חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך” – סיכום: על הלגיטימיות של הביטוי “חלאת-אדם” בשיח הציבורי

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/46350
 

קימקא שמחה ניר, עו”ד 22.07.2006 12:17
 

השיח הציבורי

 

שבעה מאמרים היו לנו בסדרה הזאת, והגיעה העת לסכם את הנושא. המאמר ה-600 באתר.

 

חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך” – סיכום:

 

על הלגיטימיות של הביטוי “חלאת-אדם” בשיח הציבורי

 

שבעה מאמרים היו לנו בסדרה הזאת, והגיעה העת לסכם את הנושא: מה ההבדל בין מנהל המכון לרפואה משפטית אשר מרמה את בית המשפט לבין פרקליט בשירות המדינה שמרמה את בית המשפט, ובין שניהם לבין שופט אשר “קונה” את השקרים האלה בידיעה שהם שקרים?

 

מבוא

 

תחת הכותרת חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך”? הבאנו סדרה של שבעה מאמרים המדגימים את הבעייה. למאמר החמישי בסדרה, הדן בפרשת הפרופ’ יהודה היס, מנהל המכון לרפואה משפטית באבו-כביר, קיבלנו את התגובה הזאת:

 

תודה לעו”ד ניר שמוכן לומר בקול את מה שרבים חוששים לומר

 

הפרשיות שנחשפו בעניין המכון לרפואה משפטית ומנהלו, הן רק חלק קטן ממסכת עגומה של שחיתות והפקרות. לצערי נדמה כי נוח מאוד לממסד המשפטי שתופעת פרופ’ היס תמשך. שתהיה חותמת גומי פסוודו מדעית להרשעתם של מי שאין נגדם מספיק הוכחות.

 

התמיכה הבלתי מסוייגת אותה מקבל פרופ’ היס ממשרד הבריאות והממסד המשפטי, ועיסקת הטיעון המגוחכת שהושגה עבורו בדין משמעתי, מצביעים על כך שאם אתה שייך לאיזושהי קליקה, מותר להטעות את בית המשפט, מותר להעיד עדויות שקר, מותר לסחור באברים ולרמות משפחות שכולות, מותר להתנכל למי שחושף את המעללים ואפשר להמשיך לשאת בתפקיד רם ונישא מבלי שתיפול שערה משערות ראשך.

 

הערכתי נתונה לעורך דין ניר שהעז לקרוא לילד בשמו.

 

בברכה

 

חן קוגל

 

אודה ולא איבוש: הדברים האלה החמיאו לי מאוד, אלא שלא זו הייתה מטרתו של אותו המאמר, ככל המאמרים האחרים בסדרה. על הברכות עניתי בזה הלשון:

 

חן-חן חן, אבל …

 

להגיד היום על יהודה היס שהוא חלאת-אדם, זה לא “תעוזה”. זה אפילו בון-טון.

 

אם לא שמת לב, מטרתה של סדרת-המאמרים הזאת (אשר טרם נסתיימה) אינה להוקיע איש, אלא להחדיר את הביטוי “חלאת-אדם” לטרמינולוגיה הלגיטימית של השיח הציבורי, דבר אשר בקהילה המשפטית עדיין אינו מובן-מאליו. להגיע למצב בו אם אתה אומר על שופט, למשל, שהוא חלאת-אדם, לא יזנקו עליך עם ה”באיזה סגנון אדוני מדבר”, אלא יתייחסו לעובדות, ולשאלה אם הביטוי האמור – או ביטויים קשים אחרים – הינם בגדר הפרשנות הלגיטימית לאותן העובדות.

 

היום, למשל, אם אתה אומר “חברי המלומד מטעה את בית המשפט”, איש לא בודק את השאלה אם הוא אכן הטעה את בית המשפט, ומוקיעים דווקא אותך, המתריע-בשער.

 

אבל כדי להביא ללגיטימציה של האמירות האלה אין מנוס מללכת סחור-סחור, וכך אני עושה בסדרת המאמרים הזאת, כשאני נזקק, בשלב הזה, בעיקר לדוגמאות היפותטיות (הדוגמה של היס היא חריגה מכוונת).

 

המזל שלך הוא שאתה רופא, ולא עורך-דין, כי אם היית עו”ד – מזמן היו צולבים אותך, ושולחים את חלקי גופתך – אתה יודע לאן.

 

מכל מקום – תודה.

 

ומכל מקום, הגיע הזמן לסכם את הסדרה הזאת, כי הדוגמאות ה”אילוסטרטיביות”, לצערנו, לעולם לא תיגמרנה, וכדי לתפוס את הפרינציפ דומה כי די לנו בשבעת המאמרים האלה:

 

חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך”? (א): על החלוקה ה”שוויונית” של המים לחקלאים במושב

 

חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך”? (ב): על ההקצאה ה”שוויונית” של מיכסות ה”טסטים” למורי-הנהיגה

 

חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך”? (ג): של מי הזמן השיפוטי הזה, לעזאזל?!

 

חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך”? (ד): על משחקי היו-יו של השופט – “טעות” או זדון?

 

חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך”? (ה): על פרשת יהודה היס

 

חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך”? (ו): על המרמים את בית המשפט, בשם המדינה

 

חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך”? (ז): כב’ (?) סגן הנשיא (ביהמ”ש המחוזי, נצרת) אהרן אמינוף

 

הצגת הבעייה

 

המילה “או” אשר בכותרתו של כל אחד מהמאמרים מבהירה כי מצד אחד עומדים לנו “חלאות-האדם”, ומצד שני – “טועי הדרך”, ללמדך שלא נעלם מעיני כי “לטעות זה אנושי” (Errare humanum est), ומי שטועה – סתם טועה – עדיין הוא “בן אדם”, וכדי להיחשב לחלאת-אדם צריך להיות שילוב כלשהו בין הזדון לבין הרשע.

 

ואולי כדאי כבר כאן להשלים את האמירה הלטינית הזאת:

 

Errare humanum est, perseverare diabolicum.

 

(לטעות זה אנושי, לדבוק בטעות – מן השטן הוא).

 

מכאן אנו למדים, לשיטתי, כי מותר להגדיר כ”חלאה” התנהגות רעה אשר אינה בגדר “טעות”, וכ”חלאת אדם” את מי שהתנהגותו התנהגות רעה היא. רעה עד מאוד, ונובעת בין השאר מכוחה של השררה, מההנאה שבגרימת סבל ונזק לזולת, מהאטימות לסבלו של הזולת, וכן הלאה – ניתן למצוא עילות אין-ספור להגדרתו של אדם כ”חלאת אדם”, איש לטעמו ולשיטתו.

 

המטרה של סדרת המאמרים הזאת, כולל מאמר-הסיכום הזה, אינה להציע קריטריונים להגדרה של “חלאת אדם”, אלא אך ורק להראות כי הביטוי הזה אינו “מילה גסה”, ואם אתה מגדיר את פלוני כחלאת-אדם, ואני גורס כי הוא צדיק-הדור – המחלוקת בינינו היא או על העובדות המשמשות לך כיסוד להגדרה, או על המשמעות הערכית של העובדות האלה – אבל לא על כשרות הביטוי. לא על הפן ה”סגנוני”.

 

נתחיל בדוגמאות

 

ואם אנחנו כבר מדברים על דוגמאות “מהחיים”, הבה נתחיל מה”סיפור” אשר עמד לדיון בהליך אשר שימש “שדה המערכה” לפרשת השופט אהרן אמינוף וחברותיו – פרשה אשר עוד נגיע אליה בהמשך, למטה מכאן.

הנאשם באותה פרשה אנס את בתו המאומצת מאז היותה בת 6 (הגיל בו היא אומצה על ידו ועל ידי אשתו) ועד הגיעה לגיל 18. בקצה הדרך החמיר ביהמ”ש העליון את עונשו ל-20 שנות מאסר בפועל, ואני רוצה לראות מישהו שיגיד לי באיזה סגנון אדוני מדבר, אם אומר כי אותו האיש הוא חלאת-אדם – אפילו אם אומר זאת בבית המשפט עצמו – מקום בו אניני-ה”סגנון” משתוללים בלי הרף.

 

כמובן שאם הביטוי “חלאת אדם” הוא לגיטימי מבחינת ה”סגנון”, אי אפשר לייחד אותו רק לאדם אשר אונס את ביתו המאומצת מאז היותה בת 6 ועד הגיעה לגיל 18, והשאלה מתי, למי ועל מה יאה הביטוי הזה היא שאלה ערכית, ולא שאלה של “סגנון”.

 

תאמרו בוודאי: אבל לא כל מה שמותר להגיד על בוזגלו מותר להגיד גם על שופט בישראל, ואני לכם אשיבה: נו, באמת …

 

קחו דוגמה: כבוד השופט ראובן מקבל שוחד מבוזגלו, ופוסק לטובתו, ולא פעם אחת בלבד, אלא דרך-קבע, והשוחד, כפי שקבע ביהמ”ש העליון, הוא “אבי אבות הטומאה”… היעלה על הדעת כי רק בוזגלו, נותן השוחד, הוא “חלאת אדם”, ואילו כב’ השופט סתם “לא דק פורתא” בדורשו ובקבלו את השוחד?

 

אז גם שופט יכול להיות חלאת-אדם, ועוד נגיע לכך בהמשך – גם כאן, וגם בעתיד – ונראה כי מי שרוצה לומר שבכל מערכת המשפט, על כ-600 שופטיה, אין אפילו חלאת-אדם אחת – אני מציע לו שיצפה להפתעות.

 

שלוש הדוגמאות הראשונות

 

בשלושת המאמרים הראשונים ראינו שלושה מקרים בהם בעלי-שררה משתמשים בכוח-השררה שבידיהם כדי לנקום בשנואי-נפשם, ולהיטיב עם מקורביהם. להרוס את מפעל-חייהם ואת מקור פרנסתם של השנואים, ולחלק את הביזה בין המקורבים.

 

במקרה הראשון בעלי-השררה הם מנהלי-אגודה, אשר, לכאורה, כללי המשפט המינהלי אינם חלים עליהם, אבל עדיין הם בגדר “עובדי ציבור” בכמה וכמה מובנים, ובתור שכאלה הם חבים בתום-לב כלפי חברי האגודה, ובוודאי שהם מנועים מלעשות שימוש-לרעה במשאבים אשר השלטונות הממלכתיים העמידו לרשותם, על מנת שיחלקו אותם ביושר בין החברים.

 

במקרה השני בעל-השררה הוא מנהל משרד הרישוי, שהוא כבר “גוף ציבורי על פי דין”, ובתור שכזה חלות עליו כל החובות של “עובד הציבור” או של “רשות סטאטוטורית”.

 

ובמקרה השלישי בעל-השררה הוא שופט המכהן כסגן-נשיא של בית משפט השלום, שהוא לא רק “גוף ציבורי על פי דין”, על כל המשתמע מכך, אלא גם עובד-ציבור מסוג מסויים – סוג של עובדי-ציבור אשר מהם מצופה לנהוג ביושר מיוחד, מכוח מעמדם כ”כוהני עשיית הצדק”.

 

מה שמחמיר במיוחד את מעשיו של כל אחד משלושת עובדי-הציבור האלה הוא העובדה שכל אחד מהם, בתחילת הקריירה המקצועית שלו, היה בעצמו קרבן ל”תרגיל מסריח” כזה, ואז הוא עצמו טען שה”שוויון” בו נאחזים מבקשי-נפשו הוא שוויון מזוייף בין מין לשאינו מינו – וטענתו נתקבלה אז, כך שכיום, בהגיעו לעמדת-השררה, הוא לא יכול לטעון לתום-לב, “אפילו בצחוק”.

 

אין ספק, מה שעשו בעלי-השררה הוא מעשה-נבלה, הנבלים האלה בהחלט הרוויחו ביושר את התואר חלאת-אדם, והשאלה שלנו היא מדוע מותר להגיד על מנהלי-התאגיד, או על מנהל משרד הרישוי, שהם “חלאות אדם”, ואילו המקסימום שמותר להגיד על כב’ השופט הוא שזה “לא דק פורתא”, או, לכל היותר, שהוא “לא הקפיד” על ניהולם התקין של הדברים.

 

והתשובה היא: לא, אין הבדל, או שכולם חלאות-אדם, או שהם אינם חלאות-אדם.

 

אכן, מי שמגדיר את הצדיק כחלאת-אדם הוא בהחלט טועה, אבל טעותו היא טעות עובדתית או טעות ערכית – לפי העניין – ולא טעות של סגנון פסול.

 

ואגב: אחת משלושת הדוגמאות האלה מבוססת על מקרה אמיתי.

 

הדוגמה השביעית

 

הדוגמה שהוצגה במאמר השביעי היא סיפורו של תיק פח 001029/04 של ביהמ”ש המחוזי בנצרת, אשר עלה לאחרונה לתודעה הציבורית, וכבר עסקנו בו גם כאן, בפתח הדברים.

 

ונחיל מהסוף: כפי שנראה בהמשך, אחת משתי קבוצות השופטים המעורבות בפרשה משקרת מהמקפצה ומלכלכת על הקבוצה השנייה, כדי להציל את עורה משיניו של הזעם הציבורי: אב בית הדין, השופט אהרן אמינוף, טוען כי הפיסקה אשר עוררה את הסערה נכתבה בעצה אחת עם חברותיו להרכב, השופטות נחמה מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי, ואילו השופטות, מצידן, טוענות כי משראו את הפיסקה בטיוטה של הכרעת-הדין הן הביעו את התנגדותן לה, וסוכם על דעת שלושתם כי היא תימחק.

 

ברור כי מישהו כאן משקר, אבל יהא השקרן אשר יהא – הרי הוא חלאת אדם, ועכשיו נראה אתכם מתריסים כנגדי באיזה סגנון אדוני מדבר …

 

בהמשך נתייחס ביתר פירוט לריב בין השופטים, אבל תחילה – הרקע, בתמציתו:

 

הנאשם באותה הפרשה הורשע באונס בתו המאומצת מעת היותה בגיל 6 ועד הגיעה לגיל 18 – 12 שנים תמימות. בהכרעת הדין נאמר:

 

ייתכן שבמשך השנים, משהייתה המתלוננת לנערה, נעמו לה מעשי הנאשם והיא חפצה בהם ולכן היא לא התחמקה ממנו וגם לא טרחה לספר על מעשיו ולגלותם, עד שנאלצה לעשות כן לאחר ארוסיה, מפחד שלאחר נישואיה היה מתגלה שהיא איננה בתולה”,

 

ואת האיוולת המרושעת הזאת כתב השופט אהרן אמינוף, סגן נשיא ביהמ”ש המחוזי בנצרת. מה אמורים אנו ללמוד מהאמירה הזאת על השופט הזה?

 

ראשית – שהאיש סובל מליקוי-מאורות מוסרי.

 

שנית – שהוא טיפש: הפיסקה הזאת לא הייתה נחוצה להחלטה עצמה, הן לגופה והן משום ששתי השופטות הסכימו ל”שורה התחתונה” שלה גם בלי הפיסקה הזאת; משום שהוא היה צריך לצפות שדברים כאלה לא יעברו בשתיקה בציבור, ובוודאי שהשופטות המרומות עצמן לא תשתוקנה לו על כך; ומעל לכל – משום שהדבר עלול לעלות לו בהדחה בלתי-מכובדת מכהונתו.

 

שלישית – שהוא אטום וחסר-טאקט: תארו לעצמכם את הנאנסת-המתלוננת, למקרא או למשמע פסק-דין. האין כאן אונס נוסף על כל מה שעברה ב-12 השנים האיומות בבית אביה החורג? האין זו “המכה השמונים ואחת” שלה?!

 

רביעית – שהוא חסר אחריות, כאשר הוא משתית את ה”הברקה” על “ייתכן”, דהיינו על השערות שגם לו, לשיטתו, אין להן תשתית עובדתית.

 

וחמישית – שהוא חסר בושה: יש דברים שהם בל-ייאמרו, גם אם הם נכונים. משהו כמו האמירה הבלתי נשכחת של פליאה אלבק, בשעתה מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, אשר אמרה כי “התובע רק הרוויח ממותה של אשתו, ונזקו הוא לכל היותר אפס”.

 

יכול להיות שאני טועה בכל ההנחות האלה, ובהחלט תיתכן מחלוקת על כך, אבל אם אגדיר אמינוף כ”חלאת אדם” – המחלוקת לא יכולה להיות בתחום ה”סגנון”, כי הביטוי “חלאת-אדם”, הוא חלק מהטרמינולוגיה הפובליציסטית הלגיטימית.

 

ולאיוולת המרושעת הזאת נתנו את חתימת ה”אני מסכים” שתי חברותיו של אמינוף להרכב, השופטות נחמה מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי, אבל, כפי שכבר נאמר לעיל, משהגיע דבר האיוולת הזאת לידיעת הציבור התגלעה מחלוקת בין אמינוף לבין חברותיו להרכב, אם הוא “הגניב” להן את הפיסקה הזאת, אם לאו – ראו כאן, וכאן – ובעת כתיבתם של הדברים האלה טרם הוכרעה המחלוקת בינן לבין אמינוף, אבל אם יתברר שהן שיקרו בטענתן כי הוא סובב אותן בכחש – הן אכן חלאות-אדם.

 

הן חלאות-אדם משום שלשופט אסור לשקר, ובמיוחד בעניין הקשור לעבודתו כשופט;

 

הן חלאות-אדם, משום שהן קשרו קשר להכפיש חבר-לעבודה, כדי להגן על עורן-הן, כאשר נחשפה ערוותן ברבים;

 

וכמובן שהן חלאות-אדם גם משום שהן היו שותפות לפיסקת-המוגבלות האומללה, במיוחד כאשר במועד שהדבר נתגלה להן, לטענתן, עדיין יכלו הן “לעצור את הרכבת“.

 

ואם יתברר כי דווקא אמינוף שיקר, קרי שהוא אכן “הגניב” את הפיסקה, למרות הסיכום בין שלשתן כי היא תימחק, בכך הוא הוסיף חלאה-על-חלאה.

 

ועכשיו נראה אתכם מתריסים כנגדי באיזה סגנון אדוני מדבר …

 

הדוגמה הרביעית

 

לשופט מותר לטעות. לא רק משום ש-errare humanum est, אלא גם משום שהמשפט, במקרים רבים, אינו מדע מדוייק, משום ש”נכונות” ההלכה הפסוקה יכולה להיות גם שאלה ערכית אשר התשובה לה תלוייה בהשקפתו של העונה עליה, ומשום שלא אחת הלכות משתנות ונהפכות על פיהן, ולעולם לא נדע מתי טעו בתי המשפט – בפסקם את ההלכה המקורית, או בסטותם ממנה, כי מחר הם יכולים שוב להחזיר עטרה ליושנה.

 

אבל גם כאשר השופט טועה, הוא חייב לדון ולפסוק ביושר ובחריצות.

 

כיצד אנו למדים אם השופט דן ופסק ביושר ובחריצות – זה נושא לדיון נפרד, אבל במאמר הרביעי בסדרה ראינו דוגמה מיוחדת: שופט אשר, משיקולים פסולים, אישיים או אינטרסנטיים, “משבשב” את פסיקותיו – פעם ראשונה כך, פעם שנייה ההיפך, ופעם שלישית שוב כמו בראשונה – ללמדך כי הפליפ-פלופ-פליפ הזה לא היה פרי שינוי – לגיטימי – בדעתו של השופט, אלא “התאמה” קונקרטית, “נקודתית”, לאינטרסים המשתנים של השופט.

 

שופט אשר נוהג כך אינו שופט-צדק, אלא חלאת-אדם.

 

כאשר כתבתי את המאמר הרביעי, לא התייחסתי למקרה ספציפי, אבל מי שסבור היה שכוחי רב לי רק בדוגמאות “הזויות”, טעה טעות מרה, משום שבעת כתיבתו של אותו המאמר כבר עמדו לנגד עיני הדברים שעתידים יהיו להיאמר בתלונתי לנתל”ש על השופט יהונתן עדיאל, ולהיות מודגשים עוד יותר תחת כותרת-המשנה: ז. “פליפ-פלופ-פליפ” מונחה-מטרה, בפנייתי הנוספת אליה (עוד על השופט יהונתן עדיאל, פנייה אל הנתל”ש בעניין הסירוב לבטל את התלונה), וכפי שהראיתי עוד בתלונתי המקורית, תחת כותרת-המשנה: האינטרס של מר עדיאל, היה גם היה לו אינטרס לזכות את עו”ד שטוב, ולהרשיע אותי.

 

תמצית הדברים: בפרשת עו”ד רפאל שטוב, קבע עדיאל כי כאשר מתלוננים בפני הרשות המוסמכת, מותר לפרט את כל אשר יש לו, למתלונן, בבטן, ואפילו בעניין “האיפוק והריסון” מותר לו, למתלונן, לחרוג מההתבטאויות המלוקקות המאפיינות את עורכי-הדין, ואילו בענייני שלי, אשר גם בו הועלתה הטענה הזאת ממש, הוא התעלם ממנה כליל.

 

האם ייתכן כי היה כאן שינוי – לגיטימי – בהשקפתו המשפטית של השופט, שינוי אשר הביא לתוצאה שונה? בהחלט לא, כי את פסק-הדין בענייני הוא כתב במקביל להתקדמות הדיון בפרשת עו”ד שטוב, וממילא לא הייתה כאן אפשרות לשינוי בהשקפתו המשפטית.

 

על הפליפ-פלופ המסויים הזה דיברתי בהרחבה במאמר יהונתן הקשקשן (5): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר?

 

האם השופט יהונתן עדיאל, מועמד לשפיטה בביהמ”ש העליון, הוא אדם ישר? על כך כתבתי גם במאמרים האלה:

 

יהונתן הקשקשן (7): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר? (2): על הוצאת דברים מהקשרם;

 

יהונתן הקשקשן (8): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר? (3): על הוצאת דברים מהקשרם (2) – הוצאה מהקשר-בתוך-הקשר;

 

יהונתן הקשקשן (10): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר? (4): על הוצאת דברים מהקשרם (3) – ועל הוצאת ההקשר מהדברים,

 

ומי שחושב שהסדרה הזאת כבר תמה – גם הוא יתבדה קשות.

 

יכול להיות שאני טועה במסקנותי בדבר יושרו של האיש הזה, ואפשר להתווכח אם הוא מושחת, או אחד מלמ”ד-ו”ו, אבל מי שמגדיר איש כזה כ”חלאת אדם“, אי אפשר לומר לו “באיזה סגנון אדוני מדבר” – גם אם הוא טועה, כי השאלה אם פלוני חלאת-אדם הוא, הינה שאלה של השקפה, ולא של “סגנון”.

 

ואני אומר, ללא היסוס: יהונתן עדיאל הוא חלאת-אדם.

 

על הפליפ-פלופ השיפוטי ראו עוד:

 

על הפליפ-פלופ: שחיתות או לא שחיתות?

 

“תרבות” הפליפ-פלופ כדוגמה ומשל לשחיתות במערכת המשפט

 

עו”ד ד”ר משה וינברג יו”ר ביה”ד המשמעתי של לשכת עורכי-הדין במחוז תל-אביב – צדיק הדור? אינטרסנט? או אולי רשע, מסואב, ומושחת, אשר נהנה להכות בזולתו? – ובמיוחד כאן: על הרכב עו”ד וינברג – נספח ט’

 

הדוגמה החמישית

 

המאמר החמישי בסדרה דן בפרשת הפרופ’ יהודה היס, מנהל המכון לרפואה משפטית באבו-כביר. עמדנו על הנושא במבוא למאמר זה, והבאנו גם את עדותו של הד”ר חן קוגל, אשר עבד במחיצתו של היס.

 

זהו סיפור של רופא ציבורי, האמון גם על שבועת הרופא, גם על שבועתו לומר את האמת בבית המשפט וגם על חובתו לשרת את הציבור בכללותו, אבל מטה את עדותו לפי צרכיו המשתנים של השלטון וגם מחטיא אחרים לנהוג כך (ראו לעניין זה את הדיון בסוגיית הפליפ-פלופ, בה עסקנו בקשר עם הדוגמה הרביעית, לעיל), ופוגע גם בכבוד המתים – אשר אינם יכולים להתגונן עוד – וגם ברגשותיהן של משפחותיהם.

 

לגופו של עניין אין צורך להכביר במלים, ורק אפשר להוסיף כי מאז התפוצצה הפרשה הזאת הוא הועבר מתפקידו כמנהל המכון.

 

בניגוד לדוגמאות ה”היפותטיות” אשר הבאתי בארבעת המאמרים הראשונים, במאמר הזה כבר נטלתי חירות לעצמי לדבר על מקרה קונקרטי, והרהבתי עוז לומר מפורשות כי “ניתן לומר ללא חשש שביעית כי הפרופ’ יהודה היס הוא חלאת-אדם”.

 

ובינתיים – כמה מפתיע! – אף אחד עוד לא התריס כנגדי באיזה סגנון אדוני מדבר.

 

הדוגמה השישית

 

במאמר השישי בסדרה, הנושא את הכותרת חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך”? (ו): על המרמים את בית המשפט, בשם המדינה, עמדתי על ההבדל – לעניין המותר ואסור – בין הפרקליט ה”פרטי” לבין הפרקליט ה”ציבורי”, והראיתי כיצד הפרקליטים המייצגים את המדינה – בלהיטותם ל”נצחון ליטיגאנטי” – ממציאים ומבשלים עדויות-שקר, ומדיחים את נציגי המדינה להעיד לשקר – ככל הנראה גם כאשר אלה האחרונים מביאים לפרקליטות את האמת-לאשורה.

 

את הפרק המסיים של המאמר, תחת כותרת-המשנה על הטעיית בית המשפט העליון על ידי המשטרה (או בשמה): פרשת השוטרים שאינם תובעים, אשר חותמים על כתבי-אישום, הדן בפרקליטות המדינה כמוציאה-ומביאה של שקרי המשטרה בבית המשפט, סיימתי בדברים האלה:

 

“זה שהמשטרה מוכנה להלעיט את בתי המשפט בשקרים כדי להגן על שיגרות העבודה עילגות ומתועבות אנחנו יודעים. זה שנים. זה התחיל עם המפכ”ל הראשון, יחזקאל סהר, אשר הורשע בעבירה של עדות שקר, המשיך בשורה אינסופית של פרשות אשר אחת המפורסמות שבהן הייתה פרשת מע”ץ, וכמה פרשות כאלה נמצאות בצנרת אנחנו לעולם כנראה לא נדע.

 

אבל הפרקליטות … הפרקליטות, שהיא עורך-הדין הציבורי הגדול במדינה – האם מותר לה להיות המוציא-ומביא לבית המשפט של השקרים האלה?

 

“טוב, אם המשטרה מצליחה לשטות בפרקליטות עד כדי כך שהפרקליטים, בתמימותם, מביאים בתום-לב את השקרים לבית המשפט – ניחא, אבל אם, במהלך המשפט, מתבררים השקרים גם לפרקליטים, אבל הם, ביודעין או בעצימת-עיניים (אשר כמוה כידיעה-ממש) ממשיכים להגן על השקרים – האין זו ראייה כי בכך הם, הפרקליטים, מצטרפים למחנה השקרנים-מדעת?

 

“כן, בכך הם מצטרפים.

 

“אבל הרשו נא לי להביא בחשבון גם אפשרות אחרת, גרועה יותר: שהמשטרה מביאה לפרקליטות את האמת במלואה, ואת האינטרסים שיש לה בהגנה על המצב הקיים, ואילו הפרקליטים הם אלה אשר ממציאים ומבשלים את השקרים, אותם הם מביאים לבית המשפט, בלהיטותם לחזור לרחוב צלאח א-דין 29 עם סל ניצחונות ליטיגאנטיים מלא ככל האפשר – על חשבון הציבור אשר מעסיק אותם והם אמורים לייצג את האינטרסים שלו.

 

“לאור הסיפור שהבאנו לעיל, הבלדה על רונית תירוש והפרקליטים, אני הולך ונוטה יותר להנחה שהפרקליטים הם יוצרי השקרים, ולא הצינור תם-הלב המזרים את השפכים האלה, בלי דעת אם הוא מזרים את מי-הביוב או את דם-האדם.

 

“והשאלה היא אם מה עוד צריכים הם – הפרקליטים בשירות הציבורי – לעשות כדי שניתן יהיה להגדירם כחלאות-אדם”.

 

ובשורה התחתונה, במסגרת מה שהגדרתי כ”גילוי נאות”, גם קראתי לילדה בשמה:

 

“בפרשה האחרונה, פרשת השוטרים שאינם תובעים מוסמכים, הפרקליטה עליה אני מדבר היא אתי כהנא, מפרקליטות המדינה, משרד המשפטים, רח’ צלאח א-דין 29, ירושלים”.

 

והנה, למרות ה”רמיזה” הזאת, הפרקליטה אתי כהנא לא העזה להתלונן עלי, וכיום, למרות שכבר “חטפתי” בפרשה הזאת (רמז לסיפור הזה – כאן וכאן), אני חוזר על הדברים שאמרתי בעניין זה, והפעם אומר מפורשות: משטרת ישראל היא מחנה של שקרנים-מדעת, בפרשה הנ”ל הביאה הפרקליטה אתי כהנא, אולי בתום-לב, את שקריה של המשטרה לבית המשפט העליון, אבל משהעמדתי אותה על השקרים האלה, והיא עצמה את עיניה מלראותם, וחזרה עליהם שוב בבית המשפט, עצימת-העיניים שלה הייתה לידיעה-ממש – כך מקובל במקצוע המשפט, מקצועה של הגב’ כהנא עצמה – ומכאן נגזרת המסקנה כי “בכך הצטרפה” הפרקליטה אתי כהנא לאותו המחנה – משטרת ישראל, מחנה השקרנים-מדעת.

 

ופרקליט ציבורי – במיוחד כזה המייצג את המדינה, קרי: אותי, אותך, את כולנו – המצטרף ביודעין למחנה השקרנים-מדעת – אין הגדרה היאה לו כמו חלאת-אדם.

 

והמסקנה: הפרקליטה אתי כהנא היא חלאת-אדם, אשר נתקיימה בה האימרה שכבר אוזכרה לעיל:

 

Errare humanum est, perseverare diabolicum.

 

אבל הבעייה היא שאתי כהנא אינה היחידה בפרקליטות המדינה – כולל הפרקליטויות המחוזיות, או בשירות הציבורי בכללותו, העונה על ההגדרה הזאת, אבל זה נושא לדיון נפרד.

 

סיכום

 

אני מניח שיהיו כאלה אשר יקפצו מעורם לשמע כל ההשוואות אשר במאמר הזה. משהו כגון איך אתה יכול להשוות בין פקידים לבין שופטים!

 

אז לא רק שאני יכול, אלא שאני אפילו מחמיר עם השופטים, כי מאלה שאמורים להיות ספקי-הצדק אני מצפה להרבה יותר מאשר מעובדי-ציבור “רגילים”, אבל זה לא הכל.

 

זה לא הכל, בעיקר משום שכשרות הסגנון אינה ניתנת לחלוקה.

 

תארו לעצמכם ששופט פלוני, ערב המשפט, נפגש בביתו עם הפרופ’ יהודה היס, ומדריך אותו מה לומר ואיך לשקר ביום המחרת, בבואו להעיד בפני אותו השופט…

 

מה תגידו עליהם? שהפרופ’ היס הוא חלאת-אדם ואילו כב’ השופט “לא החמיר עם עצמו כראוי”? שהוא “לא דק פורתא”, וגו’?!

 

לכו, לכו … לכו להתסכל על עצמכם בראי, וראו עד כמה אתם מגוחכים ונלעגים.

 

תם ונשלם?

 

לא. לא תם ולא נשלם השיר. הוא רק מתחיל.

 

שבעת המאמרים שבסדרה הזאת מבוססים על הכרות רבת-שנים עם המערכת הציבורית במדינת ישראל: המינהל הציבורי, מערכת המשפט, והחוליה המקשרת ביניהם: פרקליטות המדינה, על שלוחותיה המחוזיות.

 

ראינו כאן, על קצה המזלג, כי המערכת הציבורית, על כל אגפיה, שורצת חלאות-אדם.

 

אכן, אי אפשר לעשות הכללות: כשם שישנם, בכל מערכת, גורמים מושחתים, כך ישנם במערכת הציבורית גם אנשים ישרי-דרך, ובתווך ישנם רבים, רבים מאוד, שהם “בינוניים”.

 

במאמר אכן, יש לנו שופטים מצויינים, אבל כמה יש לנו כאלה – ומה זה אומר על שיטת הבחירה? העליתי, בין השאר, את השאלות האלה:

 

השאלה הרביעית היא מה בצע לו למתדיין, אשר לעולם לא יכול לבחור את שופטיו, בכך שישנם שופטים מצויינים, אם הסיכוי שלו לזכות בשופט מצויין שואפים לאפס.

 

השאלה החמישית היא כמה שופטים לא-מצויינים ישנם במערכת המשפט, ואיך ההתפלגות הגאוסיאנית שלהם.

 

השאלה הששית היא מהי איכותו של השופט הגרוע ביותר בכל ערכאה, בכל בית משפט. הפחות-שבאומנין, כדאמרינן. כיוון שהמתדיין אינו יכול, כאמור, לבחור את שופטיו, הוא תמיד נמצא בסיכון להתדיין בפני השופט הגרוע.

 

בענין השופט הגרוע ביותר אמרתי במאמר שפיטה “מקצועית”, או שפיטה על פי תחושות-בטן? את הדברים האלה:

 

חוזקה של שרשרת, כידוע, נמדד לפי החוליה החלשה, והוא הדין גם במערכת ציבורית כגון מערכת המשפט (את המשל-ונמשל הזה, אגב, הזכיר לנו לא אחר מאשר השופט מאיר שמגר, עוד כאשר כיהן כנשיא בית המשפט העליון). את מי שנאלץ להתדיין בפני שופט גרוע לא מנחמת העובדה שישנם שופטים מצויינים יותר, ושהרמה ה”ממוצעת” היא גבוהה יותר. ממש לא מנחמת.

 

מכל אלה אנחנו למדים כי רמתם המוסרית של שופטי ישראל אינה אחידה, וכי יש לשחרר את הציבור מעונשם של הנמצאים בקצה התחתון-מוסרית של מערכת המשפט, מעונשם של חלאות-האדם אשר בה.

 

לשחרר את המערכת מהחוליות החלשות שבה, כדי לחזק אותה, לתפארת מדינת ישראל, והשיר הזה, כאמור, לא תם. הוא רק מתחיל, אבל פרקי-ההמשך של הסאגה הזאת כבר לא יופיעו בקטיגורית באיזה סגנון אדוני מדבר, אלא בקטיגורית רמת השופט.

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר