מדינת ישראל נגד הרב אליצור סגל – אישום מטופש על העלבת עובד ציבור

מדינת ישראל נגד הרב אליצור סגל – אישום מטופש על העלבת עובד ציבור

קימקא
שמחה ניר, עו”ד 25.09.2006 12:53
מדינת ישראל נגד הרב אליצור סגל – אישום מטופש על העלבת עובד ציבור


האם זו “תפירת תיק” פוליטית, מתוזמרת בין המשטרה לבין בית המשפט העליון, או פרטאצ’ משטרתי מצוי, נוסח “ספינת הדגל טובעת”?



מדינת ישראל נגד הרב אליצור סגל –

אישום מטופש על “העלבת עובד ציבור”

דברים קשים של אליצור סגל על הרב הצבאי הראשי, דברים המבוססים על עובדות-אמת, עם פרשנות קשה, “מרגיזה ומעצבנת”.

מה עם חופש הביטוי, והאם זו “תפירת תיק” פוליטית, מתוזמרת בין המשטרה לבין בית המשפט העליון, או פרטאצ’ משטרתי מצוי, נוסח “ספינת הדגל טובעת”?

האישום

הרב אליצור סגל פירסם באתר אינטרנט את הדברים האלה:

הרבצ”ר מטעם

נכתב ע”י אליצור סגל

טו טבת התשסה 27.12.2004

במזרח אירופה, במיוחד ברוסיה הצארית, היתה תופעה של רבנים מטעם או מטע”מ – ראשי תיבות של מטעם מלכות. רבנים אלו מונו על ידי השלטונות כנציגיהם כלפי היהודים.

בקהילות ישראל התרוצצו שתי גישות כלפי רבנים אלו.

האחת, השתדלות למנות לתפקיד אנשים שאדרת הרבנות הולמתם. דוגמא לאישיות כזו היה הרב יעקב מזא”ה ממוסקבה. לפעמים התמנו אישים שאמנם לא היו רבנים אבל כיבדו את המשרה – למשל הסופר שלום עליכם היה רב מטעם בכמה קהילות.

אבל, רוב הקהילות השתדלו למנות לתפקיד אנשים הרחוקים מרחק רב ככל האפשר מכל דמות רבנית או סתם דמות אנושית מעוררת כבוד.

מסופר שפעם בא שר הפלך הרוסי לבקר אצל הרב מטעם בקהילה ומצא אותו מתגולל בקיאו שיכור כלוט. לאחר זמן פגש את אחד מראשי הקהילה ואמר לו כך נראה הרב שלכם? השיב לו: כך נראה הרב שלכם הרב שלנו הוא אחר.

במשך שנים רבות היתה תקוה שהרבנות הצבאית לא תהיה רבנות מטעם אלא רבנות אמיתית. הרב שלמה גורן זצ”ל הוביל תהליך של רבנות ארץ ישראלית עצמאית וזקופת קומה. אבל בימים אלו נסגר הגולל על רבנות זו והיא הופכת להיות רבנות מטע”מ במובן הגרוע ביותר האפשרי.

נתחיל למנות את הארועים החמורים אשר הובילו את הרבנות הצבאית מטעם אל השפל הנוכחי.

ראשית, מאז תחילת הלחימה צה”ל מסכן את חייליו כדי להמנע מפגיעה באוכלוסית האויב. התנהגות זו לא רק שהיא אנטי הלכתית אלא גם אנטי אנשית – שום צבא בעולם לא נהג ולא נוהג כך. החל מבעלות הברית באירופה ועד ארה”ב בעיראק – כפי שמסביר בעל העיקרית שתפקידו של מנהיג להיות רחמן לעמו ואכזרי לאויביו מנהיג הנוהג להפך נכשל במה שהוא קורא “האומנות המלכי” ונפסל לתפקידו. לכן שאול נפסל למלך כי נכשל באומנות המלכי – חס על עמלק מאויביו ולא חס על העיר נוב מישראל. לעומת זאת דוד חס על ישראל והיה אכזרי לאויבי ישראל לכן למרות ששאול היה צדיק מדוד נפסל שאול למלך.

בעיר קודשנו ג’נין נפלו שלושה עשר מחיילינו בגלל התנהגות מחפירה וקודם לכן נפלו ששה מחיילינו בקבר יוסף לאור אותה תפיסה.

מי אם לא הרב הצבאי הראשי היה אמור להוציא פסק הלכה חתוך וברור שיגיע לכל חייל וחייל ולכל קצין וקצין המחייב אותו להגן קודם כל על חיי חבריו הלוחמים לפני חיי האויב?

אבל הרב הצבאי הראשי שתק ושתיקתו רועמת יותר מאלף רמקולים.

הרב הצבאי הראשי שותף לרצח – איסור יהרג ואל יעבור.

שנית, מאז קום המדינה משרתות חיילות בצבא. אבל, עד לפני כחמש שנים לא היה הבדל מהותי בין שרות הבנות בצבא לבין התפקידים שמלאו בשוק האזרחי. לכן ניתן היה לחיות עם הענין הזה בקצת לבטים. אבל לפני חמש שנים החל שינוי כאשר שרות הבנות הפך להיות צמוד לשרות הגברים. דבר המביא מידי יום לסטואציות של איסורי עריות החמורים ביותר.

מי אם לא הרב הצבאי הראשי היה אמור להוציא פסק הלכה ברור וחד משמעי האוסר בכל תוקף על יצירת מצב זה והאוסר על כל חייל וקצין לשתף פעולה עם מצב כזה?

אבל הרב הצבאי שתק ושתיקתו רועמת יותר מאלף רמקולים.

הרב הצבאי הראשי שותף לגילוי עריות – איסור יהרג ואל יעבור.

שלישית, חילול שבת. בכל יחידות צה”ל כיום מחללים שבת שלא לצרכים מבצעיים על ימין ועל שמאל. השבת מזולזלת לגמרי במחנות צה”ל. אבל, בפינוי חוות גלעד נשברו כל הקודים כאשר אילצו חיילים שומרי מצות לחלל שבת ללא שום סיבה ללא שום צורך.

מי אם לא הרב הצבאי הראשי היה אמור להוציא פסק הלכה חד משמעי שיאסור בתכלית מעשים כאלה? מי אם לא הרב הצבאי הראשי היה אמור למצות את הדין עם העבריינים?

אבל הרב הצבאי הראשי שתק, ושתיקתו רועמת יותר מאלף רמקולים.

הרב הצבאי הראשי שותף לחילול שבת שהוא איסור סקילה.

רביעית, כשעלתה תוכנית ההתנתקות לאויר. תוכנית הכרוכה בהריסת ישוב הארץ בהגלית אלפי יהודים.

מי אם לא הרב הצבאי הראשי היה אמור להוציא פסק הלכה חד משמעי האוסר על כל חייל קצין או אזרח לקחת חלק בתוכנית מתועבת זו?

אבל הרב הצבאי אינו שותק אלא מגבה את התוכנית המתועבת מעל כל במה.

הרב הצבאי הראשי שותף לביטול מצות ישוב הארץ השקולה ככל התורה כולה.

חמישית, לכולנו ידוע מה המצב האמיתי בסיסי צה”ל. לכולנו ידוע באיזה רמה נשמרת שם הכשרות באיזה רמה מקיימים שם מצות.

מי אם לא הרב הצבאי הראשי היה אמור להפסיק את השערוריה הזו.

אבל הרב הראשי הצבאי שותק, ושתיקתו רועמת יותר מאלף רמקולים.

הרב הצבאי הראשי שותף להאכלת מאות אלפי יהודים באיסורי דאוריתא.

נסכם אם כן את קוי דמותו של הרב הצבאי הראשי –

מסייע לרצח – איסור יהרג ואל יעבור.

מסייע לגילוי עריות – איסור יהרג ואל יעבור.

מסייע לחילול שבת – איסור סקילה.

מסייע לביטול מצות ישוב הארץ – השקולה ככל התורה כולה.

די בזה ואין צורך להשלים את דמותו.

כאשר מרן הראי”ה היה בלונדון במלחמת העולם הראשונה הגיעה אליו ידיעה דחופה בערב יום הכיפורים – כמה יהודים נתיני רוסיה נאסרו ועמדים להיות מגורשים חזרה לרוסיה הצארית.

הרב ביקש מיד פגישה אישית עם הרב הראשי לבריטניה והקיסרות. הרב ההוא חשב שהראי”ה מבקש את ברכתו בערב היום הקדוש יום הכיפורים וקבלו מיד. אבל הראי”ב ביקש ממנו להתערב כדי לבטל את גרושם של היהודים שנתפסו. אבל הרב הראשי סרב להתערב בנושא שטופל בידי בית המשפט המלכותי. הטונים בפגישה עלו אבל הרב הראשי עמד על דעתו. בסוף לקראת כניסת הצום נתן הרב הרשמי את ידו לראי”ה וברכו כדי לסמן שהביקור נגמר. הראי”ה סרב ללחוץ את ידו שנשארה תלויה באויר. ואמר לו: שער הגמרא יש לו ערך רק אם הוא מחובר לגמרא. רבנות רשמית טובה היא רק כאשר היא קשורה לגדולי ישראל. אבל שער יפה וממורק בלי הגמרא עצמה הוא חסר ערך והפנה לו את גבו.

שעות ספורות אחר כך כאשר כבר נכנס יום הכיפורים היתה התקפה אוירית גרמנית על הנמל ועל אוניות הגרוש וגרוש היהודים בוטל.

הלואי והרבנות הצבאית היתה לפחות שער יפה של גמרא – אבל גם את זה היא איבדה ממזמן. היא במקרה הטוב ביותר דף שער שנתלש מרצונו ונכנס לביוב מרצונו.

 

על הפרסום הזה הועמד כותבו, אליצור סגל, למשפט פלילי, על העלבת עובד ציבור.

זה כתב-האישום:

 

.

 

אני לא רוצה להיכנס לשאלה אם יש כאן “תפירת תיק” כנגד המתנגדים לאג’נדה הפוליטית של אהרן ברק, דורית ביניש וחבריהם, משום שמשטרת ישראל מטומטמת דיה כדי לעשות את זה גם בלי מניעים פוליטיים.

ראו, למשל, את ספינת הדגל הטובעת: משטרת ישראל מגישה אישום על נהיגה במהירות 178 קמ”ש בדרך עירונית בה מותרת נהיגה במהירות של 50 קמ”ש בלבד. ראש לשכת התביעות, המסתמך על התצלום שהופק על ידי המולטנובה (שעליו, כידוע, נאמר כי “עם התצלום אי אפשר להתווכח”), מכריז נשבור לו את העצמות, ובלשונו הרשמית: “לא לעשות שום עיסקת-טיעון!”, אבל בסופו-של-דבר מכריז על נסיגה חד-צדדית, בזנב מקופל בין הרגליים.

לדעתי הסבירות של הטימטום המשטרתי היא גבוהה מהסבירות של קונספירציה מתוחכמת בין תובע משטרתי זה או אחר, לבין דורית ביניש, אבל מי יודע.

אני גם לא נזקק לשאלה, עליה מסתמך ידידי אריק באך, אם ישנם עקרונות הגוברים על החוק החרוט, כי לעת הזאת אני יכול להסתדר טוב מאוד עם החוק עצמו.

הפרסום האמור מתבסס על עובדות אמת אשר, למעשה, אין החולק עליהן.

כך, למשל, אין החולק על כך שלפני כך-וכך שנים “החל שינוי כאשר שרות הבנות הפך להיות שצמוד לשרות הגברים”.

יש,כמובן, מחלוקת אם יש בכך “דבר המביא מידי יום לסטואציות של איסורי עריות החמורים ביותר”, ואם הדבר אכן רצוי, אם לאו, ובוודאי שיכולה להיות מחלוקת אם הרב הצבאי הראשי היה “אמור להוציא פסק הלכה ברור וחד משמעי האוסר בכל תוקף על יצירת מצב זה והאוסר על כל חייל וקצין לשתף פעולה עם מצב כזה”.

יש לי ספק רב אם צודק הכותב במסקנתו כי בהימנעותו מלהוציא פסק-הלכה כזה “הרב הצבאי הראשי שותף לגילוי עריות – איסור יהרג ואל יעבור”.

לדעתי הרבצ”ר צריך להיזהר מאוד במתן פסקי-הלכה אשר יכולים להתפרש ככפייה דתית על חיילים אשר אינם חפצים בה. הוא אמור להטות אוזן קשבת לתלונותיהם של חיילים וחיילות אשר השירות הצבאי כופה עליהם דברים המנוגדים לאמונתם הדתית, אבל מכאן ועד לפסק-הלכה “האוסר על כל חייל וקצין לשתף פעולה עם מצב כזה” – עוד הדרך רב.

נניח שקצינה המשרתת במשרד ראש הממשלה רוצה להצטלם חבוקה עם שר-משפטים, להתנשק אתו צרפתית, וגם לתת לו את מס’ הטלפון שלה, כולל קידומת: אם הרבצ”ר ייתן פסק-הלכה כללי כזה, הוא ישים עצמו ללעג ולקלס בכל רחבי הצבא, וייתכן שזה יהיה המסמר האחרון לקראת ביטולה של הרבנות הצבאית.

אבל גם אם הוא טועה, פרשנותו של סגל לעובדות האמורות היא פרשנות לגיטימית.

האם פרשנות לגיטימית לעובדות נתונות יכולה להיות עבירה?

סעיף 288 לחוק העונשין, תשל”ז-1977, זה לשונו:

288. העלבת עובד הציבור

המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ”ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו – מאסר ששה חדשים.

לפי לשונו של הסעיף צריך להוכיח כי עובד-הציבור אכן נעלב, בפועל, ואני לא יודע אם כך הווה, אבל גם אם נעלב – אני לא סבור שעקרון “הגולגולת הדקה” אמור לחול בנושא הזה, וחופש הביטוי צריך לגבור על העיקרון הזה.

נניח שפלוני מעיר לעובד-הציבור על איחוריו לעבודה. יכול להיות שעובד-הציבור המסויים הזה הוא עד כדי כך רגיש, שהוא נעלב מהערה כזאת … אז מה? האם חייב אדם המותח ביקורת על עובד הציבור לערוך תחקירים על רגישותו של זה, ולהתאים לה את ביקורתו על עובד-הציבור?

עברתי אחד-לאחד על הפרטים אותם מייחס סגל לרבצ”ר: הכל פרשנות לגיטימית לעובדות הידועות, ואם הרבצ”ר אכן “נעלב” מהביקורת הזאת – אין לו מקום בשירות הציבורי.

מה צפוי לנאשם?

האם, לאור אווילותו של האישום, מובטח לו, לנאשם, הזיכוי?

לא בטוח. מי שמכיר את המאמר על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות, לא יופתע אם הכרעת-הדין תהיה, “כמו כל דבר בצבא”, בת שלושה חלקים:

החלק האחד –    הרצאה ארוכה כאורך הגלות, רצופה אסמכתאות אין-ספור על חופש הביטוי במדינתנו הדמוקרטית, ובקיצור: תיזה משפטית אשר הכל יסכימו עליה, אבל … (אל ה”אבל” הזה נגיע מיד).

החלק השני –      העתק מהחלק העובדתי של כתב-האישום, שהוא העתק חלקי מהפרסום עצמו, כך:

“לפי כתב האישום הנאשם, במאמר שפירסם באינטרנט, פירסם את הדברים האלה:

‘הרב הצבאי הראשי שותף לרצח – איסור יהרג ואל יעבור’;

‘הרב הצבאי הראשי שותף לגילוי עריות – איסור יהרג ואל יעבור’;

‘הרב הצבאי הראשי שותף לחילול שבת שהוא איסור סקילה’;

‘הרב הצבאי הראשי שותף לביטול מצות ישוב הארץ השקולה ככל התורה כולה’;

‘הרב הצבאי הראשי שותף להאכלת מאות אלפי יהודים באיסורי דאוריתא’.

“בחלק המסכם של המאמר חוזר הנאשם ומסכם את דבריו, כדלקמן:

‘נסכם אם כן את קוי דמותו של הרב הצבאי הראשי –

‘מסייע לרצח – איסור יהרג ואל יעבור.

‘מסייע לגילוי עריות – איסור יהרג ואל יעבור.

‘מסייע לחילול שבת – איסור סקילה.

‘מסייע לביטול מצות ישוב הארץ – השקולה ככל התורה כולה.

‘די בזה ואין צורך להשלים את דמותו'”.

החלק השלשי –   סיכום כהאי לישנא:

“הנאשם אינו חולק על כך שפירסם את המאמר, אבל טוען כי דבריו חוסים בצילו של חופש הביטוי.

“לא נוכל לקבל את עמדתו של הנאשם.

“חופש הביטוי הוא אכן ערך מקודש בחברתנו, כבכל חברה דמוקרטית, אבל בתנאי ש…, ובתנאי ש…, ובתנאי ש… (וגם כאן הרצאה ארוכה-כאורך-הגלות. רצופה גם היא באסמכתאות אין-ספור – וגם כאן תיזה משפטית אשר הכל יסכימו עליה, אבל … (ואל ה”אבל” הזה, כאמור, נגיע מיד)).

“לפיכך אני מרשיע את הנאשם”.

מה לא יהיה בהכרעת הדין?

לא יהיה בה הקשר הדברים מהם הוצאו המשפטים המצוטטים, ולא יהיה בה פירוט ראוי של טענות ההגנה, והתייחסות לכל טענה בנפרד. זה ה”אבל” אותו הזכרנו לעיל, פעמיים.

ואת זה הגדרנו כ“שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת ובעקרונות נכונים”: מטמטמים אותנו בעיקרון אחד נכון (חופש הביטוי הוא ערך עליון) ובעקרון נכון נוסף (גם לחופש הביטוי ישנם סייגים) וביניהם עובדות נכונות (הציטוט אמנם סלקטיבי, אבל הקטעים הנבחרים הם נכונים ומדוייקים) וכאשר אנחנו כבר “מבושלים כהלכה” – מנחיתים עלינו את המסקנה הסופית (הרשעת הנאשם) כאשר אנחנו אפילו לא יודעים מאיפה זה נחת עלינו.

ומה עושים אם אחרי ה”ניפוח” לא נראה מספיק, והכרעת הדין נראית “שדופה” וחסרה? מתחילים להלעיט אותנו בים של עובדות לא-רלוואנטיות (כגון מקצועו של הנאשם, צבע שרוכי הנעליים של אשתו, וכו’), כך שאנחנו מקבלים “פסק דין מפורט ומנומק”…

ואת זאת הגדרנו כהנמקת ישרא-בלוף“.

ואם אכן תתגשם התחזית הזאת יהיה גם יהיה בסיס לחשד בדבר “תפירת תיק” מתוזמרת בין הפוליטיקאים לבין מערכת המשפט.

הערת אגב

הפרסום הזה, שבגינו הועמד אליצור סגל לדין, עדיין נמצא במקומו המקורי, והמשטרה, כנראה, לא נקפה אצבע כדי להוריד אותו מהרשת.

מזה נראה שהמשטרה לא באה להגן על כבוד החוק, או על כבודו של הרבצ”ר, אלא על אינטרסים סמויים.

ואולי לא כל כך סמויים.

ופטור בלא-כלום אי אפשר

את אליצור סגל לא היה צריך להעמיד לדין על העלבת עובד-הציבור.

אבל אני הייתי משפד אותו לפחות על שני אלה:

האחד – על חילול כבודה של השפה העברית (מה זה “ממזמן”? מורשת יצחק רבין?!);

והשני – על חילול כבודן של בנות ישראל: מדוע הוא מעמיד זה-מול-זה את “שרות הבנות” מול “שרות הגברים”? מדוע לא “שרות הבנות” מול “שרות הבנים”, או “שרות הנשים” מול “שרות הגברים”?!

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר