הפרקליטות, פרשת חיים רמון והחזרתה להעיד של ה”מתלוננת”: ניצחון, הפסד, הפסד-בכבוד או קבורת-חמור?

הפרקליטות, פרשת חיים רמון והחזרתה להעיד של ה”מתלוננת”: ניצחון, הפסד, הפסד-בכבוד או קבורת-חמור?

קימקא
שמחה ניר, עו”ד 06.01.2007 05:51
הפרקליטות, פרשת חיים רמון והחזרתה להעיד של ה"מתלוננת": ניצחון, הפסד, הפסד-בכבוד או קבורת-חמור?


מה יכולה התביעה להרוויח מהחזרתה של ה’ אל דוכן העדים, ובמה היא מסתכנת?



הפרקליטות, פרשת חיים רמון והחזרתה להעיד של ה”מתלוננת”:

ניצחון, הפסד, הפסד-בכבוד או קבורת-חמור?

הכרעת הדין במשפט-הנשיקה של חיים רמון, שר המשפטים לשעבר, אמורה הייתה להינתן ביום 1.1.2007, אלא שממש בימים האחרונים לפני אותו המועד ביקשה ההגנה להביא שלוש עדות חדשות, פקידות במשרד ראש הממשלה, אשר העידו על האווירה במשרד ראש הממשלה (“כולם מתנשקים עם כולם”) ועל יחסה של הגב’ ה’, היא ה”מתלוננת”, לחיים רמון (“לא חסר הרבה שהיא הייתה נכנסת איתו למיטה”, או משהו דומה).

זה בסדר גמור שבית המשפט הסכים לשמוע את העדות החדשות אחרי תום המשפט עצמו, אחרי העדויות והסיכומים, ולמעשה לא הייתה לו ברירה אחרת (מטעמים שאין מקומם כאן).

כעת מבקשת הפרקליטות להביא שוב את ה”מתלוננת” אל דוכן העדים – והפעם כ”עדת הזמה”, על מנת לנסות ולהפריך את העדויות החדשות. אני לא יודע אם בית המשפט צריך להסכים לכך, משום שבמשפט פלילי, כעיקרון, התביעה היא הראשונה להביא את עדיה, וההגנה היא האחרונה לעשות כן (וזה נותן לנאשם את היתרון ה”מובנה” לדעת מה אמרו עדי התביעה, כאשר הוא צריך להחליט אם בכלל להעיד, ואילו עדים להביא להגנתו – אם בכלל), כך בכל מקרה העדתן של העדות החדשות בנפרד אינה פוגעת בשום זכות של התביעה.

אכן, לפעמים יש בעדויות ההגנה הפתעות אשר התביעה לא יכלה לצפות אותן. כך, למשל, אם הנאשם יעיד שביום האירוע הוא היה עצור באבו כביר, ולכן לא יכול היה לבצע את המעשה הנורא המיוחס לו, ייתן גם ייתן בית המשפט לתביעה להוכיח כי באותה העת אבו-כביר היה סגור לרגל שיפוצים, ולכן הגנתו של הנאשם היא הגנת-בדים.

אבל התשוקה של התביעה להביא את הגב’ ה’ לחזור ולהעיד אינה חפה מבעייתיות.

נניח שהעדה החדשה-ישנה תפריך לחלוטין את תיאורית “כולם מתנשקים עם כולם”, ותשכנע את השופטים שהיא “בחיים לא הייתה נכנסת איתו למיטה”: המקסימום – כך נראה לי – הוא שהעדה הזאת רק תאיין את שלוש העדויות, ותחזיר את המצב לקדמותו, דהיינו למצב בו היה כשנקבע המועד למתן הכרעת הדין. אמנם הכל אפשרי, אבל קשה לדמיין מצב בו השופטים התכוונו לזכות את רמון, אבל אחרי העדויות האלה הם שינו את דעתם ממצב “גבולי” לכף חובה. בוודאי שלא מזיכוי פוזיטיבי להרשעה למעלה-מכל-ספק-סביר.

חוץ מהאפשרות, אשר ממילא קיימת, שגם בלי העדויות האלה הייתה התביעה משיגה את ההרשעה, התרחיש האמור הוא הדבר הכי טוב שיכולה התביעה להפיק מהחזרתה של ה’ אל דוכן העדים, אבל, ככל הנראה, בסבירות נמוכה מאוד.

האפשרות הבאה היא שהכף תיטה לטובתו של רמון בזכות שלוש העדות, ולא תיטה חזרה עם עדותה של ה’.

אבל האפשרות הכי מסוכנת, מבחינת התביעה, היא שהעדה ה’, ה”מתלוננת”, תתפרץ בבכי על דוכן העדים, ותגיד הכל שקר! עבדו עלי, איימו עלי, לחצו עלי, אמרו לי שחיים הוא סכנה לשלטון החוק במדינת ישראל … שברו אותי לרסיסים, תיכנתו אותי לשקר! אני מוכנה גם עכשיו להיכנס איתו למיטה!!!

וכדי להמחיש את כנותה ולהסיר חשש שמישהו “תיכנת” אותה לחזור בה מעדותה, היא תרד מדוכן העדים, תיגש אל רמון, תחבק אותו ותעניק לו את הנשיקה הכי צרפתית שאפשר להעלות על הדעת.

התרחיש הזה סבירותו כנראה אינה גבוהה, אבל כבר היו דברים מעולם, והסיכון הזה צריך להדיר שינה מעיניהם של כל המעורבים בניהול התביעה בתיק הזה, משום שאם כך יהיה, זאת תהיה קבורת-חמור לכל המעורבים בפרשה, ולמעשה לכל מערכת אכיפת-החוק במדינה, החל ממשה קראדי ודרומה ממנו במשטרה, ממני מזוז ודרומה ממנו במשרד המשפטים, ומדורית ביניש ודרומה ממנה במערכת המשפט.

איש לא יינקה.

המלצת היום: גם אם חיים רמון ייצא אשם …

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר