סמרטוט אדום – טור שבועי, 16 באוגוסט, 2006: “ניצחנו”

סמרטוט אדום – טור שבועי, 16 באוגוסט, 2006: “ניצחנו”


גדעון ספירו 20.08.2006 15:48
לא ישכח

לא ישכח


המלחמה החלה עם הכרזתו השחצנית של שר הביטחון שנסראללה לא ישכח מיהו עמיר פרץ. דומני שהמלחמה הסתיימה כאשר עמיר פרץ לא ישכח מיהו נסראללה.



סמרטוט אדום – טור שבועי, 16 באוגוסט, 2006

ניצחנו”

המלחמה החלה עם הכרזתו השחצנית של שר הביטחון שנסראללה לא ישכח מיהו עמיר פרץ. דומני שהמלחמה הסתיימה כאשר עמיר פרץ לא ישכח מיהו נסראללה.

מזה מספר ימים יש לנו הפסקת אש שבירה, כל יום יכולים להתחדש הקרבות, שהרי צבא הפלישה הישראלי טרם יצא מלבנון, אולם עד כתיבת שורות אלו היא מחזיקה מעמד. מאז הפסקת האש הרגו הפולשים הישראלים 10 בני אדם שהוגדרו בהודעה ישראלית רשמית “כמחבלי חיזבאללה” אולם עד כה לא הגיבו לוחמי החיזבאללה על הפרובוקציות הישראליות.

המוני הפליטים הלבנוניים החלו חוזרים לכפריהם בדרום לבנון וגילו את מימדי ההרס הנוראים שישראל זרעה. במקביל החלו גם תושבי צפון ישראל לחזור לבתיהם שברובם המכריע נותרו על כנם. מתוך קרוב לארבעת אלפים פגזים וטילים שנורו לעבר ישראל למעלה משלושת אלפים נפלו בשטחים פתוחים ורק כ-900 גרמו לנזקים בנפש וברכוש שלא מגיעים לקרסולי ההרס והמוות שישראל השיתה על לבנון. מה שכמובן מחזק את מה שהיה ברור לכל מי שלא נלכד במלתעות התעמולה הישראלית כי החימוש של החיזבאללה לא היווה כל איום קיומי על ישראל.

אם ארגון החיזבאללה מתכונן לסיבוב נוסף של לחימה עם ישראל הוא יצטרך לשפר בצורה משמעותית את איכות חימושו בכדי למנוע ממטוסי חיל האוויר הישראלי לפעול באופן חופשי ולגרום לישראל את מספר הקורבנות וממדי ההרס שישראל זרעה בלבנון. בהמשך הדברים יובהר כי סיבוב נוסף ניתן למניעה אם ישראל תבחר במדיניות של שלום, אבל בקווי המדיניות הנוכחים של סרבנות שלום, הסיבוב הבא הוא קרוב לוודאי עניין של זמן.

שני הצדדים מצהירים כי ניצחנו“. אנשי החיזבאללה עורכים בביירות מצעדי ניצחון וזה נראה מעט פאתטי על רקע חורבות רובע דאחיה בדרום ביירות והכפרים החרבים בדרום לבנון. גם ראשי המערכת הפוליטית בישראל ושרתיהם בעיתונות מודיעים ניצחנו“.

מי דובר אמת?

כמי שנימנה עם מתנגדי ממשלת ישראל והחיזבאללה גםיחד, אינני שבוי של אף אחד, ויש לי היכולת לראות את הדברים באור ביקורתי ועצמאי.

ולהלן התוצאות בקיצור (שהרי עוד ייכתבו חיבורים וספרים ועבודות דוקטורט על המלחמה): אף צד לא ניצח. החיזבאללה הוכה קשות, אבל לא הובס. ישראל לא השיגה את מטרותיה כפי שהצהירה בתחילת המלחמה: פירוק החיזבאללה מנישקו, הוצאתו מדרום לבנון, חיסול הנהגת החיזבאללה ושיחרור השבויים הישראלים (מי יודע אם הם עדיין בחיים, אולי נהרגו בהפצצות הזעם של חיל האוויר הישראלי).  לאחר 33 ימי לחימה התברר כי החיזבאללה נותר עם יכולת מרשימה של ירי על ישראל, דרום לבנון לא נוקתה” (מינוח צבאי ישראלי) מהחיזבאללה, ולפי שעה מעמדו של השייחנסראללה נסק לגבהים של גיבור בעולם הערבי, האחד והיחיד שהצליח להכות את ישראל פעם שנייה.

ישראל לא הובסה אבל הוכתה. כמה מאות לוחמי גרילה הצליחו לנטרל כמעט את מחצית ישראל ולכפות עליה את המלחמה הארוכה ביותר מאז 1948. מיליון אנשים חיו במקלטים או נסו מבתיהם. הכלכלה שותקה. צבא הפלישה הישראלי שמנה שלושים אלף חיילים מצוידים במאות טנקים, תותחים, טילים ועוד, יחד עם חיל אוויר מהמשוכללים בעולם, לא הצליח למגר את לוחמי החיזבאללה. בישראל מדברים על גבורתם של לוחמי צהלאבל האמת היא שלוחמי החיזבאללה, גילו גבורת מעטים מול רבים, דוד מול גוליית, והצליחו להפיל חללים לרוב מצבא הפלישה הישראלי.

הצבא הישראלי התגלה כאוסף די חלול של יחידות, נישא על גבי פיקוד מבורדק ומבולגן. צבא הכיבוש שהחליד במרוצת הפיכתו למשטרת מחסומים, נשחק ובקושי מסוגל כיום לקיים את את היומרה שבשמו, הגנה על ישראל.

המטרה הישראלית להשיב את יכולת ההרתעהלא רק שלא הושגה אלא דומה כי יכולת זו, בעקבות הביצועים הדי עלובים של צבא פלישה הישראלי, נשחקה. זהו הרקע שהביא את נשיא סוריה להצהיר כי אם ישראל לא תחזיר את רמת הגולן במומ היא תוחזר בכוח.

 

אני שייך לאלה שסברו כי לא הייתה הצדקה למלחמה מלכתחילה, בטרם ידעתי את תוצאותיה. אולם עתה, לאור תוצאות המלחמה, ברור כי היוזמה של ממשלת ישראל לנצל את תקרית הגבול למלחמה כוללת בלבנון, הייתה גרועה מפשע, היא טבלה בטיפשות. גם אלה שהולכו שולל ותמכו בהתלהבות במלחמה מיד עם פתיחתה, מבינים כיום, כי ממשלה אחראית לא מכריזה מלחמה מספר שעות לאחר תקרית גבול, בלי להכין את הצבא, בלי לבדוק את מוכנותו, את מחסני החירום, את היכולת הלוגיסטית, בלי להכין את העורף וכו‘. העם שברוב כסילותו תמך במלחמה, דורש כיום ועדת חקירה. אבל שום ועדת חקירה שתבדוק מדוע לא היה מספיק אוכל ומים לחיילים לא תעזור כל עוד התשתית הפוליטית אידיאולוגית שנוצרה כאן בארבעים השנים האחרונות, הכיבוש והאפרטהייד, תמשיך לכוון את המדיניות הישראלית. ההפקרות הצבאית היא תוצאה של ההפקרות המדינית. המלחמה הזו לא הייתה באה לעולם אילו בחרה הממשלה במדיניות של סיום הכיבוש בכל הגזרות, שפירושו, הסכם שלום עם סוריה שכרוך בהחזרת הגולן עד הסנטימטר האחרון והסכם שלום עם הפלסטינים שכרוך בנסיגה לקו הירוק ופירוק ההתנחלויות. מציאות של שלום עם סוריה והפלסטינים הייתה שומטת מהחיזבאללה את העילה לקיומו הצבאי ומחלישה אותו באופן משמעותי. מציאות זו היא המתכון היעיל ביותר למניעת המלחמה הבאה.

המדיניות הישראלית הנוכחית היא הדלק שמזין כוחות כמו החיבאללה, החמאס והגיהאד.

 

במלחמת לבנון השנייה ביצעה ישראל פשעי מלחמה לרוב, והראשון והחמור ביניהם, הפצצה של אוכלוסיה אזרחית שגרמה להריגתם ופציעתם של אלפי בני אדם, ילדים נשים וזקנים. זו הייתה אורגיה של מוות והרס. מי שחשבו שקורבנות פשעי המלחמה הם רק אזרחי לבנון, ועל כן למי אכפת שהרי לפי ההשקפה הגזענית בישראל ערבי טוב זה ערבי מת” (בישראל נעלמה היכולת לגלות אמפתיה לסבלו של השכן והאחר), גילו שגם חיילי ישראל הם קורבנות פשעי המלחמה של ממשלת ישראל וצבאה בראשותם של הפושעים אולמרט, פרץ וחלוץ. החלטת הממשלה להיענות ללחץ הצבא לפתוח במהלך קרקעי מקיף שכתוצאה ממנה נהרגו 33 חיילים, כאשר כבר היה ברור כי במועצת הביטחון עומדת להתקבל החלטה על הפסקת אש, היא פשע קטן בתוך הפשע הגדול. מי שמרגיש רק רעד קל בכנף המטוס כאשר הוא מפיל פצצת טון על שכונה פלסטינית צפופה בעזה (מאמרי השפר של דן חלוץ) שגורמת למותם ופציעתם של למעלה ממאה בני אדם, לא חס בסופו של דבר גם על חיי החיילים עליהם הוא מופקד. הפשע של הרמטכל חלוץ אינו במכירת מניותיו לאחר שנחטפו שני החיילים ב12 ביולי, להיפך, בעניין זה הוא גילה הבלחה של פעילות אזרחית נורמלית, כמו כל אזרח שחושש לערך השקעותיו בשעת מלחמה, אלא באחריותו לקטילת חייהם של בני אדם, כולל 33 החיילים שנהרגו במתקפה הקרקעית המיותרת (בתוך המלחמה המיותרת) לאחר שהתקבלה ההחלטה על הפסקת האש.

בימי המלחמה התגלו אצל שרי ממשלת ישראל דפוסי חשיבה שהזכירו את הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. שר המשפטים חיים רמון ושר התעשייה והמסחר אלי ישי הציעו להשטיח את הכפרים בדרום לבנון, להפוך אותם לשולחן חול“. חיל האוויר הישראלי אימץ למרבה הבושה שיטה זו בכמה מקומות בלבנון. סוג כזה של ענישה יזם הכיבוש הגרמני הנאצי במלחמת העולם השנייה בכפר הצכי לידיצה ובעיירה הצרפתית אוראדור. לא אופתע אם בעקבות אורגיית ההרס הישראלית יפציע פיקאסו חדש שיצייר את גרניקה במהדורה לבנונית.

לכך יש להוסיף גם את הפשעים האקולוגיים שההפצצות הישראליות גרמו, כמו זיהום חופי לבנון בעקבות הפצצת מאגרי דלק הסמוכים לים. (כמעט מיותר להוסיף שאין להם כל קשר לחיזבאללה, סתם ענישה קולקטיבית של חפים מפשע).

 

אחת התופעות המחליאות של המלחמה הנוכחית היא הצדקנות המוסרית של עיתונאים כמו אמנון דנקנר, בן כספית אלכס פישמן וארי שביט. הארבעה שנימנו עם העיתונאים הקולניים שדחקו בצבא ובממשלה לאשר את הפעולה הקרקעית לאחר הפסקת האש, ועל כן שותפים באחריות לנפילתם של 33 החיילים, מטיפים מוסר לרמטכל בגין מכירת המניות. הם (ועיתונאים אחרים) חטאו בעיתונאות פושעת ואין להם כל זכות מוסרית להטיף מוסר לאף אחד בשום דבר. ארי שביט, במאמר שקיבל בהארץ מיקום נדיר בראש עמוד החדשות (11.8.2006), קרא להדחת אולמרט אם לא יאשר את מתקפת הקרקע, אותה מתקפת הפסקת האש בה נהרגו 33 חיילים. באותו ערב הופיע שביט בתכנית הראיונות של לונדון וקירשנבאום ובה אמר כי יחזור בו מהדרישה להדחת אולמרט אם יאשר את מתקפת הקרקע. באותו ראיון יצא שביט בהתרסה כלפיי קירשנבאום ועיתונאים אחרים שנתפשים בעיניו כשמאלנים תבוסתנים“, והאשים אותם כי אינם לוקחים אחריות על מה שהם אומרים וכותבים. אשר על כן נדרש עתה שביט להיות חלוץ לפני המחנה, לקחת אחריות, ללכת הביתה ולהכות על חטא לאור המנייה שיש לו בהריגת 33 החיילים, שהרי מאמרו והופעתו בטלוויזיה מילאו תפקיד חשוב בדחיפת אולמרט לאישור המהלך.

 

נסראללה וחיזבאללה גילו במלחמה את פניהם המכוערים. כאשר טילי החיזבאללה הרגו ערבים, הכריז עליהם נסראללה כשאהידים. “התכוונתי לפגוע רק ביהודים“. גזענות מעוררת סלידה שאינה שונה מזו הישראלית. ירי על אוכלוסיה אזרחית הוא פשע מלחמה, לא רק כאשר ישראל מבצעת זאת. זהו איסור אוניברסלי ולכן הירי של חיזבאללה לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל, מהווה אף הוא פשע מלחמה. אין הנחות.

 

במלחמה זו שוב נתקלנו בתופעה החולנית לטעמי, של הורים ששולחים את ילדיהם לגיא ההריגה. בישראל הצבועה שומעים לרוב טענות כלפיי הורים ערבים שגאים בילדיהם השאהידים. אם כן השאהידיות לא פסחה על ישראל. בעוד השאהידיות הפלסטינית היא ביטוי למצוקת המדוכאים, השאהידיות הישראלית חמורה לאין ערוך משום שהיא משרתת את המדכא והכובש הקולוניאלי. נשים יהודיות מוכנות לסכן את חיי פרי בטנן בשירות מלחמות שאין להן שחר.

בעיתון הארץ של יום שישי (11 באוגוסט) מפרסמת אם מודעה גדולה בה היא כותבת בין השאר: “אני אמא לשני בנים שחוזרים בימים אלו מחופשה בחול על מנת להתגייס בצו 8 כמו שחינכתי אותם“. מה זה אם לא שאהידיות? מפ רנה בוהדנה, אמו של המפ תומר בוהדנה שנפצע, אמרה בגאווה על בנה אהבתו למדינה היא מעל לכל“. רק במדינות פשיסטיות האהבה למדינה היא מעל לכל.

התופעה בולטת במיוחד בשתי תנועות שאחוז החללים בהן היה גדול מאחוזן באוכלוסיהההתנחלויות והתנועה הקיבוצית. לכאורה שתי תנועות שעוינות אחת את רעותה, אבל רק לכאורה. כאשר הדבר מגיע לגיוס לצבא שתיהן מחנכות לשירות צבאי ביחידות קרביות כערך. והבנים רצים לשדה המוות בשמחת נעורים וחדוות יצירה. משוגעים של ממש. האלוף הדתי אלעזר שטרן רואיין בגלי צהל (16 באוגוסט 2006) בתכניתו של רזי ברקאי, ושם חלק מחמאות לתנועה הקיבוצית לנוכח המספר הגדול של חללים בני התנועה. ראשי התנועה זרחו מאושר על כך, והכריזו כי זוהי הוכחה שהחינוך לערכים בתנועה הקיבוצית לא קמל. פולחן המוות כערך. אפשר להתפוצץ. סמל ראשון מורן כהן מקיבוץ אשדות יעקב איחוד נימנה עם הרוגי המלחמה האחרונה. חברו לכתה בארי אמר הוא לא סבל את הצבא ושנא את המלחמה“. מדוע התגייס לצבא? שואלת העיתונאית, ובארי עונה: “זה החינוך שקיבלו פה. גם האחים שלו היו ביחידות קרביות. היה ברור שגם הוא ילך לקרבי” (הארץ 10 באוגוסט 2006). נורא ואיום. הילד שונא את הצבא ובכל זאת מתגייס ליחידה קרבית כתוצאה משטיפת המוח בתנועה הקיבוצית. הוא שילם על כך בחייו. האם זה חינוך לערכים“? דוגמא נוספת. עירא בן גיאת, מורה לאמנות מקיבוץ נחשולים, ששכלה את בנה יער בלבנון, אמרה על בנה: “ילד חכם ומחונן. אהב מאד את הצבא ואת האקשן. לא חשש להילחם, להיפך“. (ידיעות אחרונות 13.8.2006). שלחתי לה מכתב של השתתפות בצער, ושאלתי אותה, תגידי לי, איך קורה שילד חכם אוהב את הצבא ולא חושש להילחם? איפה נכשלתם?

הסיפור של הסופר דוד גרוסמן הוא טרגדיה כפולה ומכופלת. הוא אמנם לא איש התנועה הקיבוצית, אבל קרוב אליה מבחינה פוליטית. הוא תמך במלחמה בראשיתה. בהמשכה סבר כי ישראל הרחיקה לכת ובמסיבת עיתונאים עם שני חבריו עמוס עוז וא.ב. יהושע קרא להפסקת אש. בנו אורי נהרג לאחר מסיבת העיתונאים. הוא נימנה עם אותם 33 הרוגים שאני מכנה הרוגי הפסקת האש.

אורי למד בבית הספר הניסויי בירושלים בו למדו גם ילדיי. נפגשתי עם דוד גרוסמן לא אחת בימי הורים בבית הספר. אני מכיר גם את אביו של הסופר. דברי ההספד של דוד גרוסמן בהלוויית בנו היו מרגשים. בהספד הוא מזכיר כי אורי היה השמאלן של היחידה, היה הומניסט.

אני מתקשה לגשר על הסתירה שבין היות אדם איש שמאל והומניסט לבין נכונותו לשרת ביחידה קרבית של צבא הכיבוש והפלישה. הגיבורים האמיתיים בימי מלחמה שגורפת המונים בטרנס מטריף ומטורף, הם הסרבנים המעטים שהולכים מול הזרם, שומרים על צלם אדם ולא נסחפים לתוך מערבולת הכיליון.

 

המלחמה הזו תעלה 25 מיליארד שח. לכך יהיה כסף. אין כסף לדרישות שכר של עובדים, אין כסף להגדלת קצבאות הביטוח הלאומי, אין כסף להגדלת סל התרופות. חולי סרטן צריכים לשבות רעב ובסוף לא מקבלים את דרישותיהם כי אין כסף. אין כסף לרווחה. אבל ימצאו 25 מיליארד שח למימון המלחמה, ותמיד יש מי שחוגגים על רווחי מלחמה, הלוא הם יצרני הנשק.

 

האם היו לישראל הישגים? היו. החלטת מועצת הביטחון היא הישג מדיני. מה ממנו ייושם, ואיך ייושם, עדיין לא ברור. את ההישג הזה אפשר היה לקבל גם ללא המלחמה. להיפך, הידיעה כי ישראל היא קפיץ צבאי דרוך שנותן למהלך מדיני סיכוי היה מהווה הרתעה הרבה יותר יעילה, בוודאי במבט לאחור, לאור הפאשלות שישראל גילתה במערך הצבאי שלה.

במלחמת לבנון השנייה לא זו בלבד שנפלנו קורבן להחלטות נחפזות ולא שקולות של הממשלה, הן בפתיחת המלחמה והן בניהולה, אלא נוסף לה כשל בדמות התמיכה האמריקאית הבלתי מסוייגת. ממשל בוש קיווה כי ישראל תתפקד כאחת מזרועות הצבא האמריקאי במסגרת מדיניותה הכושלת במזרח התיכון. ארהב דחפה את ישראל להמשך המלחמה למרות שכל הפעמונים צילצלו להפסקתה. יש הבדל בין ידידות עם ארהב לבין להיות ואסאל שלה. לא כל מה שטוב לגנרל מוטורס טוב לישראל.

מלחמה זו העמיקה את השנאה לישראל באזורנו. לטווח ארוך יכולות להיות לכך משמעויות הרות גורל. מי שרוצה ברצינות לחיות כאן בשלום, צריך להיות מוטרד מכך.

 

המלחמה חיזקה את הימין הישראלי הקיצוני. ככה זה בישראל. כישלון במלחמה לא מחזק את כוחות השלום, אלא משמן את גלגלי השיניים של של אלה שתמיד טוענים כי לא נתנו לצבא לנצחוהציבור הולך שולל. גם המתנחלים יכולים לנשום עתה לרווחה. פינויים נדחה ואסון הכיבוש ימשיך לגבות את מחירו מהחברה הישראלית.

 

לפני הבחירות האחרונות היו אנשי שמאל שראו באמיר פרץ תקווה חדשה שתוליך את ישראל מחברה קפיטליסטית פראית, שוחרת מלחמה, שמצפרת את העשירים ומתאכזרת לעניים, לעבר חברה סוציאלדמוקרטית שוחרת שלום שתקטין פערים ותשליט מעט צדק חברתי.

התקוות האלה נגוזו. אמיר הפך לדוברמן מילטריסטי, פושע מלחמה, שבוי של רמטכל צמא דם, דוחף להרחבת המלחמה, ומי שישלם את המחיר הם כמובן עניי עמנו.

פרץ שהיו לו יומרות להיות ראש ממשלה, יישלח לפח האשפה של ההיסטוריה כשקרן שרימה את בוחריו.

 

המלחמה החלה עם הכרזתו השחצנית של שר הביטחון שנסראללה לא ישכח מיהו עמיר פרץ. דומני שהמלחמה הסתיימה כאשר עמיר פרץ לא ישכח מיהו נסראללה. 

 


מכה קלה באווירון, ואחרי שנייה זה עובר, וזהו


מאמרים: גדעון ספירו

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר