שולמית אלוני, למשל. ולשנינה.

שולמית אלוני, למשל. ולשנינה.


חנה אייזנמן 04.09.2006 09:46
נדל"ן אבותינו

נדל”ן אבותינו


אי אפשר להגיד שאצל השולמית אין הבדל בין אויב לאוהב, יש הבדל ענק! את האויב היא אוהבת, לצורך הכאת האוהב, אותו היא שונאת בכל נימי הוויתה.



שולמית אלוני, למשל. ולשנינה.

אי אפשר להגיד שאצל השולמית אין הבדל בין אויב לאוהב, יש הבדל ענק! את האויב היא אוהבת, לצורך הכאת האוהב, אותו היא שונאת בכל נימי הוויתה.

כשישראל יוצאת למלחמה באיחור של שנים רבות ושל אלפי טבוחים, קופצת השולמית להגן על ה”חפים מפשע”. ואת זה היא עושה כל השנים, בהן היא משווה את ההגנה העצמית שלנו, האימפוטנטית מפחד השולמית, למעשי הנאצים.

 

ב”ה

ירושלים תובב”א, ח’ באב, התשס”ו

באין חזון ייפרע עם

“רב ערכו של הכותל המערבי, אבל אסור לנו להשכיח – את המקום המרכזי בתחיית העם תופסים ערכים אחרים – עליה, עבודה, אדמה” (משה ביילינסון, דובר וסופר בציונות הרישמית, ערב פרעות תרפ”ט  “מערכות הארגון הצבאי הלאומי”, דוד ניב).

“ההיקף והחומרה של מאורעות תרפ”ט, על התנופה שבה התחוללו, על סדר הזמנים המוצלח שנקבע להם ע”י מחולליהם, מוכיחים ללא ספק שמאורעות אלה היו מתוכננים יפה מבחינה מדינית וציבורית-פסיכולוגית ובמידה מסוימת גם מבחינה אופרטיבית…” (ספר תולדות ההגנה, ב, א עמ’ 417. שם).

כן לנדל”ן לא לאדמת מולדת

במכתב מיום 18 ביוני 1922 סומכת ההנהלה הציונית את ידיה על “הספר הלבן” של צ’רצ’יל ומאשרת קריעת 77% מאדמות ארץ ישראל, שנועדו להיות הבית הלאומי של העם היהודי, על פי כתב המנדט,  ומצהירה כי “רשמה לפניה את גילוי הדעת על המדיניות הבריטית בארץ ישראל מיום 3 ביוני 1922 ומבטיחה לממשלת הוד מלכותו, שפעולות ההסתדרות הציונית יתנהלו בהתאם למדיניות שנקבעה בו”.

כבר מקריאת דבריו של ביילינסון ניתן ללמוד כי ה”אדמה” דווקא היתה חשובה מאד למפעל ה”ציוני”, בתנאי שאיננה מזכירה את ציון. ה”ציונים” רצו בשטחים בלתי מזוהים, לביצוע הניסוי הסוציאליסטי שלהם. יתר על כן, הם גם העדיפו בני אדם בלתי מזוהים, ומכל מקום, אנשים שאינם מזדהים עם יהדותם.

על השטח שנקרע מידי העם היהודי הקימה בריטניה את אֱמירות “ירדן”, ומינתה לאמיר את עבדאללה בן חוסיין, מלך חג’אז. היום זו ה”ממלכה הירדנית האשמית”. לא הסתפקו הערבים, כמובן, במה שכבר קבלו שלא כדין, וב-1948 כבשו גם את יהודה והשומרון, בהסכמת בן גוריון.

כדרכם של המוסלמים מאז ועד היום, להשפיל את ה”לא מאמינים”, בעיקר את היהודים, השפילו אותם לרגלי המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, אל רגלי הר-הבית, אל אותו פס צר (אז) שליד הכותל המערבי, כפי שהורידו אותם אל המדרגה השביעית, במעלה גבעת שדה המכפלה.

מדיניות שלטונות המנדט היתה פרו-ערבית מובהקת, דבר שעודד את הערבים לפרוע פרעות בישראל, כשחיילי הוד מלכותו ניצבים מנגד, במקרה הטוב, ומשתפים פעולה,  במקרה השכיח. ערב פרעות תרפ”ט, ממש, ניקו את מושבות הגליל מכל נשק. רק לעיתים רחוקות, התערבו להפסקת התפרעויות הערבים.

ביום הכיפורים תרפ”ט, 23.9.1928 ציווה המיור קיטרוטש, סגן מושל מחוז ירושלים באותו זמן, לסלק בכוח את המחיצה שהעמידו היהודים ברחבת הכותל, כדי להבדיל בין הגברים והנשים בשעת התפילה. הפגיעה הגלויה ברגשותיהם הדתיים של היהודים, חילול הקודש הבולט ומידת הגסות והאלימות שליוו אותם, עודדו את המופתי ואנשיו, ושילהבו את דמיונם של הערבים, תושבי העיר והכפרים הסמוכים לה. סיסמת  “א-דולא מענא”, שוב קיבלה את המשמעות שנודעה לה בימי מתיחות קודמים. ההסתה האנטי-ציונית גברה בארץ ובעולם המוסלמי כולו, אנשי המופתי התחילו בונים מבנים ליד הכותל המערבי, וברחבה שלידו לא פסקו מעשי התגרות והתפרעות. מתפללים יהודים הותקפו וכמה מהם אף נפצעו..” (מערכות הארגון הצבאי הלאומי”, דוד ניב)

לא הסתפקו הערבים בפרובוקציה של השתלטותם על המקום הקדוש ביותר ליהודים ומניעת דריסת רגל מבעליו, אלא רצו לשלוח ידם בכל.

הישוב תסס והיחס הסובלני לרדיפות, מחד, ולהבלגה עליהן, מאידך, התפוגג והלך. גם אנו, היהודים, כואבים כשסוטרים לנו. ספונטנית קמו וועדים שונים למען הכותל. בתשעה באב השתתפו שלושת אלפים בעצרת בירושלים, ולמעלה משלוש מאות איש צעדו אל הכותל. ההפגנה עברה ללא אירועים והתפזרה בשקט.

אבל הערבים לא שקטו. ההסתה גברה והלכה, ותשעה ימים לאחר אותה הפגנה שקטה ליד הכותל פרצו הפרעות. טבח יהודים בכל רחבי הארץ, כשמעשי הזוועה עולים על כל דמיון, בעיקר בחברון, בה “התעלה” הדמיון המזרחי של המרצחים אף על עצמו. מעשי הזוועה בחברון קשים לתיאור. אנשים מתו בכל מיני מיתות משונות. אמהות ובנות נאנסו. תינוקות בותקו באיבחת סכין. קהילת חברון חרבה. הרכוש נפל לידי המרצחים, ככתוב: “רצחת וגם ירשת”.

ובירושלים – “בשלבים הראשונים של מעשי הטבח והביזה התבלטו בעיקר פלחי ליפתא שבצפון מערב העיר, אך הגדילו לעשות ערביי כפר המרצחים דיר-יאסין, הצופה פני פרבריהם המערביים של יהודי הבירה” (שם).

קציר הדמים הכללי במשך שבוע הפרעות היה – 133 חללים ו-339 פצועים יהודים.

תגובת הממשל הבריטי – וועדות חקירה ומסקנה – להחמיר עוד את מדיניות הגבלת העליה ורכישת הקרקעות על ידי יהודים, כי הסיבה לפרעות היא – “הרגשת האיבה הערבית כלפי היהודים – פרי האכזבה שנחלו בעניין שאיפותיהם המדיניות והלאומיות, והחשש לעתידם הכלכלי” (שם. אשר ל”חשש לעתידם הכלכלי”, עם הגירת היהודים לארץ, בפעם אחרת).

לדברים טובים מתרגלים מהר. הערבים למדו את הלקח – טבח ביהודים, שהוא תענוג בפני עצמו, שווה תגמולים. כך היה בימי המנדט כך בימי שלוט הישראלים בארץ. הערבים תמיד חפים מפשע, יתר על כן, הם הנפגעים, והיהודים לעולם אינם חפים מפשע, הם תמיד ה”כובשים”, ה”מדכאים”, וכמובן, רוצחים את החפים מפשע. איך לא?

מי מוביל?

איך לא, כשאת הקו הזה מוביל השמאל היהודי, שונא ישראל? הלוא העתון המצוטט ביותר ברחבי העולם האנטישמי הוא עתון “הארץ”, העתון לישראלים החושבים.  ואם הם, הישראלים, מודים באשמה, מי אנחנו שנשבור להם את המלה?

שולמית אלוני, במעמדה כח”כ וחברת ממשלת ישראל בעבר, קבלה הזמנה לטכס אזכרה ממלכתי לטבוחי חברון. ההזמנה הזו הציתה את כל להבות שנאת ישראל האצורות בכל יישותה של האשה הזו. וכך כתבה השולמית ב-Ynet:

“ושוב לפנינו פרובוקציה מרושעת ומתוחכמת, הנושאת את דגל הממלכתיות, את סמל המדינה ואת אומללות העם היהודי, קורבן התמיד…. 

” … רבים וטובים אינם יודעים שהפרעות ב-1929 החלו, כמו אינתיפאדת אל-אקצה, כאשר חבורה ימנית קנאית שקראה לעצמה “ברית הבריונים” (על-שם הבריונים מימי בית שני, ויש שקראו לעצמם סיקריקים) פרצה לכותל המערבי בערב יום כיפור ותקעה שם בשופרות ויצא הקול שיהודים רוצים לעלות להר הבית ולהרוס את מסגד אל-אקצה. כך החל מסע הפרעות….”

ועוד, כותבת השולמית:

“… עברו 75 שנה מאז אותו פוגרום. דברים רבים התרחשו כאן. ביניהם מעשה הבריונים קנאי הימין וצאצאיהם. ב-9 באפריל 1948 בוצע הרצח הנורא בדיר יאסין, שם חוסלה אוכלוסייה שלמה, גברים נשים וטף וכל הבהמה. הכפר נמחק. על חורבותיו הוקם בית-חולים לחולי נפש.

חורבות דיר יאסין נמצאות בתחום השיפוט של מדינת ישראל. לא שמעתי על טקס ממלכתי, יום עיון ודיון לזכר האירוע הטראומטי הזה. אולי גם כאן יש מקום לאיזה חשבון נפש, וזאת מבלי להכניס עיר שלמה בעוצר ולהגדיל מצוקתה…..

“….ואשר לטקס הממלכתי בחברון – מן הדין שהיועץ המשפטי לממשלה יבדוק את חוקיותו”. (14.08.04, 22:24)

אז מאיפה להתחיל?

ראשית, אי אפשר להגיד שאצל השולמית אין הבדל בין אויב לאוהב, יש הבדל ענק! את האויב היא אוהבת, לצורך הכאת האוהב, אותו היא שונאת בכל נימי הוויתה.

אולי נבדוק בראשונה מי היו ה“בריונים”.

“בדרך ספונטנית קמו ‘ועדים למען הכותל’, שהפעילים בהם היו ד”ר יוסף קלאוזנר, ההסטוריון וחוקר הספרות העברית מן האוניברסיטה העברית, ואיתמר בן אבי, העתונאי והבלשן, בנו של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית….”,

לא היתה תקיעת שופר, ולא היה זה ערב יום הכיפורים. גם אילולא היתה בניית המסגדים בהר-הבית, המקום הקדוש ביותר ליהודים, פרובוקציה שטנית, כדרכם של הכובשים הערבים, גם לו היו השקרים של השולמית עובדות, איך זה מצדיק כריתת ידי ילדים, ביקוע גולגולת תינוק באיבחת סכין, שריפת איש זקן על פרימוס, שיסוף תלמיד ישיבה על גמרתו, אונס אמהות ובנות, ושחיטתן לאחר מכן? שולמית כבר תסביר לכם, רק תשאלו, אל תתביישו!

דיר יאסין

בפרעות תרפ”ט, הרצחניים מכולם היו ערביי דיר-יאסין, שגם ב”ימים כתיקונם” לא טמנו ידיהם בצלחת וירו על שכונות היהודים הסמוכות אליהם. אבל זה היה בסדר, כי “יצא הקול, שהיהודים מתכוונים לעלות על מסגד אל אקצה…”.    במלחמת השחרור, בה עלה עלינו כל העולם הערבי, שרץ הכפר דיר יאסין מרצחים, זה הכפר שחלש על הכביש לירושלים, והיה אימת כל העולים אליה. ובכל זאת הקדים האצ”ל לקרוא לתושבים בכפר לעזוב את בתיהם לפני ההתקפה, תוך סיכון חייהם, עם אבוד גורם ההפתעה. התושבים נשארו במקומם, כשהם כלואים בבתים עם הלוחמים. לחיילי האצ”ל, שאליהם הצטרפו מאוחר יותר אנשי ה”הגנה” (המבצע כולו קבל את הסכמת פיקוד ה”הגנה”), היתה מלחמה קשה מאד מבית לבית. לא היתה ברירה אלה להשליך רימונים אל תוך הבתים מהם ירו המתבצרים אש תופת.

אפילו וועדת חקירה בריטית קבעה שלא היה שום טבח אלא קרב קשה. אך זה לא הפריע לבן גוריון (שגם אנשיו השתתפו בקרב), לשלוח מכתב התנצלות לאמיר “ירדן”, עבדאללה, ולהבהיר “זה לא אנחנו”, זה “הם”, ה”טרוריסטים”.

אז, הסתה (“יצא קול”) מסבירה את תוצאותיה – טבח נורא ביהודים – ועל כן מוצדקת. מלחמה אינה מצדיקה הרג, כי ליהודים לא שמורה הזכות להילחם על חייהם, ובוודאי לא על המולדת, שאלו “שטחים כבושים”. וזה שנים רבות לפני ה-“כיבוש”. כי, זאת לדעת, בעיני השולמית וחבריה, ארצנו כולה גזולה היא בידינו.

(האגדות על ה”טבח גרמו לבריחה המונית של ערבים, מה ששינה לגמרי את פני ה”מלחמה על הדרכים”, בה ניצחו הערבים. עתה היתה פתוחה הדרך להשתלטות היהודים על הדרכים, ולהתחברות מחודשת לכל הישובים המנותקים, כמו כל ישובי הנגב, וישובים בגליל, כולל טבריה. האמריקנים חזרו בהם, מחזרתם מן ההסכמה לתכנית החלוקה. עתה האמינו שהישוב היהודי ישרוד בארץ).

כשערבים נהרגים, על ידי יהודים, אין לנסיבות שום משמעות בעיני מהרסינו ומחריבינו – הקרב הוא “טבח”. בשעתה, יעל שטרנהל התבכיינה, כאשר ראיינה מפקד כח שנקרא לישוב שחדרו אליו מחבלים, ובקרב שהתפתח, נהרגו כמה מרצחים. השטרנהל: “אבל רק פלשתינאים נהרגו…”.

את קבר יוסף העלו המרצחים באש ושרפו את כל ספרי הקודש במקום. כאן לא יצא הקול, כאן, ממש, שרפו והשמידו. על פי אמות המידה של השולמית, היינו צריכים לצאת ולטבוח בקהילות הערבים בארץ ישראל. אבל השולמית קבעה שמדובר ב”קבר שייח'”. מעניין! מה עשה השייח’ הזה, שהעלה על עצמו זעם נורא כזה, עד כדי כך, שהפורעים הערבים כילו את חמתם בציון על קברו. ואולי הערבים כלל אינם מייחסים קדושה למקומות קדושים, אפילו לא לשלהם? ואולי דווקא ההסבר הכי לא מתוחכם הוא הנכון? הערבים שרפו מקום קדוש ליהודים, כי הם שונאים את היהודים, וכי החורבן וההרס אומנותם.

ומה הקשר? בעיני היהודים זה מקום קדוש, ודי בזה כדי להתנגד לחילולו! אבל השולמית השליטה את חלאת האדם הערבית על המקום, וגם בירכה על חילול קדשי ישראל, כי זו תכלית קיומו של השמאל הישראלי. השולמית מבינה היטב ואף מכבדת את הרגשות ה”דתיים” של הערבים, עד כדי דריסה ברגל גאווה גסה על קדשי ישראל. אבל רגשות דתיים או לאומיים אצל היהודים, זו בריונות!

כשישראל יוצאת למלחמה באיחור של שנים רבות ושל אלפי טבוחים, קופצת השולמית להגן על ה”חפים מפשע”. ואת זה היא עושה כל השנים, בהן היא משווה את ההגנה העצמית שלנו, האימפוטנטית מפחד השולמית, למעשי הנאצים. השולמית וכל שונאי ישראל, מתהומות הוויתם המעוותת, מצדיקים את הגרועים מן הנאצים ומשליכים רפש בעם היהודי. מדובר ביצורים ששנאת ישראל איכלה את כל יישותם, לא נשאר בהם מתום. רוע מוחלט ואכזרי.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר