על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ב): האמנם תיק של “מימצאי אמון”?

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ב): האמנם תיק של “מימצאי אמון”?

קימקא
שמחה ניר, עו”ד 05.02.2007 18:51
אמון הציבור

אמון הציבור


כפי שציינתי לעיל, אכן, השופטים אוהבים מאוד להסתתר תחת סינורם של “מימצאי האמון”, אבל ככל שהמשפט מורכב יותר, וככל שהעובדות מפורטות יותר, כן קטן משקלו היחסי של ה”אמון בעדים”, וכן רב הסיכוי לקיומן של פירכות לוגיות בהנמקות התומכות במימצאים.



על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ב):

האמנם תיק של “מימצאי אמון”?

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (א): האמנם “נקבעו” נורמה ומסר חד-משמעי”?

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ב): האמנם תיק של “מימצאי אמון”?

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ג): על הקשקשנות של השופטים

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ד): על מראית פני הצדק, זכרונה לברכה

 

קביעת מימצאים עובדתיים על ידי בית המשפט, על פי עדים חיים, רוכבת על שני רכשים: האמון בעדים והגיונם של הדברים.

כלל אין עוררין עליו הוא שהאמון בעדים נתון בלעדית לערכאה ה”דיונית”, דהיינו לערכאה הראשונה, השומעת ורואה את העדים ומתרשמת מאמינותם וכנותם, כי ערכאת הערעור אינה שומעת אותם מחדש.

אבל נניח שעד אומר כהאי לישנא: היה זה בעלותי מתל-אביב ירושלימה, לעת-ערב, והשמש היכתני בעיני בעוז. ברור שהאיש יודע לשון-עבר, אבל ברור גם שהוא משקר, ואם הערכאה הדיונית “מאמינה” לו, תבוא ערכאת הערעור ותגיד אין חיה כזאת, כי לעת-ערב השמש אמורה הייתה להיות בגבו, ואם הסברו לתאונה שגרם מושתת על טענת הסינוור, הרי זו “הגנת בדים”.

אכן, השופטים אוהבים מאוד להסתתר תחת סינורם של “מימצאי האמון”, אבל ככל שהמשפט מורכב יותר, וככל שהעובדות מפורטות יותר, כן קטן משקלו היחסי של ה”אמון בעדים”, וכן רב הסיכוי לקיומן של פירכות לוגיות בהנמקות התומכות במימצאים. לשם כך, בין השאר, קיימת החקירה הנגדית: להראות לבית המשפט שהעד משקר, או, למצער, מעיד מדמיונו הקודח.

מייד עם הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון קפצו כל מיני חכמים והכריזו כי “סיכויי הערעור אפסיים, כיוון שמדובר במימצאי-אמון, שבהם ערכאות הערעור לא מתערבות”. החכמים האלה עודהוסיפו כי שופטיו של רמון עשו עבודה יסודית, ודאגו לשריין את נימוקיהם מכל כיוון אפשרי.

אני נזהר מלחלוק על השורה התחתונה שבתחזית השחורה הזאת, אבל לא מהנימוקים שהועלו, אלא מנימוקים אחרים, אליהם אתייחס בהמשך.

כפי שציינתי לעיל, אכן, השופטים אוהבים מאוד להסתתר תחת סינורם של “מימצאי האמון”, אבל ככל שהמשפט מורכב יותר, וככל שהעובדות מפורטות יותר, כן קטן משקלו היחסי של ה”אמון בעדים”, וכן רב הסיכוי לקיומן של פירכות לוגיות בהנמקות התומכות במימצאים.

כאשר נשמעות בבית המשפט עדויות רבות ומפורטות, וכל עד נחקר שתי-וערב על ידי הצד שכנגד לצד שהביאהו, בית המשפט לא יכעול להסתפק באמירה “העדים האלה-והאלה עשו עלינו רושם מהימן, ואנחנו מאמינים להם”, כי בכך הם משאירים את פסק-דינם חשוף לביקורת כירורגית דקדקנית בפני ערכאת הערעור, מקום בו לא תהיה להם ההזדמנות להגן על יוצא-חלציהם. זאת הסיבה שהם נאלצים להביא גם נימוקים לוגיים מחזקים ל”מימצאי האמון” שלהם.

אבל ככל שהנימוקים הלוגיים (במרכאות או בלעדיהן) מפורטים יותר, כן רב הסיכוי לכשל לוגי פה-ושם.

וכאשר כל הנימוקים הלוגיים הם מונחי-תוצאה, ה”שיריון” של ה”מימצאים” הוא נלעג ואומלל יותר, ומי שעקב אחרי כל הדברים שנאמרו על הכרעת-הדין בתיק חיים רמון אינו זקוק לשום פרשנות וניתוח משלי, כי אחרים היטיבו לעשות זאת ממני.

אבל, בבחינת פטור בלא-כלום אי-אפשר, הרי לכם בכל זאת משהו מקורי משלי, רעיון שאיש לא נגיע בו, כנראה: על הקשקשנות של שופטיו של חיים רמון.

אמרתי כי כאשר כל הנימוקים הלוגיים הם מונחי-תוצאה, ה”שיריון” של ה”מימצאים” הוא נלעג ואומלל יותר, וזה אומר – לכאורה – שסיכויי הערעור הם טובים יותר, אבל כאן ישנה בעייה לוגית נוספת: אם גם שופטי הערעור הם מונחי-תוצאה, אזי הם יאמצו את הנלעג והאומלל – אפילו אם כך גם הם יבזו את עצמם לדעת.

הדרא קשיא לדוכתיה.

בפתח הדברים, לעיל, מתחתי ביקורת – לא כל כך “מרומזת” – על כל ה”חכמים” אשר הכריזו כי “סיכויי הערעור אפסיים”, וכו’, וגם הוספתי כי אני נזהר מלחלוק על השורה התחתונה שבתחזית השחורה הזאת, אבל לא מהנימוקים שהועלו, אלא מנימוקים אחרים, והנימוקים האחרים הם שסיכויי הערעור הם נמוכים לא משום שהכרעת-הדין “משוריינת מכל הכיוונים”, אלא משום שהשופטים בערעור קורצו מאותו החומר.

המלצות היום:

מדוע השופט אומר “אני מאמין”, ובמה באמת הוא מאמין?

מדוע השופטים אוהבים כל כך את המלכה?

סדרת מאמרים על אמון הציבור בבתי המשפט



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר