קדושת האדמה דוחה חיי עם ישראל     

 

שורה אחרונה – למימסד הציוני, בארץ ישראל ולשלוחותיו במדינות אירופה ובארה”ב, היה חלק משמעותי מאד, אם לא חלק הארי, ב”הצלחת” שואת העם היהודי.

ה”ציונים לא רק נמנעו מכל מאמץ להביא להצלת יהודים, אלא התאמצו לטרפד את מאמצי ההצלה של יהודים שחירפו נפשם למען הצלת היהודים מהשמדה. יהודים שיכלו להימלט, אך נשארו בתוך התופת, כדי לפעול בכל יכלתם להצלת המוני היהודים, זקנים וזקנות (מיותרים ל”מפעל הציוני”), אבות ואמהות, ילדים ותינוקות. קריאות העזרה שלהם, ולו רק לכסף, למתן שוחד או לפדיון של יהודים על ידי נאצים תאבי בצע, נענו בשלילה, כדוגמת הדברים הבאים:

 

“עליהם להבין שהמטרה העיקרית היא הקמתה של מדינת היהודים לאחר המלחמה, ולא ייתכן שעמי העולם שופכים את דמם במלחמה והיהודים ישבו לבטח ולא יקריבו קרבנות מצידם. שאם כך יהיה, באיזו זכות ישבו לשולחן הדיונים לאחר המלחמה כשיחלקו את העולם מחדש לגבולותיו”? (“אות-קין”, מ. וזלמן).

                                         

תגובת איש “החלוץ” בשוויץ, שוואלב, שר”י, למכתבי התחנונים של הרב חיים מיכאל דב ויסמאנדל, זצוק”ל, שהציף את המימסד הציוני במכתבים המפרטים לפרטי פרטיהם את דבר ה”משלוחים”, את “היכלות” הגז, בהם משמידים ביום אחד רבבות יהודים, ומציע דרכי הצלה.

 

את דברי התחנונים, הקינה וההאשמות חובה ללמוד בבתי הספר של היהודים, אך אלה דווקא מוסתרים מעיני היהודים, להם מציעים מכחישי ה”שואה” את שירת הארכי-נאצי, הערבי דרויש.

 

לאחר המלחמה מסכם לעצמו הרב וויסמאנדל, הי”ד, את נסיונו המר עם ה”ציונים”:

 

“אם זה הדם יהיה מחיר לאדמה – למי תהיה אז האדמה?… הלא יש גבול בין דם לאדמה, גבול המכריע, מתי יהיה הדם מחיר האדמה ומתי תהיה האדמה מחיר לדם, ואם אין עם בלי אדמה – בוודאי אין אדמה בלא עם – ואיה עם ישראל החי אם לא באירופה? ומי זה שפוי בדעתו משים היום מוחו וכוחו על האדמה עד שאפילו את כספו ימנע מן העם” (שם).  

                                      

באחד ממכתביו בהתכתבות העקרה עם ערלי הלב ה”ציונים”, כותב הרב:

“כבר שילמנו יותר מדי מס דמים. יצאנו ידי חובתנו במידת ההצטרפות יותר מכל העמים”.

 

היהודים נרדפים במשך שנים, ביהודים נעשים מעשי לינץ’ בכל רחבי אירופה, מאז ניתן האות ב-1933, היהודים נשלחים למחנות ריכוז, וכל העולם שותק, רק אז, כאשר החיה הנאצית תוקפת גם אותם, הם קמים להילחם על חייהם ועל מולדתם. אשר על כן, הגיע גם זמנם של היהודים לשפוך את דמם למען המולדת….. זה מסר ה”ציונות”, על פי שוואלב ואחרים, תרתי משמע.

 

מסר הציונות, בביטוייו השונים, דגל בחיסול הגולה, כלומר, בחיסול היהודים ה”גלותיים”, להבדיל מ”יפי הבלורית והתואר”, משרתי הבריטים. כל דרך כשרה לחיסול הגולה. והדרך הפשוטה היא – שהגויים יעשו את העבודה, וה”מפעל הציוני” יהיה פנוי לעסקיו.

 

וכמה מפתיע – הרב וויסמאנדל, זצוק”ל, גיבש לעצמו השקפה אנטי-ציונית. מדהים! לא?

 

שלטון החוק

 

זמן קצר לאחר סוכות התש”ג, יהודים נשלחים ברבבותיהם להשמדה. קץ המלחמה ותבוסת גרמניה נראים באופק, ודווקא אז מגבירים הנאצים את קצב ההשמדה, ואילו סאלי מאייר, נציג הג’וינט בשוויץ מבהיר בשם המוסדות הציוניים:

 

“א. סכום של חמישים אלף דולר הוא סכום גדול עבור מדינה קטנה כמו סלובקיה, והרי התקציב שקבלה אשתקד מהג’וינט היה רק בסך כמה אלפי דולר.

ב. המעשים שאתם מספרים, שהשנה הזאת אתם צריכים כסף יותר והמכתבים שהוספתם מגולי פולין, סיפורי מעשיות מוגזמים הם, כי זה הוא הרגלם של יהודי המזרח (אוסט-יודען. יהודי מזרח אירופה), הדורשים תמיד רק כסף.

ג. בכלל אין כעת אפשרות חוקית לשלוח אפילו פרוטה אחת, כי הכסף של המוסדות נתרם מאמריקה, ושם קיים איסור הוצאת כספים למדינות אויב ואין לנו רצון לעקוף חוקים….” (שם).

 

לסאלי מאייר, המחזיק בכסף רב, תרומת עם ישראל, אין רצון לעקוף את חוקי המטבע, למניעת המטבח. באותו בתירוץ של אי משלוח סיוע לשטחי האויב, טירפדו הציונים בארה”ב את משלוח החבילות של החרדים ליהודים במחנות הריכוז באירופה, שהיו עתה “מדינות אויב… החרדים שלא נשמעו למצוות הציונים ולא הפסיקו את משלוח הסיוע, נעקפו. הסיוע עוכב.

          

בספרה “דרך בים –  עליה ב’ בזמן השואה”, מביאה הד”ר דליה עופר את מכתבם של חברי הוועד המרכזי ל ההסתדרות הציונית בפלובדיב שבבולגריה (1939):

 

“זה עכשו אנו קוראים בעיתונות, על פי ידיעת סופרו של הטיימס בירושלים, שהסוכות היהודית שלחה הוראה לכל סניפיה באירופה לבל תשתתף בעליה בלתי ליגלית. נדהמנו לקריאת הדברים האלה, ואין אנו יכולים לשער שיש בהם דבר של אמת. הלוא העליה הבלתי ליגלית היא בשבילנו האמצעי היחיד, הביטוי היותר חריף, היותר נחוץ והיותר נמרץ של הסיסמא ‘לא ניכנע’ אשר גם ההנהלה הציונית דוגלת בו.

“העליה הבלתי ליגלית היא הדבר היותר פופולארי והיותר מלהיב בשביל ההמונים היהודיים. אין אתם יכולים לתאר לעצמכם, כמה כבוד ההנהלה, ואיתו יחד גם כבודה של ההסתדרות הציונית ירד בעם, אם בזמן הכי קרוב לא תבוא באיזו צורה הכחשה של הידיעה הנ”ל… שמא יש בדעתכם לדרוש את הפסקת העליה הבלתי ליגלית על מנת לשמור על השדיול? אין אנו יכולים להאמין בשום אופן שתביאו חרפה ובושה כזאת עלינו.

“עליכם לדעת, שלא תהיה לנו אפשרות של עבודה ציונית אם לא תבוא הכחשה לידיעה הנ”ל, שעל פיה הסוכנות היהודית היא נגד העליה הבלתי ליגלית….”.

                                         

המלה המתועבת הזו – “שדיול”, היא ה-schedule הבריטי, מכסת היהודים המורשים להיכנס לארץ בשנה כזו או אחרת, היתה מרכיב חשוב בנאומי ה”ציונים” ובכתביהם, ותירוץ נוח ויעיל להצדקת הסלקציה ביהודים, שהיה עיקרון מרכזי בפיתוח הרעיון ה”ציוני”. בן-גוריון עשה שימוש יעיל ביותר בציות למופת לציוויי ה”ממשלה החוקית” = ממשלת המנדט הבריטי.

 

באין חזון ייפרע עם

 

החזון ה”ציוני” היה חזון תועבה. הוא היה אנטי-תיזה מוחלטת לחזון היהודי ולדברי הנביאים, משום שכל מהותו היתה קריאת תיגר על היהדות ועל כל השלכותיה.

 

היו אלה חסידי אומות עולם שבקשו להציל יהודים מן השואה, ואת הישוב היהודי בארץ ישראל, אך, לא די שלא זכו לשום שיתוף פעולה מן המימסד הציוני, שייצג בעיניהם (טעות שכיחה, המסתייעת עד היום במנגנון תעמולה שקרי ופושע) את העם היהודי ואת העמידה על האינטרסים שלו, אלא שהם זכו לבעיטות ורוק מצד אותו מימסד.

היו גויים שפנו למימסד הציוני, בתמימות מובנת מאליה, בהצעות לעזרה. המימסד הזה ראה בציפיה הזו ממנו, כפיה, והציב  תנאי – הוא מוכן לסייע רק אם היהודים האלה יועברו לארץ ישראל, אם הצלת היהודים תיעשה על ידי העברתם למדינות אחרות, שהן מחוץ לסכנה, למימסד הציוני לא תהיה יד בדבר….

כאן, בארץ ישראל, הם מקפידים על ה-“שדיול”, ואף טוענים את טענת השקר המרושעת והפושעת בדבר “כושר הקליטה”, ואז מציעים תנאי בלתי אפשרי בשעה אחרונה זו – אם להציל, אז רק לארץ ישראל. אם המטרה היא להוציא את היהודים מן התופת, ולא משנה לאן, העיקר להציל מן המוות, הרי אין זה ענין ל”מפעל הציוני”, זו בעייתם של הרוצים להציל. מצידו של ה”מפעל הציוני”, הם יכולים גם להיות מועברים למשרפות. כראוי ל”אבק אדם”, כפי שנתפסו מליוני היהודים בעיני חיים ויצמן, בן-גוריון, משה שרת, יצחק גרינבוים והרבנים הרפורמיים בארצות אירופה ובארה”ב.

 

השדיול – דוגמית

“… הפלגנו מחיפה עם דימדומים, בדיוק כשנכנסה לנמל משחתת בריטית, שניווטה ספינת פליטים יהודים העתידים להישלח לקפריסין. חוסר הגינות הוא גם שאין מרשים ליהודים להכניס את בני עמם בזמן שהלגיון הערבי, החמוש, המצוייד והמקבל מימון וקצינים מבריטניה, יחד עם יחידות צבא מעיראק, סוריה, ערב הסעודית ומצרים עולים על ארץ ישראל, כדי להתקיפם. כל העמדה של משרד החוץ שלנו ושל בווין מעוררת בי גועל. לא די שיש בזה חוסר הגינות גס, אלא זו גם טיפשות גמורה ובניגוד מוחלט למיטב האינטרסים של אנגליה.

שכבתי לישון מדוכא מאד; אבל רק חכו עד שיכנסו היהודים למסלול; הם ינפצו לרסיסים את הליגה הערבית, שהיא מפוררת, בלתי יעילה ומלאה מליצות-רהב עד להתפקע. מעשים של אומץ לב אינם ידועים לערבי. הצבא המצרי הרקוב יספוג מכות נאמנות….” (23.4.1948, ביומנו של קולונל מיינרצהאגן).

                                                                          

פחות מחודש לפני “הכרזת המדינה” על ידי בן-גוריון, שקטף לעצמו את פירות מלחמת שחרור הארץ מידי האימפריה הבריטית , על ידי ה”פורשים”.

עד הרגע האחרון ממשיכים הבריטים בגירוש היהודים, והמימסד הבן-גוריוני אינו מגייס את ה”ישוב” לעצור בגופו את הפשע. ולא עוד – אלא, חבר הלאומים ממשיך בפאטנט הבריטי – ה”הפוגה” כוללת איסור על הבאת יהודים לארץ ישראל, וכמובן, איסור הבאת נשק. ועל תירוץ ה”הפוגה” הסתמך בן-גוריון, כאשר השיב לדרישתו של גרינבוים, שלא לירות ב”אלטלנה”. לאחר שוידא בן-גוריון שבוא ה”אלטלנה” יתגלה קבל עם ועולם, הבהיר לגרינבוים שאי אפשר להיכנס עכשו ל”קנוניה” עם האצ”ל על החבאת הנשק. חשוב שהאו”ם יידע, שהמימסד הבן-גוריוני אינו שותף לשבירת ה”הפוגה”, אלא רק ה”פורשים”….

מיינרצהאגן העריץ את התושיה היהודית, הרבה יתר על המידה. הוא האמין ש”יכנסו היהודים למסלול, הם ינפצו לרסיסים את הליגה הערבית…”. היינו צוחקים, אילולא היתה זו בדיחה מקאברית על חשבוננו.

אילו ידע מיינרצהאגן שחלומם של ה”ציונים” היא ההצטרפות לליגה הערבית, הוא היה מגבש את רסיסי הספקות, שהיו לו כבר אז, וקובע שהיהודים הם עלובי נפש, שכל רעה שבאה עליהם, מידי עצמם באה, וכנראה – הם ראויים לה והיא ראויה להם!

 

הכתוב לעיל אפילו לא טיפה בים התיעוד של פשעי ה”ציונות” נגד העם היהודי ונגד האנושות. ונביא עוד. הדברים קשים לעיכול.