על החיסיון

על החיסיון

טל רבינוביץ
11.10.2006 11:04
על החיסיון


במקרה בו הנשיא קצב אכן חף מכל אשמה וכך גם יוכח בבית המשפט – ייטען כי החיסיון שניתן לא’ הוא לכאורה “לא מגיע” לה וכי יש לבטל באופן גורף את החיסיון הניתן למתלוננים משום שהוא רק מעודד הגשת תלונות סרק כנגד אנשים חפים מפשע.

האמנם טענה זו ראויה?



 

פרשת הנשיא קצב מעלה לדיון הציבורי שאלות וסוגיות רבות, ביניהן דוקטרינת החיסיון הניתנת למתלוננת א’ ולמתלוננים בכלל על עבירות מין.

מתלוננת א’ זכאית על פי החוק לחיסיון, המגן על האנונימיות שלה ועל הצורך שלא להיחשף בזהותה ובתמונתה להמוני הארץ.

מטרת החיסיון היא להגן על המתלוננת א’ ועל פרטיותה, כשהיא נמצאת בתהליך הקשה של הגשת התלונה במשטרה כנגד אישיות בכירה כמו הנשיא, בְּתהליך ארוך ומייגע של ניהול חקירה המעוררת עניין ציבורי רב, ולאחר מכן בתהליך מתיש ומשפיל של קרב בבית המשפט. יש והחיסיון שומר על המתלוננת גם לאחר מתן פסק הדין.

במקרה של המתלוננת א’ מדובר באישה לא נשואה, ככל הנראה ללא ממון, ללא קשרים, ללא גב כלכלי, ללא ביטחון כלכלי, ללא אופק כלכלי… כנגדה ניצב הנשיא קצב המגובה בממון, בקשרים, באנשי מקצוע מהשורה הראשונה, ובינתיים גם במשפחה תומכת.

למעשה, המקרה של א’ ממחיש לציבור את רוב מקרי ההטרדה המינית, התקיפה המינית, ההתעללות המינית וכו’… מצד אחד עומד אדם חזק ומולו אישה חלשה, דהיינו; ישנם פערים משמעותיים בין התוקף לבין קורבנו.

פער מעמדות זה הוא שבעצם מאפשר מלכתחילה את המעשה הפלילי: התוקף מזהה את החלש כקורבן, מסמן אותו כמטרה וכשהקרקע כשירה לכך – תוקף.

להבהיר, בדרך כלל לתוקף יש עליונות על קורבנו; לאחר שהוא מזהה אותו כחלש ומסמן אותו כמטרה  – הוא יוצר את התנאים הנוספים המאפשרים את התקיפה.

לעליונותו זו על הקורבן יש השלכות לא רק לגבי יכולת התקיפה, אלא גם לגבי מה שיקרה לאחר מכן.

המחוקק הכיר במצב זה.

המחוקק הכיר בעובדות אלה כפי שהן הוכחו במציאות, וחשב כיצד לשפר את פני החיים של אזרחי המדינה ולכן נתן לקורבנות “כלי”, את החיסיון, וזאת כדי לעודד אותם לפנות, להתלונן, לבקש סיוע, לבקש מזור, לבקש צדק.

המחוקק הכיר במגבלות הקורבנות של התקיפה המינית וחשש לגורל החיים החברתיים בארץ, דהיינו; מצד אחד רצה המחוקק למנוע פשיעה מתמשכת ופגיעה בציבור בכללו ומצד שני רצה להגן על החלש.

למחוקק היה ידוע כי נפגעי עבירות מין, בדרך כלל אינם מעונינים להגיש תלונה במשטרה.

למעשה, למשטרה ידוע כי מספר המותקפים מינית גדול פי 10 ממספר המתלוננים על כך בפועל.

הסיבות לתופעה זו הן רבות: בושה, תחושת אשם, רצון לשכוח את התקיפה, הדחקה כמנגנון הגנה, פחד מהתוקף שמא יחזור לתקוף או לנקום, שיתוק והלם, חוסר אמון במערכת, חשש מסטיגמה שלילית, היעדר כוחות נפש להתמודד עם התהליך, הכורח לחזור למסלול חיים תקין ולסדר היום, אובדן אמון עצמי ועוד.

הסיבות כאמור הן נפשיות, פסיכולוגיות, חברתיות, כלכליות, משפחתיות ואחרות.

לאור האמור לעיל, למדינה יש יעד חברתי-לאומי מהמדרגה הראשונה לעודד נפגעי אלימות מינית להתלונן וזאת המדינה עושה בין היתר באמצעות החיסיון הניתן לקורבנות. החיסיון מאפשר לנפגעים לפנות ולבקש את סיוע מוסדות המדינה מבלי להיחשף ברבים.

———- 

לגבי המקרה של הנשיא קצב, מרגע הגשת התלונה במשטרה, קיימות 4 אפשרויות מצויות;

– ייתכן שא’ צודקת בטענותיה כלפי הנשיא, אך היא לא תצליח להוכיחן בבית המשפט.

– ייתכן שא’ צודקת בטענותיה כלפי הנשיא והיא אכן תצליח להוכיחן בבית המשפט.

– ייתכן, כי א’ איננה צודקת בטענותיה כלפי הנשיא והיא לא תצליח להוכיחן בבית המשפט.

– האפשרות האחרונה הנותרת היא כי א’ איננה צודקת בטענותיה כלפי הנשיא אך היא תצליח להוכיח את טענותיה שבמקרה זה הן שקריות – מקרה זה כמובן הוא כמעט בלתי אפשרי, שכן נטל ההוכחה הוא על התביעה (בסיוע המתלוננת) ואם לא היו דברים מעולם – אז אין ראיות ואין הוכחות.

מבחינת הצדק, קיימות רק שתי אפשרויות ראויות:

א’ דוברת אמת, והיא תצליח להגיע אל שלה ולהוכיח את טענותיה.

או: א’ אינה דוברת אמת והיא לא תצליח להגיע אל שלה ולא תוכיח את טענותיה.

ובמילים אחרות:

הנשיא קצב אכן אנס את א’  והדבר יוכח בבית המשפט.

או: הנשיא קצב לא אנס את א’ והדבר הזה הוא אשר יוכח בבית המשפט.

—————

במקרה בו הנשיא קצב אכן חף מכל אשמה וכך גם יוכח גם בבית המשפט – ייטען כי החיסיון שניתן לא’ הוא לכאורה “לא מגיע” לה וכי יש לבטל באופן גורף את החיסיון הניתן למתלוננים משום שהוא רק מעודד הגשת תלונות סרק כנגד אנשים חפים מפשע.

האמנם טענה זו ראויה?

המבחן הוא כמובן מבחן המציאות.

רק השבוע ראינו כיצד בית המשפט העליון ביטל את “הלכת קינזי” – הלכה משפטית שהייתה קיימת בזירה הפלילית ב- 30 השנים האחרונות – הלכה שהתבטלה כתוצאה מצורכי שעה, כתוצאה ממציאות משתנה ומתעצבת, כתוצאה מתמורות שחלו בזירת הפשע במדינה.

עוד אנו רואים כי בנוגע לביטול הלכת קינזי ישנן דעות לכאן ולכאן, גם בפסק הדין עצמו וגם בקרב משפטנים בארץ – כפי שראוי שיהא בחברה אנושית אינטיליגנטית, מורכבת, משתנה, פלורליסטית וליברלית.

אין לחשוש כלל מחילוקי דעות אלה, אלא להפיק מהן את המיטב ואת המרב שכן הן מעודדות מחשבה, יסודיות,  ביקורת ויצירתיות – מאבני היסוד של הקיום האנושי.

כך ראוי שייעשה בכל תחום ותחום, כולל בתחום נשוא המאמר – החיסיון הניתן לנפגעי עבירות המין במדינה – עבירות המתבצעות בעיקר כלפי נשים וילדים.

להלן דוגמא להמחשת הדבר:

נניח כי המורה לספרות בחטיבת הביניים הותקפה מינית על ידי אחד המנהלים במחלקת החינוך והתרבות של העירייה. עתה נניח כי אותו מנהל, מתוקף תפקידו ומעמדו, הוא גם מקורב אל ראש העיר, אל חברי מועצת העיר, אל בעלי ההון בעיר, אל פעילים במפלגה השלטת… הוא נהנה מנגישות הן אל בעלי ההון (למשל עורכי דין ידועים, אנשי עסקים) והן אל בעלי השררה בעיר.

המורה לספרות לעומת זאת, נשואה לאדריכל שכיר, או שהיא גרושה, אימא ל-3 ילדים או ל-2 ילדים… עובדת במשרה מלאה כמורה, עובדת כאימא במשרה מלאה, מטפלת בהוריה המזדקנים או שהיא טרודה בעניין בניה המשרתים בצבא… אין לה קשרים, אין לה ממון, אין לה זמן להתעסק עם המאבק המתבקש, אין לה את האמצעים שיש לצד הנגדי, ויש לה סיכון של פיטורין ממקום עבודתה.

למרות התנאים הקשים, אותה מורה בחרה להתלונן במשטרה.

במצב זה בו אין היא נהנית מחיסיון – הופכים חייה לגיהינום.

תלמידיה רואים את תמונתה בעיתון המקומי ושמים אותה ללעג ולקלס.

עמיתיה בחדר המורים מרכלים מאחורי גבה.

מעמדה בבית הספר יורד ומעטים הם המביעים בה תמיכה בפומבי.

מנהלת בית הספר מפנה לה את גבה ומתנכלת לה (מתוך לחצים המופעלים עליה ממחלקת החינוך בעירייה)…

ילדיה סובלים מהצקות החברים בכיתתם, בשכונה, בתנועת הנוער…

במכולת, בחוגים, בדואר… בכל מקום מצביעים עליה, מזהים אותה, שואלים או מתרחקים, מחטטים או מתעלקים…

תמהונים מתקשרים, שולחים הודעות, מכתבים…

הצלמים והתקשורת המקומית מלווים אותה על כל צעד ושעל במטרה לזכות בעוד תמונה, בעוד פרט, בעוד מידע עסיסי לצורכי רייטינג…

וכך חייה הופכים ללא חיים, משפחתה נפגעת, פרנסתה נפגעת, מעמדה החברתי נפגע… הסבל הולך וגדל וחזיתות נוספות נפתחות נגדה והיא צריכה להתמודד עם כולן, בנוסף לחזית ה”מקורית” שנפתחה נגדה.

המתואר לעיל ממחיש את הצורך ואת החשיבות של החיסיון הניתן למתלוננים על תקיפה מינית.

להמחיש עוד יותר את הדבר, להלן יובא פסק הדין שניתן ב-2004 ובו העדיף בית המשפט לשמור על חיסיון פרטי מתלוננות-שווא אשר “תפרו” תיק והעלילו עלילת דברים נגד מעבידן בשירות הציבורי על שכביכול הטריד אותן מינית.

שם סבר בית המשפט כי כדי לא להרתיע מתלוננות פוטנציאליות אחרות – יש להימנע מפרסום שמות המתלוננות-שווא. אמנם מצד אחד הדבר מקומם, אך במבט מעמיק – מסתבר כי בית המשפט צדק בעניין זה.

לנאשם הזכאי וחף מכל פשע עדיין קיימת האפשרות לתבוע את מתלוננות-השווא נגדו בתביעה אזרחית על הנזקים שנגרמו לו, ופסק הדין שכבר הוצא לטובתו – יקל עליו את המלאכה.

ייתכן כי בעתיד, אם תגיע המדינה למסקנה שהאינטרס החברתי-לאומי הוא להרתיע את מתלוננות השווא מלהעליל על גברים תקיפות מיניות  – יחוקק חוק בהתאם.

חקיקה זו תהיה צורך השעה רק אם ייווצר מצב בו מתרבות תלונות השווא בנושא האלימות המינית, דבר שהוא רחוק מהמציאות כיום. תלונות שווא בתחום זה – שיעורן בטל בשישים.

הבעיה של החברה הישראלית כיום היא אחרת: יש אינפלציה בעבירות מין ובניצול של שררה וסמכות לשם ביצוען נגד חסרות ישע, ורק חלק קטן מהנפגעות מינית אוזר עוז, משאבי נפש ואומץ להתלונן.

תלונות אלו חיוניות לניקוי החברה בישראל כחברה בריאה, מוסרית וחופשית.

 

 

לאתר הכותבת

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר