2.07) דברים דומים, והפרופ’ לתקשורת גבי וימן שאמר: יש לנו כאן שתי הרשעות. התקשורת היא המורשעת השנייה” (גילוי נאות/ 31.1.07).

ועל אלה צריך להוסיף את מה שאמר בנושא הזה כבוד השופט בדימוס מישאל חשין למאזיני רשת ב’: “הפרסומים המגמתיים שחלקם נעשים ממש מתוך שנאה, נועדו להטיל דופי בהחלטה על כתב-אישום. בסופו של דבר הם פוגעים במעמדו של ביהמ”ש”. כמו כן התייחס כבוד השופט חשין ללחץ שהפעילה התקשורת, לפני ואחרי ההרשעה. הוא לא שכח להדגיש שחיים רמון הורשע בצדק במעשה מגונה קלאסי.

ואם חיים רמון חש כמי שחרב עליו עולמו, הרי שהמורשעת השנייה, התקשורת, חשה בסה”כ “מכה קלה בכנף”. דהיינו, מנגנון אוטומטי מנתב את הביקורת כלפיה היישר לפח הזבל. אפילו ביקורת מפי שופטים: בין אם תאמר בראיונות (חשין), ובין בכתב, תחשב לסתם ספאם! אין כוח שיכול לאנוס את התקשורת לעשות חשבון נפש נוקב- אפילו לא המקום האחרון בכל סקרי האמינות.

היו שהאמינו, שלאחר המהלומה שקיבלנו מנסראללה, התקשורת תבדוק את עצמה, שהרי יש לה חלק במה שקרה כאן. נאדה! זו היא שטיפחה את תרבות השקר, וזו היא שהעלימה עין ממינויים פוליטיים בצמרת צהל, וזו היא שהתעלמה מהשחיתות של שרון ובניו, וזו היא שעודדה אותו לרמוס את הדמוקרטיה, להתעלם מתוצאות משאל המתפקדים, לעקור ישובים, ולרסק את הליכוד. זו היא שמכרה לנו את הפיקציה האידיאולוגית “קדימה” בהנהגת אבי המשתמטים אהוד אולמרט, וזו היא שנטעה בתודעתו של חיים רמון את התחושה ש- אין לך מה לדאוג: המדינה שלנו!!! עכשיו כולנו משלמים.

ולסיום, הערה כלפי אלה שאורזים את הטעות של רמון בטיעון שבסה”כ מדובר- “בשתי שניות”. תשאלו את עו”ד דורי קלקסבלד. הוא יספר לכם כמה קטלניות יכולות להיות “שתי שניות”.

(במאמר הבא התייחסות לתופעת מתן עדות שקר, כפי שראינו במשפט רמון.) 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר