פסה”ד המפורסם של אמינוף ושות’


פסה”ד המפורסם של אמינוף ושות’




אהרן אמינוף, נחמה מוניץ, גבריאלה (דה-ליאו) לוי 10.07.2006 15:56


שתי פסיעות ורבע מכאן

שתי פסיעות ורבע מכאן


פסק-דינו של ביהמ”ש המחוזי, נצרת, יכול היה להישאר הרחק מתודעת הציבור, אלמלא הפיסקה אשר הזעיקה שמיים וארץ: “יתכן שבמשך השנים משהיתה המתלוננת לנערה נעמו לה מעשי הנאשם, והיא חפצה בהם, (על אף שבגרה והבינה כבר שהמעשים אסורים) ולכן היא לא התחמקה מן הנאשם וגם לא טרחה לספר על מעשי הנאשם ולגלותם, עד שנאלצה לעשות כן לאחר אירוסיה וכשעמדה להינשא, מפחד שלאחר נישואיה היה מתגלה שהיא איננה בתולה”.




 

 

בעניין:

מדינת ישראל

 

 

 

 

המאשימה

 

נ  ג  ד

 

 

פלוני

 

 

 

 

הנאשם

 

נוכחים:

מטעם המאשימה – עו”ד שרית מזרחי

מטעם הנאשם – בעצמו עוה”ד אבוטבול ומרגלית

 

הכרעת דין

 

סגן הנשיא – השופט אהרן אמינוף

 

“שגיאות מי יבין, מנסתרות נקני”, תהילים יט, 13.

 

1.         רקע

א.         הנאשם התחתן בשנת 1980 עם …. (להלן – האשה). משעברו שנים ובני הזוג לא הצליחו להביא ילדים לאויר העולם אימצו הנאשם ואשתו בתאריך 10/2/1992 שני ילדים – את …… ילידת …… שהייתה כבת 6 שנים בעת האימוץ (להלן – המתלוננת), ואת ….. – שהוא אחיה הביולוגי של המתלוננת (להלן – האח) – ואשר היה בעת האימוץ כבן 4 שנים.

מכתב האישום עולה התמונה הבאה:

חודשים ספורים לאחר האימוץ, החל הנאשם לגעת ולמשש את חלקי גופה השונים של המתלוננת לרבות איבר מינה ושדיה, וכן נישקה בפיה. כשהייתה המתלוננת כבת 7 שנים החל הנאשם לאנוס אותה ובצע בה מעשי סדום וכן לאיים עליה שלא תגלה את מעשיו.

במשך תקופה של כ- 12 שנה, נהג הנאשם לאנוס את המתלוננת ולבצע בה מעשים מגונים בתדירות של כפעמיים בשבוע, בעיקר בימים רביעי אחר הצהריים ובימי שבת, לפני הצהריים.

 

            ב.         אלה הוראות החיקוק המיוחסות לנאשם:

(1)        אינוס במשפחה (מקרים רבים) – עבירהלפי סעיף 345(א)(1)+(3) בנסיבות סעיף 351(א) לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן – חוק העונשין).

 

(2)        מעשה סדום במשפחה (מספר פעמים) – עבירה לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 351(א) לחוק העונשין.

 

(3)        מעשים מגונים במשפחה – עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 351(ג)(3) לחוק העונשין.

 

(4)        הדחה בחקירה – עבירה פי סעיף 245(א) לחוק העונשין.

 

(5)        איומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

 

ג.          הנאשם כפר בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום וטען כי לא היו דברים מעולם וכי כל האישומים נגדו מהווים עלילה.

מאחר שמדובר במעשים שבדרך כלל נעשים בחדרי חדרים הרי מטבע הדברים התבססו הראיות מטעם המאשימה בעיקר על עדות המתלוננת. שאר הראיות, כולל עדותה של רופאת נשים, הובאו כדי לתמוך ולאשש את גירסת המתלוננת.

הראיות מטעם הנאשם התבססו בעיקר על עדותו שלו ושל בני משפחתו וכן על עדותם של שלושה מומחים רפואיים שהובאו מטעמו.

 

2.         העדויות הרפואיות

            אדון תחילה בעדויות הרפואיות ולאחר מכן אתיחס לשאר העדויות.

            א.         העדות הרפואית מטעם המאשימה

            מטעם המאשימה הובאה עדות רפואית אחת, של ד”ר נסיה לנג – רופאת נשים.

ד”ר נסיה לנג העידה שמזה 18 שנים היא משמשת כרופאת נשים ועוסקת בבדיקות של נפגעי מין.

ד”ר לנג בדקה את המתלוננת זמן קצר לאחר נישואיה וכתבה את חוות דעתה

(ת/1, ת/2 ו- ת/8).

בעדותה סיפרה כי בבדיקת המתלוננת היא מצאה השטחה של כפלי הרירית באיבר המין של המתלוננת ואלה, לדבריה, לא יכלו לקרות עקב נישואיה, (בשל דברי המתלוננת שקיימה רק 3 פעמים יחסים עם בעלה בטרם הבדיקה), – אלא כתוצאה מיחסי מין שקויימו במשך שנים קודם לכן.

עדה זו הוסיפה כי חסר מוחלט של קרום הבתולים אצל המתלוננת, – שקיימה, לדבריה, רק 3 פעמים יחסי מין עם בעלה עד לבדיקה – קיים מטראומה ממושכת של שנים (עמוד 42).

 

כשהתבקש המומחה מטעם ההגנה, פרופסור זאב בלומנפלד, על ידי הסניגוריה, להתיחס לחוות דעתה של ד”ר לנג אמר עד זה בעדותו כי הוא אינו רואה השטחה בתמונות השייכות למתלוננת אלא להיפך, לדעתו יש כפל שהוא ההיפך מהשטחה.

מכל מקום הוא הדגיש:

“למיטב ניסיוני והבנתי קשה ואפילו לא ניתן להוציא מסקנה חד משמעית מצורת איבר המין החיצוני באישה שכבר קיימה יחסים בעבר לגבי כמה פעמים היא קיימה ומה היא צורת היחסים, אם זה היה אגרסיבי או לא”.

(עמוד 269 שורות 3-1).

 

ובתשובה לשאלת בית המשפט הוסיף:

לשאלת בית המשפט האם יש אפשרות אצל אישה, שנאנסה מספר רב של פעמים לאורך זמן, לאמת את הדברים לאחר בדיקה פיזיולוגית שנעשית באיחור רב, אני עונה: דבר זה ניתן להעשות רק מיד בסמוך לאונס, מספר ימים ספורים לאחר מכן, ורק אם רואים סימנים שנותרו מהאונס. במקרים אחרים של אישה שנאנסה במשך שנים או שקיימה יחסים במשך שנים, אי אפשר להגיע למסקנה ע”י בדיקה פיזיולוגית בקשר לאונס שנטען על ידה”. (עמוד 272 שורות 19-15).

 

חוות דעתו של פרופסור בלומנפלד בענין זה הגיונית מתקבלת יותר על הדעת ונראית לי יותר מחוות דעתה של ד”ר לנג ומקובלת עלי.

לשאר עדותו של פרופסור בלומנפלד עוד אתיחס להלן בהרחבה.

 

באשר למחלת קליינפלטר, ממנה סובל הנאשם, טענה ד”ר לנג כי:

“התשוקה ויחסי המין שמקיימים גברים שסובלים מתסמונת קליינפלטר הם רגילים לחלוטין אך תאי זרע חסרים בתוך הנוזל. אנשים שסובלים מתסמונת כזו יש להם אפילו לפעמים תשוקה מינית מוגברת, לא בהכרח”. (עמוד 43 שורות 23-21).

 

בחקירתה הנגדית העידה ד”ר לנג כי החוקר הצ’כי RABOCH חקר 105 פציינטים עם תסמונת קליינפלטר ומצא שרמות טסטסטרון נמוכות אינן משפיעות על הפעילות המינית והתשוקה (עמוד 114).

 

בתשובותיה לשאלות נוספות עמדה ד”ר לנג על כך שת/6 וגם ת/7 הן תמונות צילום איבר המין של המתלוננת שצולמו באותו יום.

גם משהופנתה תשומת לבה לכך שהתמונות אינן דומות ונושאות תאריכים שונים, תירצה זאת בתירוצים משונים כגון קילקול במצלמה, שהסתברו לאחר מכן כמחוסרי בסיס. ביוזמתה היא נקראה להעיד שנית ובעדותה השניה אמרה כי לאחר שבדקה את עצמה, מתוך ספק שהתעורר אצלה, היא חוזרת בה מדבריה ואמרה כי ת/6 איננה תמונה המתיחסת למתלוננת אלא לילדה בת 10 שנבדקה 4 ימים אחרי המתלוננת (עמודים 145-141).

 

 

 

מצער הדבר שבמהלך עדותה טענה ד”ר לנג בצורה נחרצת, שאינה משתמעת לשתי פנים, שהתמונות עליהן הסתמכה בעדותה ובחוות דעתה – ת/6 ו- ת/7 הן צילומים מאיבר מינה של המתלוננת, וזאת למרות שנאמר לה חזור ואמור שבעין בלתי מקצועית נראה כי התמונות לא שייכת לאותה אישה.

לאור כל האמור לעיל, המסקנות שהסיקה ד”ר לנג מבדיקת המתלוננת אינן נראות לי, אין לבסס עליהן מסקנה כלשהי שיש בה כדי להפליל את הנאשם.

 

            העדויות הרפואיות מטעם הנאשם

            ב.         פרופסור אדי קרניאלי

המומחה הרפואי הראשון שהעיד מטעם הנאשם היה פרופסור אדי קרניאלי שהעיד כי הוא מומחה ברפואה פנימית ואנדוקרינולוגיה.

עד זה שהכין חוות דעת ובדק את הנאשם התייחס בעדותו בעיקר למחלת הקליינפלטר ממנה סובל הנאשם. מממצאי הבדיקה שביצע העד בנאשם בתאריך 5/9/2004 עולה כי בנגוד למקובל אצל חולי קליינפלטר, הנאשם הוא בעל פיזור שיער תקין, אין הגדלה ברורה של רקמות השד, איבר מינו בגודל תקין אך אשכיו קטנים ביותר – כ- 0.5 ס”מ. (נ/30).

 

מומחה זה העיד, בניגוד לעדותה של ד”ר לנג, כי חולים הסובלים מקליינפלטר יש להם ירידה בחשק המיני, ביכולת המינית ובזיקפה באומרו:

“כאשר חולה בא אלינו, איך אנו יודעים אם הוא מקיים יחסי מין בצורה רגילה, אנו שואלים אותו”. (עמוד 221 שורה 4).

למרבה הפליאה עד זה לא מצא לנכון לבצע בדיקת זיקפה אצל הנאשם וגם לא הפנה אותו לבדיקה כזו (עמוד 221).

 

 

 

 

 

בתשובות לשאלות בחקירה נגדית השיב מומחה זה:

“חולה שיש לו תסמונת קליינפלטר, אני מסכים שיש לו זיקפה חלקית. זיקפה חלקית היא שאולי האבר לא יהיה קשה באופן מלא ויהיה צורך לעשות מניפולציות לגירוי מקומי.

אפשר גם לקבל מרשם רופא לטסטוסטרון וזה עוזר לבעיות זיקפה. אפשר לקבל גם בעניין הזה זריקות ומשחות”. (עמוד 224 שורות 15-12).

 

“רמת הטסטסטרון אצל הנאשם נמוכה, זה לא חוסר מוחלט של טסטסטרון”. (עמוד 224 שורות 22-21).

 

ובתשובה לשאלת בית המשפט השיב:

לשאלות בית המשפט אני משיב: שיכול להיות מצב של חולה קליינפלטר שיש לו רמת טסטוסטרון תקינה”. (עמוד 228 שורות 5-4).

 

“אם בית המשפט אומר לי שבענין קליינפלטר אין ממצאים חד משמעיים לגבי תדירות קיום יחסי מין ורמת טסטוסטרון אצלם, אני אומר שבית המשפט נגע בלב ליבה של הבעיה.התמונה הקלינית של קליינפלטר, הממצא הכרומוזומלי מורכב, יש סדר מה בתופעות הקליניות המופיעות אצל החולים, לא כל התופעות מופיעות אצל כל החולים אלא רק אצל 60%, כאשר אנו מסתכלים ברצף זמן”. (עמוד 230 שורות 5-1 – ההדגשות שלי – א’.א’).

 

עד זה הוסיף בעדותו שתסמונת הקליינפלטר היא נדירה מאוד והוא עצמו בדק רק 6-5 מקרים כאלו.

 

על אף זאת קבע מומחה זה שהנאשם סובל מאין אונות וזאת בהסתמך על העובדה כי לנאשם אשכים קטנים, טסטוסטרון נמוך ובהסתמך על הספרות המקצועית ודברי הנאשם עצמו.

“קביעתי שהנאשם סובל מאין אונות מתבססת על הממצאים בבדיקה שאין לו אשכים (לא מדויק – המומחה עצמו כתב כי יש לו אשכים קטנים – א.א.) ושיש לו טסטוסטרון נמוך וגם על הידע הספרותי בעניין. אני גם מסתמך בממצאים שלי כמובן על דברי הנאשם.” (עמוד 222 שורות 17-15).

 

לשאלות בית המשפט בנושא הזיקפה השיב העד:

“אני מסכים לשאלות בית המשפט שיש אנשים שיש להם זיקפה מלאה והם מקיימים יחסי מין רגילים בתדירות רגילה אבל יש להם בעיה בחוסר פוריות אבל לעומת זאת, ישנם אנשים שאין להם זיקפה אך יש להם תאי זרע…. לשאלת בית המשפט אם לא היה מתבקש, כאשר פנה אלי הנאשם ואני ידעתי שמתנהל נגדו תיק בעניין עבירות מיניות, לבדוק את עניין הזקפה, אני עונה: זה לא היה מתבקש באותו רגע. אני ראיתי אותו, בשלב הראשון, כדי לקבל על עצמי האם אני מוכן להיות עד הגנה בתיק הזה. כאשר ראיתי את הנתונים הרפואיים וראיתי שאכן שהוא עם תסמונת קליינפלטר וטסטוסטרון נמוך אז אמרתי שמי שיש לו טסטוסטרון נמוך אז ברור לי שיש לו ירידה ביכולת המינית”. (עמוד 223 שורות 3-1 ו- 15-10).

 

בעדותו התייחס פרופסור קרניאלי למוצג נ/31 – מסמך מהדסה ירושלים – ועל אף שמסמך זה היה בפניו בעת שכתב את חוות הדעת שלו, לא טרח פרופסור קרניאלי לציין, לא בחוות דעתו ולא בעדותו בבית המשפט כי רמות הטסטוסטרון אצל הנאשם היו בשנת 84, לפי המסמך של הדסה, בתחום הנורמה.

 

עד מומחה זה, הודה כי הנאשם לא הציג בפניו כל מסמך רפואי בו אוזכר שהוא סובל מחוסר זיקפה.

 

 

 

 

תמוה ואף לא מתיישבת עם השכל הישר העובדה כי עד מומחה זה שבדק את הנאשם ובא להעיד מטעם ההגנה בתיק זה – לא זכר אם שאל את הנאשם האם הוא סובל מחוסר זיקפה, שאלה מתבקשת לאור נסיבות העניין.

“לשאלת בית המשפט אם שאלתי את הנאשם אם התלונן בעבר על חוסר זקפה, אני עונה: לא זוכר אם שאלתי אותו.” (עמוד 224 שורות 27-28).

 

בחקירתו החוזרת של העד ולסיכום ציין:

“אין לי נסיון תאורטי לעניין של זקפה חלקית, אם אפשר לבצע חדירה או לא”.

(עמוד 232 שורה 1).

 

סיכומו של דבר, לאור האמור לעיל, אין בעדותו של מומחה זה, שהסתמך בעיקר על דברי הנאשם וספרות מקצועית, כדי להגיע למסקנה ברורה ולבסס ממצאים בדבר חוסר זיקפה, או אין אונות של הנאשם, בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, במיוחד כשאין במסמכים הרפואיים שהוצגו לו על ידי הנאשם שום מסמך שבו נזכרת תלונה כזו של הנאשם.

 

            ג.          פרופסור זאב בלומנפלד

המומחה הרפואי השני שהעיד מטעם הסניגוריה הוא פרופסור זאב בלומנפלד.

מומחה זה העיד כי הוא רופא נשים ומומחה בבעיות פריון ואנדוקרינולוגיה של הרביה וכתב את המכתבים – חוות הדעת – (נ/35, נ/36, נ/37) – לסניגוריה.

 

מומחה זה כתב את חוות הדעת לגבי הנאשם למרות שמעולם לא בדק את הנאשם, לא שלח אותו לבדיקה ומעולם אף לא ראה אותו עד ליום שפגש בו בעת מתן עדותו בבית המשפט.

 

במכתב של פרופסור בלומנפלד לב”כ הנאשם מיום 19/9/2004 – המנוסח כמו חוות דעת נכתב כי מתוך הספרות המקצועית עולה שגברים הסובלים ממחלת קליינפלטר מאופיינים במיעוט בולט של שיעור על החזה, בהגדלת שדיים ושיער זקן דליל ולכן “מאוד לא סביר לדעתי כי הנאשם, שלא קיבל טפול בזריקות טוסטסטרון, יהיה בעל תשוקה מינית כה רבה שתגרום לו לאנוס את בתו במשך שנים רבות”.

 

ראשית, לא ברור על מה בסס מומחה זה את דבריו שהנאשם לא קיבל טיפול בזריקות טסטוסטרון – אם, לדבריו, הוא לא פגש את הנאשם מעולם.

שנית, למרות שחוות הדעת של פרופסור קרניאלי (נ/30) היתה לנגד עיניו של פרופסור בלומנפלד, בטרם כתב את חוות דעתו, ולמרות שבנ/30 נאמר כי הנאשם הוא בעל פיזור שיער תקין, אין הגדלה ברורה של רקמות השד וכי איבר מינו בגודל תקין, לא ברור כיצד יכול היה להגיעה למסקנה הנ”ל.

למרות כל זאת כתב מומחה זה בחוות דעתו (נ/35) שאין לו ספק שהנאשם סובל מהיעדר  זיקפה.

 

התרנו לסניגורים לשאול עד זה שאלות רבות מאוד בחקירה ראשית, על אף שאלו לא מצאו ביטוי כלשהו בחוות הדעת שהוגשו וזאת על מנת שלא לקפח את הנאשם בהגנתו.

בחקירתו הראשית חזר מומחה זה על עיקרי הדברים שכתב בחוות דעתו.

 

בחקירתו הנגדית הודה  מומחה זה שחלק מן הדברים שכתב בחוות דעתו (ת/35) אינם נוגעים כלל למומחיותו אלא מהווים אינטרפטציה אישית (ראה עמוד 274 שורות 13-12).

 

בעדותו הסתמך פרופסור בלומנפלד על מחקר שפורסם בעיתון ה”לנצט”, שלטענתו הוא אחד המובילים בתחום הרפואה. כשהקריא מתוך המאמר, תוך שהסביר מה כתב המחבר על מאפייני התסמונת, הוסיף העד לתוך תיאור המחבר, פרשנות משלו, כשהרושם שהתקבל היה כאילו מדובר בדברים שכתב מחבר המאמר עצמו באומרו:

“הנקודה החשובה היא בעמוד 272 – בעמודה שמאלית הפיסקה התחתונה – מכל הביטויים הקלינים, נפח האשכים הוא הסימן הכי רגיש עם השונות הקטנה ביותר בין חולה לחולה כך שהעובדה שלחולה מסויים יש הגדלת שדיים או שיעור מואץ יותר, לכיוון זה חלק מהשונות של התסמונת. לאותם חולים שהאשכים הם קטנים, קשים, ומצומקים, אין ספק שזה הולך במהימנות הכי גבוהה לחוסר היכולת לזיקפה ולקיום יחסי מין”. (עמוד 289 שורה 4).

 

רק כשנשאל ע”י ב”כ המאשימה, היכן כתובים דברים אלו,

“ש. איפה זה בדיוק שם? אני אומרת לך שזה לא כתוב במאמר.

נאלץ להודות:

ת. נכון, זו פרשנות שלי.” (עמוד 289 שורה 10).

 

גם כשהופנה למאמר של רבוך (ת/20), (הסותר את ההנחות של פרופסור בלומנפלד), שערך מחקר שבו נבדקו 77 חולי קליינפלטר לעומת 85 גברים נשואים בריאים ונמצא שרמת הפעילות המינית אצל חולי קליינפלטר לא היתה קטנה באופן משמעותי משל הגברים הבריאים וכי לאחר גיל 25 רק 70% מהחולים מתלוננים על ירידה בתשוקה המינית, נתן הסבר תמוה, מוזר ובלתי הגיוני (ראה עמוד 289 החל משורה 15 עד סוף העמוד וכן עמוד 290 שורות 21-1).

כך גם כשהופנה בהמשך למאמר אחר של יושידה (ת/21) שם התייחס המחבר ליכולת הגעה לזיקפה בקרב קבוצת חולי קליינפלטר שנבדקו על ידו:

Regarding erectile function, 39 cases (97.5%) were normal with the ability to engage in normal intrrcorurse. Only one case (2.5%) had normal erectiyn with shrinkage upon insertion into the vagina

 

                        אמר פרופסור בלומנפלד:

                        “… אני אומר שכתוב שם ש- 97.5% היו נורמלים בהתייחס ליחסי מין נורמלים,

אבל רק אחד, 2.5%, היתה לו זיקפה נורמלית וגם זה התכווץ בזמן החדירה לנרתיק”. (עמוד 290 שורה 16).

 

כשהעמיד אותו בית המשפט על חוסר ההגיון שבפרשנות זו, ניסה ליתן פרשנות אחרת באומרו:

אני אומר ששם כתוב ש- 97% טענו שהיתה להם זיקפה נורמלית, אבל כשעשו את הבדיקה ובדקו אותם, נמצא שרק לאחד היתה זיקפה נורמלית“. (עמוד 290 שורה 20) . אלה דברים שאין להם זכר במאמר.

 

פרופסור בלומנפלד לא בחל בפרשנות מניפולטיבית נוספת של אותו מאמר כפי שעולה מן הדברים הבאים:

שאלה: זה בדיוק מוכיח מה שאמרתי לך כי המאמר הזה מדבר על סטטיסטיקות, אני מפנה לעמוד 276 שם נאמר ש- 70% מהצעירים אחרי גיל 25 מתלוננים על ירידה בתשוקה המינית וביכולת, אבל, זה אומר ש- 30% יש להם חיי מין רגילים.

תשובה: אני לא מסכים עם ההנחה הזאת. אני אומר ש- 70% רק מתלוננים, וה- 30% מתייחס לאלה שלא מתלוננים ולא פנו לרופא.” (עמוד 289 שורה 21).

ובהמשך:

“להערת בית המשפט שהתשובה לא הגיונית מכיוון שמדובר באחוז של אנשים שנבדקו, היינו, הבדיקה היא של 100% האנשים, ומתוכם נגזרים האחוזים של כך או כך, אני אומר ש- 70% באים ומתלוננים בגיל 25 על ירידה בתפקוד המיני, זה לא אומר של- 30% התפקוד המיני הוא תקין. אם הם לא התלוננו, זה לא אומר שזה תקין, אלא שזה לא מפריע להם.” (עמוד 290 שורות 1 ואילך).

 

משום מה נעלמה מעיני פרופסור בלומנפלד העובדה שמדובר בקבוצת אנשים שנבדקו והיו נושא למחקר.

 

בתשובותיו אלו של פרופסור בלומנפלד ניכר היה שהוא עושה כל שביכולתו לעזור לנאשם גם אם יש בדבריו כדי לעקם את הכתוב.

 

פרופסור בלומנפלד הסכים שלכל כלל מתאוריה יש יוצאים מן הכלל וגם אם דבר הוא לא סביר, הרי בעולם המעשה הרפואי, יש יוצאים מן הכלל (עמוד

279).

כשנשאל אם בשנת 87 העידה האישה שהיא והנאשם היה מקיימים יחסי מין 4-3 פעמים בשבוע, האם זה מעיד על רמת הטסטוסטרון, השיב כי יתכן שהרמה של הטסטוסטרון היתה יותר גבוהה אצל הנאשם אבל בכמה, קשה לו לומר (עמוד 285 שורות 25-23).

 

כשהופנה לנ/31 מסמך של הדסה י רושלים משנת 84 שם היתה התיחסות לרמת הטסטוסטרון של הנאשם אמר לשאלת בית המשפט:

“אני אומר לאור התוצאות הנ”ל, יכול להיות בהחלט שהיתה לנאשם באותן שנים זיקפה. אין אנו יודעים משנת 84 עד שנת 2004 מה היה קצב הירידה ברמת הטסטוסטרון של הנאשם.

זה גולש לשנות העשרה או לשנת ה- 20. בגיל 28 או מעל לזה זה חריג”. (עמוד 286 שורות 8-7).

דבריו אלו עומדים בסתירה גמורה למסקנותיו בכל חוות הדעת שהגיש.

 

לאחר מכן הוסיף:

“אם את אומרת לי שאני ראיתי את המסמך הזה לפני שכתבתי את חוות הדעת – אני אומר שאם הוא היה בתיק אני מניח שראיתי אותו.

לשאלת בית המשפט אם אני זוכר אם ראיתי את המסמך נ/31 – אני משיב – אני מניח שכן, קשה לי לזכור כי היו הרבה מאוד מסמכים…”.

 

תשובותיו בענין זה תמוהות, אם לנקוט לשון המעטה, כי מדובר במסמך מהותי וחשוב שיש לו השלכה ישירה לחוות הדעת שכתב מומחה זה.

 

 

 

וכשנשאל :

“מדוע לא ציינת בחוות דעתך שאתה לא יודע מה היה לאורך 12 שנים, אתה יודע מה היה עכשיו בשנת 2004 מה מצבו של הנאשם בהנחה שמקבלים את התאוריה שלך לגבי הקשר של הטסטוסטרון לבין היכולת המינית. אתה אמרת לנו ב- 100 אחוז, שבמאה אחוז היית משוכנע שהנאשם הזה לא יכול היה לאנוס את בתו מאחר וזה לא מתאים לרמות הטסטוסטרון ולתסמונת שהוא לוקה בה. זה כאשר אתה יודע שיש מסמך משנת 84 שלפיו אתה אומר לנו עתה כנראה רמת יכולת קיום יחסי המין שלו היתה תקינה. זאת אומרת שחוות הדעת שלך אינה נכונה”.

המומחה משיב שלא לענין ובסתירה למה שאמר קודם לכן:

“לא נכון. אני לא מקבל את ההנחה שלך. אני חוזר ואומר שניוון האשכים נדחה לגיל ההתבגרות המאוחרת אולי לגיל ה- 20, אבל לא יכול להיות שעם אשכים קטנים וברמה קטנה הם היו ברמות של 10 או 12 – אבל 20 שנה זה יכול להיות”.

(עמוד 286 שורות 25-7).

 

לשאלת ב”כ המאשימה, מדוע התייחס לאין ספור מאמרים רפואיים במקום להפנות את הנאשם לבדיקת זיקפה ענה “לא אני ניהלתי את הויכוחים, נתבקשתי ע”י עורכי הדין להגיב לגבי התיק הרפואי  שהוצג בפני.” (עמוד 282 שורות 2-1).

 

פרופסור בלומנפלד הותיר אמנם רושם של בר סמכא בתחומים שבהם הוא עוסק אך לאור האמור לעיל נראה לי שאין מקום לבסס מסקנות כלשהן על חוות הדעת של פרופסור בלומנפלד, ככל שהדברים נוגעים למחלת הקליינפלטר ובעיות זיקפה ואין אונות של הנאשם.

 

ד.         פרופסור גיורא פילאר

המומחה הרפואי השלישי שהובא מטעם הנאשם הוא פרופסור גיורא פילאר – מנהל המרכז לרפואת שינה בטכניון.

 

            בטרם אתייחס לעדותו של פרופסור פילאר יש להדגיש כי רק משחלפו כשנתיים מיום הגשת התלונה וכשנה וחצי מיום הגשת כתב האישום וכמעט לקראת סיום ראיות ההגנה, ורק בעקבות שאלות שנשאל פרופסור קרניאלי על ידי בית המשפט – שככל הנראה הביאו את הסניגורים לידי מחשבה שיש לבצע בדיקות זיקפה, -“נזכר” הנאשם לגשת למעבדת שינה על מנת שתיבדק יכולתו להגיע לזיקפה.

 

פרופסור פילאר העיד על בדיקת שנת חלום שבוצעה לנאשם בתאריכים 8 ו- 9 לנובמבר 2005. המסקנה אליה הגיע היא שלנאשם אין יכולת להגיע לזיקפה (ראה נ/44). בחקירתו הראשית ציין עד זה כי נטילת תרופות מסויימות משפיעות על יכולת הזיקפה (עמוד 294 לפרטיכל שורה 20) ובחקירתו החוזרת אמר כי לא בדק טרם הבדיקה שערך לנאשם אם זה נטל תרופות כלשהן (עמוד 296 לפרטיכל שורה 3).

 

גם פרופסור פילאר לא יכול היה לומר דבר וחצי דבר איזו זיקפה היתה לנאשם שנתיים, חמש שנים, או עשר שנים, לפני מועד הבדיקה וברוב הגינותו הודה “אם אני אדבר על כך אם היתה לנאשם בעבר זיקפה או לא, זו תהיה ספקולציה…” (עמוד 294 שורות 2-1).

 

פרופסור פילאר אישר שממצאי הבדיקה נכונים  לעכשיו.

“אני יכול לומר שעכשיו אין לנאשם זיקפה בכלל. אם אני אדבר על כך אם היתה לנאשם בעבר זיקפה, או לא, זו תהיה ספקולציה, זו תלוי בהיסטוריה שלו, במחלות שעבר, בתרופות שלקח ובתאונות שעבר.

מה היה לפני 10 שנים זו ספקולציה, זה תלוי במה שעבר. יכול להיות שלפני 10 שנים היתה לו זיקפה, אם הנאשם עבר איזה ארוע, היום אין לו זיקפה ולפני כן היתה לו זיקפה” (עמוד 294 שורות 5-1).

הוא גם אישר בחקירתו הנגדית שיתר לחץ דם וסכרת  יכולים לפגוע בזיקפה:

“הזיקפה נוצרת על ידי כלי דם, יתר לחץ דם יכול לפגוע בזיקפה, אבל אז אין זיקפה”. (עמוד 295 שורה 10).

 

“יתר לחץ דם גורם לפגיעה כרונית לכלי הדם והעדויות מראות שאחרי כמה שנים של מחלה, הזיקפה נפגעת.  אחרי כמה שנים של יתר לחץ דם, החולים מתלוננים על ירידה בזיקפה, אם הם לא מטופלים ביחס ללחץ הדם. אותו הדבר קורה לחולי סוכרת וגם במחלות עצביות אחרות.” (עמוד 294 שורה 13).

 

מהחומר הרפואי  של הנאשם שהוגש על ידי המאשימה, עולה כי הנאשם סבל במהלך חודש ספטמבר 2005 מלחץ דם גבוה מאוד, לחץ נפשי, היצרות של כלי הדם בעיקר בעורקים, ערכי סוכר גבוהים, וכולסטרול מוגבר. מהחומר הרפואי מתקופת מעצרו עולה, כי דווח על ידו על אירוע לא ברור של דימום מאיבר המין, וכן כי סבל מרמה גבוהה, מעל הנורמה, של טריגלצרינים (שומנים בדם).

 

בת.פ. 89/86 (ירושלים) מדינת ישראל נגד דעיס (מצורף לסיכומי המאשימה) נכתב בעניין דומה:

“תחילה נבדק הנאשם, לפי פניית סניגורו, ב”מרכז לרפואת שינה” בוצעה לנאשם בדיקת זיקפה לילית. במימצאי הבדיקה מיום 11/10/96 נאמר כי “רשומי הזיקפה הלילית מתאימים להפרעה אורגנית חלקית במנגנוני הזיקפה.  בהתאם לתוצאות הבדיקה בלילות, לא מסוגל לזיקפה מלאה ואין אפשרות לחדירה. (ההדגשות הוספו).  בהמשך לכך, במכתב מיום 3/11/96, הבהיר המרכז האמור לבית המשפט, כי בדיקת הזיקפה הלילית היא בדיקה טכנית גרידא, אחת מתוך בדיקות נוספות המוגשות לרופא אורולוג. הרופא האורולוג – לא המעבדה – הוא הקובע על סמך בדיקות שונות, אם אכן סובל הנבדק מאין אונות זו או אחרת.  כן הובהר כי בדיקה זו עניינה ליל הבדיקה, ואין בה מימצא לעניין מועד בעבר”.

 

מדובר באותה מעבדת שינה בה בוצעה הבדיקה לנאשם שבפנינו.

 

במקרה שלפנינו לא הועברו ממצאי בדיקת השינה לרופא אורולוג ולא הוגשה חוות דעת של אורולוג על ממצאים אלו.

לפיכך, אין לדעת מהו הגורם לבעיית הזיקפה של הנאשם, כפי שנמצאה רק לאחרונה במעבדת השינה, ואם אין זו נובעת דווקא מבעיות לחץ דם, סוכרת ועוד מהן סובל הנאשם כנ”ל.

תוצאות בדיקות מעבדת השינה שנעשו כאמור רק בחודש נובמבר 2005 אין בהן כדי להועיל במאומה לגבי העבירות המיוחסות לנאשם בשנים עברו.

 

ה.         סיכומו של דבר, נראה לי לאור כל האמור לעיל, כי חוות הדעת הרפואיות שהוגשה ע”י המאשימה וע”י הסניגוריה, אין בהן כדי לשמש בסיס לקביעת מסקנות כלשהן, הן לגבי אינוסה של המתלוננת ויתר העבירות שנעשו בה לפי כתב האישום, והן לגבי חוסר תשוקה ובעיות זיקפה ואין אונות, להן טען הנאשם.

 

3.         נפנה עתה איפוא, לנתוח יתר הראיות שהובאו ע”י הצדדים ותחילה לראיות המאשימה ובראשן עדות המתלוננת. ברם, בטרם אתייחס לעדות המתלוננת אדון בטענת התיישנות שהעלה הנאשם בסיכומיו.

 

            בסיכומי הנאשם הועלתה, טענה בדבר התיישנות חלק מן העבירות המיוחסות לנאשם

בכתב האישום לפי סעיף 354 לחוק העונשין הקובע כי משחלפו 10 שנים מיום תחילת ביצוע העבירות וכתב האישום הוגש ביום 8/4/2004, ללא קבלת אישור היועץ המשפטי לממשלה, כי אז יש לזכות את הנאשם מכל עבירה המיוחסת לו, בתקופה שמעבר ל- 10 שנים מיום הגשת כתב האישום, היינו מכל העבירות שבוצעו לפני התאריך 8/4/1994.

טענה זו מקובלת עלי. מכיוון שטענה זו הועלתה רק בשלב הסיכומים, אני מתיר לנאשם להעלותה בשלב זה ובהתאם לסמכות הנתונה בסעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי, (נוסח משולב), התשמ”ב-1982 אני מציע לבטל את האישומים המיוחסים לנאשם בנוגע לעבירות אינוס, מעשה סדום ומעשים מגונים לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, ככל שהם מתייחסים לתקופה שלפני 8/4/1994.

 

4.         עדות המתלוננת

א.         במשך שש ישיבות ארוכות ומתישות, שמצאו ביטוי על פני עשרות עמודי פרטיכל, העידה המתלוננת שהנאשם נהג לבצע בה מעשים מגונים ולבעול אותה בכח ובניגוד לרצונה, החל מגיל שש וחצי ועד גיל 18.

           

            להלן תיאור הדברים מפי המתלוננת עצמה:

            “מגיל שש וחצי וחודש וחצי, שזה בגיל 18, לפני החתונה שלי, הוא המשיך כך לגעת בי בכל האיברים והוא אנס אותי בהתחלה. בהתחלה הוא רק נגע לי באברים ונישק אותי בפה, והוא לא הכניס לי עדיין את איבר המין שלו, רק כשהייתי בגיל שבע הוא ניסה והצליח להכניס את איבר מינו לתוך האיבר מין שלי.  ואז ירד לי דם בתולים, וכך במשך כל השנים הוא עשה. הוא היה מכניס את איבר מינו לאיבר מיני ושיחק לי בכל הגוף.

בפעם הראשונה שאבי רצה להחדיר את איבר מינו לאיבר המין שלי, אמרתי לו “אבא זה כואב לי” והוא אמר לי “לא נורא, לא קרה כלום”, אז אחר כך  שראיתי דם שאלתי אותו מה זה, הוא אמר לי שזה שום דבר.

הוא עשה לי את זה בתדירות של פעמיים בשבוע. ביום רביעי מתי שאמא שלי היתה בעבודה, ובשבת בבוקר.

חשבתי שזה ככה ההתנהגות שזה אבא כלפי בת ולי לא היה אבא אמיתי. אני לא הייתי אף פעם עם אבא וחשבתי שזה ככה.

מתי שהוא היה עושה לי הייתי מנסה בכל תוקף להתנגד אליו וגם שהוא היה נוגע לי בכל מיני איברים גם הייתי מתנגדת והוא היה מרביץ לי והיה משתיק אותי והיה אומר לי “תהיי בשקט שאף אחד לא ידע”. הוא היה מאיים עלי שאם אני אספר הוא לא יודע מה  הוא יעשה לי אם אני אספר שאוי ואבוי  אם אני אספר למישהו.

אבא היה מחדיר את איבר מינו לאיבר המין שלי, היה אומר לי תשכבי והוא היה שוכב והיה אומר לי שאני אשכב עליו, והוא היה נוגע לי בכל המקומות וכאשר הייתי מתנגדת הוא היה מרביץ לי.  (ראה דברי המתלוננת גם בעמוד 9 שורות

18-4 וכן עמוד 28 שורות 26-20).

הוא ביקש ממני למצוץ לו את איבר המין שלו, והייתי עושה את מה שהוא היה מבקש כי הייתי מאוד מפחדת ממנו.  אמרתי שאם אני לא אעשה את זה אני לא יודעת מה הוא היה יכול לעשות. העניין הזה של עניין המציצה, זה היה כמה פעמים אבל אחר כך הוא הפסיק כי אני לא נתתי לו להמשיך.

ביום רביעי שאמא שלי היתה עובדת היא היתה עובדת אחה”צ הוא היה מגיע, אם אחים שלי היו בבית, הוא היה מבקש מהם לצאת מהבית, הוא היה סוגר ואז היה מקיים את מה שרצה איתי.  בשבת שאמא שלי היתה ללמוד אצל חברה, אז הוא היה מגיע בבוקר יותר מוקדם מבית הכנסת ומגיע הביתה ואז היה מקיים את מה שהוא רוצה איתי את הדברים שסיפרתי.

אם אח שלי היה בבית היה מבקש  ממנו להביא את אמא וידעתי שמתי שהוא מבקש אז ידעתי שהוא רוצה לעשות את זה שהוא רוצה לקיים איתי יחסים.

אז הייתי מנסה להתנגד הייתי בורחת והייתי צועקת אבל לא תמיד זה היה עוזר.

היה תופס אותי ומכניס אותי בכח לחדר, על הספה, והיה לוקח אותי בכח והוא היה עושה מה שהוא רוצה בכח.

כל המעשים האלה נמשכו עד גיל  18, עד חודש וחצי לפני החתונה שלי.

היה מגיע לסיפוק מיני תמיד.

הוא היה עושה את מה שהוא היה עושה בכח ולא שואל אותי והיה גומר ואז היה זורק אותי מהחדר, מוציא אותי מהחדר.

הוא תמיד הגיע לסיפוקו באיבר המין שלי.

אני יודעת שהוא היה מגיע לסיפוק שלו מתי שהזרע היה נשפך.

בהתחלה הוא לא היה עושה את זה בתוך איבר המין. את שפיכת הזרע הוא היה עושה בחוץ, אבל יותר מאוחר הוא היה שופך זרע אצלי בתוך איבר מיני.

לא היה לו אמצעי מניעה בגלל שאין לו זרע, הוא לא יכול להביא ילדים”. (עמוד 6 ועמוד 7 שורות 10-1).

 

ב.         בתחילת חקירתה הנגדית הטיחה הסינגוריה בפני המתלוננת שכל מה שסיפרה על הנאשם  מהווה עלילה וזו היתה תגובתה:

            “אני בחיים לא רציתי להעליל עליו דברים כי אני יודעת שזו האמת, אם זה היה מישהו אחר הייתי אומרת מי עשה לי את זה. אני ידעתי שאם אני אספר את זה המשפחה הולכת להתפרק והאמא הולכת להתגרש וכל המשפחה הולכת לקרוס בגללי, אני לא הייתי מעלילה עלילה אם ידעתי שהמשפחה עומדת להתפרק”. (עמוד 9 שורות 25-21).

 

            כשנתבקשה המתלוננת לתאר כיצד ביצע בה הנאשם את המעשים שעליהם העידה, השיבה כשהיא מתארת בפרטי פרטים את הדברים. להלן מספר דוגמאות מתשובותיה:

            “לשאלתך איך הייתי מתנענעת כאשר איבר המין שלו היה באיבר המין שלי אני עונה: הוא היה שם את איבר המין שלו לבטן והייתי מתנענעת. מאז שהיה מכניס לי את איבר המין הייתי עולה ויורדת, בגיל שש הייתי גם מתנענעת.

            כאשר הנאשם היה מחדיר לי את איבר מינו הייתי עולה ויורדת בתנועת ישיבה וכאשר לא היה מחדיר הייתי בצורת שכיבה וגם כשהיה מחדיר הייתי לפעמים בצורת שכיבה.

            כשאבי היה שוכב עלי כשהייתי בגיל שש לא יכולתי לעשות כי לא היה לו אכפת הוא רק הסתכל על הסיפוק שלו. הנאשם עשה מה שרצה אפילו שכאב לי, לא היה אכפת לו שכאב לי ולא היה אכפת לו ממני”. (עמוד 16 שורות 14-7, ראה גם עמוד 24 משורה 11 עד 26).

 

            “כאשר אבי היה מושיב אותי עליו לפעמים הייתי פנים מול פנים ולפעמים היה הגב שלי מול הפנים שלו. זה במקרים שהוא היה אונס אותי.

            כאשר אמרתי שהוא היה מושיב אותי על איבר המין שלו לבקשתך אני מסבירה – הוא היה מרים לי את החצאית ומוריד לי את התחתונים. איבר המין שלו היה עומד ואז הוא היה מושיב אותי עליו. כך הוא היה אונס אותי.

            לשאלתך האם השיטה שציינתי לעיל היא השיטה שהוא היה עושה בשבת – אני משיבה בדרך כלל כן. כך הוא היה עושה מגיל 7 עד גיל 18″. (עמוד 41 שורות

16-10).

 

 

            וכשנשאלה אם היתה לנאשם זיקפה השיבה:

            “לשאלתך האם היתה לו זיקפה כאשר היה עושה לי את זה אני עונה: כן.

            כן, אני אומרת שהוא היה תופס אותי מייד היתה לו זיקפה ומחדיר את איבר מינו”. (עמוד 33 שורות 13-12).

 

            כאן המקום להעיר שדווקא בענין הזיקפה לא מצאו הסניגורים להאריך בחקירה ובשאלות.

למרבה ההפתעה גם לא מצאו הסניגורים לנכון לשאול את האשה, כשעלתה על דוכן העדים, בפעם הראשונה, אף שאלה אחת בענין הזיקפה וכנראה לא בכדי.

הנאשם לא טרח להעלות טענה זו, המתבקשת מאליה ואולי אף זועקת, באף אחת מחקירותיו במשטרה, הוא לא אמר מילה וחצי מילה בנקודה זו גם בעת הקראת כתב האישום. הוא העלה לראשונה טענה זו רק בעת מתן עדותו וכך אילץ את המאשימה לבקש להעיד פעם נוספת את האשה, כדי להזים טענה זו של הנאשם ולכך אתיחס בעת נתוח עדותה של האשה.

 

ג.          במהלך עדותה חזרה וספרה המתלוננת על איומי הנאשם, המכות שספגה ממנו ופחדה שהנאשם יזרוק אותה מן הבית בשל היותה מאומצת (ראה לדוגמא עמוד 23 שורות 16-7).

כשנשאלה מדוע לא ספרה על מעשי הנאשם לאמא שלה השיבה:

“אם את שואלת אותי כשהייתי בגילאים עד 14 ולא חשבתי שמה שהנאשם עושה לי זה דבר רע, למה לא סיפרתי את זה לאימי אני עונה: הוא היה מאשים אותי, הוא היה מאיים עלי ואומר “אם תספרי אני לא יודע מה אני אעשה לך”, בהיותי ילדה קטנה ומאומצת חשבתי שהוא יעיף אותי מהבית, או שהוא ירביץ לי”. (עמוד 36 שורות 5-1).

 

בתשובה לשאלות נוספות בחקירה נגדית בענין פחדה מן הנאשם, אמרה:

“לשאלתך מדוע פחדתי מהנאשם כשכולם כבר ידעו – אני משיבה – בגלל שהוא אמר לי לא לספר מה שהוא עשה לי כל השנים, לא לספר מה שהוא התעלל בי והוא אמר שאם אספר שהוא לא יודע מה יעשה לי…

לשאלתך מה הנאשם עשה לי באופן מעשי שגרם לי לפחד – אני משיבה – אני ילדה מאומצת ומתי שמאיימים על ילדה מאומצת לא יודעים מה האיומים. הוא יכול לזרוק אותי מהבית ולא יהיו לי בית והורים“. (עמוד 23 שורות 14-7).

 

תמיד היה לי פחד מהבן אדם הזה. הייתי ילדה קטנה ומאיימים עליה שלא תספר ואבי היה מאיים עלי לא לספר ואם אספר הוא ירביץ לי ולכן לא רציתי לספר.

אני אומרת שמתי שמכניסים לילדה שאם היא תספר אז שלא יודעים מה יעשו לה, אז זה תמיד נמצא בראש ולכן פחדתי לספר. לא הייתי מספרת את זה אם לא היה לי גב תומך. אני סיפרתי את זה כשהיה לי גב תומך“. (עמוד 42 שורות 8-3).

 

            ד.         ימי רביעי

המתלוננת העידה שהנאשם היה חוזר בימי רביעי ממקום עבודתו בין השעות

17:00-16:30, חוץ מתקופת ה……

“ביום רביעי הנאשם לא היה חוזר מאוחר, זה לא נכון שהוא היה חוזר כל יום מאוחר בערב, היה חוזר בשעות 18:00-17:00, חוץ מזמן ה….. בימי רביעי הוא היה חוזר בשעות 17:00-16:30.

בימי רביעי הוא היה מכניס אותי לחדר, היה מוריד לי את הבגדים והיה אונס אותי.

הנאשם היה נוגע לי בכל אברי הגוף, באיבר המין שלי ואח”כ היה מכניס את איבר המין שלו באיבר המין שלי.

זה היה בשכיבה כאשר היה עושה לי את זה, כאשר אני הייתי שוכבת על המיטה.

באותן השעות בימי רביעי אמא שלי עבדה באופטיקה “…..” ולכן אבי יכול היה לעשות את זה”.

אימי עובדת כ- 10 שנים באופטיקה ….. וזאת בתשובה לשאלתך אם אימי עובדת שם מאז שאומצתי”. (עמוד 44 שורות 24-17).

            ה.         אי דיוקים בעדות המתלוננת:

בעדותה של המתלוננת נפלו אי דיוקים וסתירות קלות כמו לדוגמא כשבחקירתה הראשית אמרה שלא התכוונו ללכת למשטרה ולהתלונן נגד הנאשם ורק מששמעו שהוא לקח עורך דין כדי להראות שהיא מעלילה עליו, הלכו למשטרה (עמוד 8 שורות 2-1) בעוד שבחקירתה הנגדית אמרה כי רק אחרי שהלכה למשטרה, נודע לה שהנאשם הלך לעורך דין (עמוד 14 שורות 19-16).

ברם, אי דיוקים וסתירות אלו אינם מהותיים ואין בהם כדי לפגום במהימנותה של המתלוננת.

 

יפים לענין זה דבריו של בית המשפט העליון בע”פ 5612/92, מדינת ישראל נ’ בארי ו- 3 אח’, פד”י מח(1), 302:

“נסיון החיים מלמד שנדירים המקרים שבהם אין בתום עדות, בייחד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי דיוק, שכחה או אף התנתקות מתיאור הארועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעיתים אף מדעת – במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר הארוע עצמו…”.

 

וכן בע”פ 993/00 – אורי שלמה נ’ מדינת ישראל. תק-על 2002(3), 1111:

“… עולה מחומר הראיות שבית משפט קמא יכול היה להתרשם באופן חיובי מן המתלוננת ולאמץ את גרסתה העקבית, וגם אם נמצאו פגמים וליקויים בעדותה, רשאי היה בית המשפט לתת אמון בעדותה, על בסיס התרשמותו הכוללת מן הגרסה שהציגה… כל זאת במיוחד כאשר מדובר בעבירות מין, בהן המתלוננת נאלצת לשחזר בדיעבד ועל פני תקופה ארוכה של הליכי חקירה ומשפט, חוויה טראומתית מאין כמותה… במצב דברים זה, לא ניתן לצפות כאמור, כי עדות הקורבן תהא חפה מפגמים… ולמעשה, עדות נעדרת פגמים, היא מקרה נדיר…”

 

מקל וחומר יפים דברים אלו במקרה שלפנינו, כשלא מדובר בתיאור אפיזודה חד פעמית, אלא במעשים שהשתרעו לפי האמור בכתב האישום, לאורך תקופה ארוכה של למעלה מ- 10 שנים.

 

המתלוננת נדרשה לענות על שאלות רבות הנוגעות לאורחות חיי המשפחה, למועדים מדוייקים, וכן נתבקשה להגדיר תקופות וזמנים. פעמים רבות נשאלו השאלות תוך התעלמות מהעובדה שהמתלוננת נדרשה בעת מתן עדותה, בגיל

19-18 – לתאר דברים שחייבו אותה לחזור שנים רבות לאחור. האם ניתן לצפות מהמתלוננת כי תזכור לציין כל חריג בשגרה שבה התנהלו חייה על פני יותר מעשור שנים? האם ניתן לצפות ממנה לזכור באופן מלא ומדויק את כל הפרטים הנוגעים למקום וזמן?

 

            ו.          עדות כבושה

עובדה נוספת המחייבת התייחסות היא כבישת ספורה ותלונתה של המתלוננת

במשך שנים רבות.

מהראיות שהובאו עולה כי המתלוננת ספרה לראשונה על מעשי הנאשם לארוסה – …. – רק כשהגיעה לגיל 18 ועמדה לפני נישואין וממנו התגלגל הסיפור לאשה – האם המאמצת ואחר כך לרבנים …. ו……….. מ… והרב הראשי לישראל לשעבר מרדכי אליהו מירושלים ולאחר מכן למשטרה .

 

על עדות כבושה במקרים כגון אלה, כתב בית המשפט העליון בע”פ 5612/92 מדינת ישראל נ’ בארי ואח’, פד”י מח(1), 302:

“… אקדים ואומר כבר עתה, כי העדר תלונה לבני המשפחה, או למשטרה, תוך זמן סביר, בנסיבות של לחץ – משפחתי או חברתי (למשל בעקבות מעשים של גילוי עריות”: ראה למשל ע”פ 396/84 פיאקה נ’ מדינת ישראל, פד”י לט(1), 533, 538, בו הוגשה התלונה שנים אחרי תחילת המעשים)… היא תופעה שאינה בלתי מצויה או נדירה. שאלה דומה עלתה, לא אחת, במשפטים מן הסוג שבפנינו. בתי המשפט זנחו את הגישה, לפיה אי הגשה מיידית של תלונה, פוגעת, מיניה וביה, באמינותה של התלונה המאוחרת יותר. חקר מצבה הנפשי של הנאנסת – מסביר נסיבות כגון אלה” ראה לענין זה גם ע”פ 2930/90 מדינת ישראל נ’ פלוני (תק-על 90(3), 1053).

 

ובמקום אחר נכתב:

“… כאשר המדובר במתלוננות שהיו קורבן לעבירות מין, במרבית המקרים הן סובלות בנוסף על הפגיעה בגופן, גם מפגיעה הנותרת בנפשן, ואך טבעי הוא רצונן להמנע מהסבל הנוסף הכרוך בשחזור פרטי המקרה בפני המשטרה ובפני בית המשפט, תוך חשיפה לעיתים להתקפות מצד הנאשם וסניגורו. בית משפט זה גילה בעבר נכונות להתחשב במניעיהן של המתלוננות לכבישת תלונותיהן”.

(ראה ע”פ 185/88 מדינת ישראל נ’ משה יהלום, פד”י מג(1), 541 וכן ע”פ 7595/03 פלוני נ’ מדינת ישראל, פד”י נ”ט (1), 1, עמ’ 12 ו – 13). כמו כן ראה בענין זה ע”פ 7595/03 פלוני נ. מדינת ישראל, פ”ד נט(ו) 1 בעמוד 12 מול האות ה’ ובעמוד 13 מול האותיות א-ב).

 

            ז.          המתלוננת נשאלה שוב ושוב הן על ידי הסניגורים המלומדים בחקירתם הנגדית,

והן על ידי בית המשפט מדוע לא נקטה במעשים שיכלו למנוע מהנאשם את הגישה הקלה והנוחה אליה. כך, לדוגמא, נשאלה המתלוננת מדוע לא הלכה בכל שבת עם אמה לשיעורי התורה, וכך היתה מונעת מהנאשם להוותר עמה לבד בבית (עמוד 35), או מדוע לא השתהתה בבית הכנסת על מנת לשוב הביתה מאוחר יותר אחרי שאמה כבר היתה חוזרת משיעור התורה (עמוד 33), ומדוע לא דאגה להתחמק מהבית בימי רביעי אחה”צ, כשאמה היתה בעבודה מחוץ לבית (עמוד 46).

 

על פני הדברים נראה כי חלק מתשובותיה של המתלוננת, בלתי הגיוניות בעיניו של האדם הסביר. כך למשל, אמרה המתלוננת שדאגה לחזור מוקדם הביתה מבית הכנסת בשבתות, עקב מחויבותה להדיח את הכלים מארוחת ליל שבת, מה שמותיר בעינה את התמיהה מדוע לא דאגה להדיח את הכלים קודם (עמודים 33, 34), כן אמרה שלא הלכה לשיעורי התורה עם אמה, כי בנותיה של ……– בעלת הבית שבביתה התנהל השיעור, – לא נמנו על חברותיה (עמוד 35), ובצדק ניתן להקשות ולשאול מדוע העדיפה אינוס על פני מפגש עם בנות שאינן חברותיה?

 

בעמוד 46 שורה 19, מסרה המתלוננת הסבר לעובדה שלא ניסתה להתחמק מהנאשם דרך קבע:

“אני ידעתי שכל פעם, אם אני אצא מהבית, או אנסה להתחמק, הוא היה מחפש תירוץ כדי לתת לי סטירה, או להחטיף לי. אני והוא ידענו שאם הוא לא מקבל את הסיפוק שלו, אז בגלל זה הוא היה מחטיף לי ואמא חשבה שזה בגלל שלא גיהצתי”.

 

ניתן להקשות על הסבר זה ולומר שהאינוסים שבצע הנאשם במתלוננת, על פי תלונתה, כללו אלימות, כך שלא ברור מדוע העדיפה המתלוננת להאנס על ידי הנאשם, ולא לשלם את המחיר הנמוך יחסית של אלימות ללא אינוס.

 

אכן, הקושיות עומדות במקומן, אולם הפסיקה, השכילה להביט אל תוך נפשו של קורבן גילוי עריות שלא דרך משקפיו של האדם הבגיר והסביר והגדירה קושיות אלו כ”לא רלבנטיות”.

כך למשל בע”פ 10830/02 מדינת ישראל נ’ פלוני נח(3) 823 דן בית המשפט במקרה שבו התלוננה נערה כנגד בעלה של אחותה על מעשים מיניים שביצע בה לאורך שנים. ההגנה טענה כי התלונה אינה הגיונית, עקב כך שהמתלוננת המשיכה לבוא לדירתו של הנאשם, גם לאחר שזה עזב את הבית בו התגוררו שניהם, ובכך אפשרה את המשך המעשים. בית המשפט העליון דחה את טענות ההגנה בקובעו:

“כבר אמרנו לא אחת שאין להשקיף על התנהגותה של אישה, ובייחוד נערה צעירה שהיתה קורבן לפגיעה מינית, על פי דפוסי התנהגות המצופים ממנה משל היה מדובר במצופה מ”האדם הסביר” (ראו דברי הנשיא שמגר בע”פ 316/85 גרינוולד נ’ מדינת ישראל (5), בעמוד 577).

ככל שבוחנים את התנהגותה של המתלוננת על מנת לעמוד על מהימנותה, הרי שאין לבחון התנהגות זו לפי הגיונו ותבונתו של אדם בגיר, ולא על סמך תבונה שלאחר מעשה, אלא בהתחשב במצוקה האופיינית לקורבנות של עבירות מין במשפחה, ככלל, ובנסיבות האישיות והמשפחתיות של המתלוננת בפרט. אין להסיק כל מסקנה מכך שהמתלוננת שבה לביתו של המערער אף שאין מדובר בביתה שלה, ואף שלכאורה היתה יכולה להמנע מכך”.

 

אכן, האדם הסביר – המבוגר היה ממלט עצמו בכל דרך. האדם הסביר – המבוגר היה בוחר להדיח את הכלים מבעוד מועד, האדם הסביר – המבוגר היה מעדיף להתלוות לשיעורי התורה על מנת שלא להמצא לבד עם הנאשם בבית, האדם הסביר – המבוגר היה מעדיף לספוג סטירה ומכות על פני אינוס. האם על פי אמות מידה אלו יש לשפוט את הגיון סיפורה של המתלוננת? או שמא יש לשאול האם כך תנהג ילדה שמגיל 7 הורגלה למעשים אלו, שידעה קודם לכן טעם חיים ללא בית ולאחר מכן נסתה לשמור על שלמות המשפחה שאימצה אותה?

סביר להניח כי ילדה כזו, גם כשהיא כבר מבינה שמדובר במעשים שלא יעשו, אין בה אותה תבונה של אותו אדם סביר, לצפות מן הצד ולהחליט בשלוה, ותוך התנתקות מנסיבות חייה, מה עליה לעשות.

 

יפים לענין זה דבריו של בית המשפט העליון בע”פ 10830/02 מדינת ישראל נ’ פלוני נח(3) 823:

“במקרים רבים דוגמת המקרה שבפנינו, ההסבר לקלות הבלתי נסבלת שבה מתאפשר לבני משפחה בגירים לשוב ולכפות על קורבנותיהם הקטינים מעשים מיניים, מצוי בתנאים ובנסיבות שהמסגרת המשפחתית מספקת. החזות הנורמלית לכאורה של חיי משפחה תקינים משמשת כסות תמימה המאפשרת לבן המשפחה הבגיר לשוב ולבצע את המעשים, לעיתים במשך תקופה ארוכה, כאשר המשפחה הקרובה מנסה להדחיק מצב שעלול ליצור קרע משפחתי ולהתעלם ממנו. בנסיבות כאלה, התנהגותו של קורבן העבירה הקטין נתפסת על ידי סביבתו כ”תמוהה” דווקא כאשר הוא מנסה לחמוק מהמעשים ולשבש את השגרה המאפשרת את המשך ביצועם” (ההדגשה שלי – א’. א’.)

 

            ח.         ימי שבת

לגירסתה של המתלוננת כי בימי רביעי בשבוע היה הנאשם בבית מספיק זמן,

ללא נוכחות אשתו, שעבדה בשעות אחה”צ והיתה חוזרת הביתה בשעה 19:30 יש תימוכין בעדויותיהם של אחיה ואמה (ראה עדותו של האח בעמוד 131 שורות

27-26 ובעמוד 133 ובעדות האשה בעמוד 83-82 ובעמוד 102). לפיכך, התשובה לשאלה אם מבחינה מעשית – מבחינת הזמן – היה לנאשם די זמן לבצע את העבירות המיוחסות לו, הרי התשובה היא פשוטה וחיובית.

 

שונה הדבר לגבי ימי השבת שגם בהם אמנם נתמכת גרסתה של המתלוננת על ידי האח והאשה – האם – כי היה רווח זמן בימי שבת בבוקר שבו היו שרויים הנאשם והמתלוננת לבדם בבית, אך מדובר בטווח זמן קצר, לפעמים של 30 עד 45 דקות. לגרסת ב”כ הנאשם אי אפשר היה בטווח זמן קצר כזה להספיק לבצע במתלוננת את העבירות המיוחסות לו.

לטענה זו של הנאשם יש כביכול, הגיון מה בצדה.

ברם, לכך יש שני הסברים השוללים טענה זו:

הסבר אחד סיפקה המתלוננת עצמה בעדותה באומרה כי בימי שבת בבוקר, כאשר היה הנאשם חוזר הביתה מבית הכנסת ובזמן שאמה של המתלוננת, – למדה אצל שכנה, – היה הנאשם אונס אותה. המתלוננת הוסיפה שאם …. – אחיה – היה בבית, היה הנאשם מבקש ממנו לגשת לקרוא לאמא, נועל את דלת הכניסה לבית, והיה אונס את המתלוננת (עמוד 33 שורות 10-7).

 

ובהמשך אמרה:

“אם הוא לא היה מגיע לסיפוק המיני ואמא שלי היתה מגיעה ודופקת בדלת כי הדלת היתה נעולה, אז הנאשם היה בורח לשירותים ואני הייתי פותחת את הדלת. היא היתה מנסה לפתוח במפתח שהיה לה אבל הדלת היתה נעולה עם מפתח בצד הפנימי”. (עמוד 38 שורות 15-13).

 

 

 

ובהמשך:

“ביום שאמא הגיעה בשבת ואבי ברח לשירותים כאשר פתחתי לה את הדלת הייתי לבושה. אני לבשתי את הבגדים לפני שפתחתי את הדלת לאמא. גם אם לא הייתי שמה את התחתונים לפעמים, אמא לא היתה יודעת שאין לי תחתונים. לפעמים לא הייתי מספיקה לשים את התחתונים. הייתי פותחת את הדלת עם השמלה ובלי התחתונים. את התחתונים הייתי מחביאה מתחת לספה”. (עמוד 41 שורות 22-18).

מדבריה אלו של המתלוננת עולה שהיא היתה משתפת פעולה עם הנאשם בהסתרת היחסים האסורים ביניהם.

 

הסבר שני נשען על דבריה הנ”ל של המתלוננת ועל העובדה שלאורך שנים היא לא טרחה למנוע את מעשי הנאשם, – לפחות בימי שבת שבהם יכלה המתלוננת להתחמק מהנאשם באותו פרק זמן קצר שבו נעדרה האשה מהבית ולא עשתה כן, – וגם על העובדה שלא טרחה לגלות את מעשי הנאשם עד הגיעה לגיל 18 וסמוך לחתונתה. דברים אלו מעלים הרהורים ומחשבות שמא מעשי הנאשם במתלוננת תחילתם, בהיות המתלוננת ילדה קטנה, היו באונס ובחוסר הבנה וידיעה של המתלוננת (בשל גילה הרך) וסופם – משגדלה והיתה לנערה – מרצון.

יתכן שבמשך השנים משהיתה המתלוננת לנערה נעמו לה מעשי הנאשם, והיא חפצה בהם, (על אף שבגרה והבינה כבר שהמעשים אסורים) ולכן היא לא התחמקה מן הנאשם וגם לא טרחה לספר על מעשי הנאשם ולגלותם, עד שנאלצה לעשות כן לאחר אירוסיה וכשעמדה להינשא, מפחד שלאחר נישואיה היה מתגלה שהיא איננה בתולה.

אף שזו השערה ואפילו השערה הגיונית, אינני יכול לקבוע מסמרות בענין זה.

גם עדותה של הסבתא – ……… – שעליה אעמוד להלן יש בה כדי לתמוך במסקנה זו.

מכל מקום, גם אם פני הדברים היו כאלה, אין בהסכמתה של המתלוננת בכל השנים שהיתה ילדה קטנה ונערה רכה עד גיל 14 כדי להועיל לנאשם, מכיוון שהסכמתה בשנים אלו לאו הסכמה היא (ראה סעיף 346(א) לחוק העונשין).

 

ט.         כאמור, המתלוננת העידה במשך שש ישיבות ארוכות ומתישות ולאורך כל עדותה עמדה על גירסתה וסיפרה פרטים מביכים ואינטימיים באופן שוטף וקולח והרושם שנתקבל היה שהיא לא יכולה היתה להמציא פרטים אלו אילולא חוותה אותם.

לסיכום, המתלוננת הותירה רושם מהימן כשחלקים מעדותה נתמכו ע”י האח, והאשה. גם עדותה של הסבתא מצד האם – ……… – (להלן – הסבתא), כפי שנראה להלן, יש בה כדי לאשש את גרסת המתלוננת.

 

5.         עדות הסבתא

מעדותה של הסבתא עולה שהיא גרה ב…… ופעם בשנה נהגה לבקר בישראל והיתה מתארחת אצל בתה – …….. – אשת הנאשם.

 

הסבתא העידה על מקרה שהיתה עדה לו באחד מבקוריה בישראל, כשהמתלוננת היתה בת שלוש עשרה.

מכיוון שעדותה היתה קצרה אביא את דבריה כלשונם:

“אני מסרתי הודעה במשטרה ב- 25/3/04, וסיפרתי על אירוע שקרה לי באחד הביקורים שלי בישראל. הייתי אצלם בבית (אצל ביתי וחתני) זאת היתה שבת, אחרי הארוחה, זה היה לפני שהם אימצו את הבת השלישית, אני חושבת שזה היה  בשנת 1999. ביתי הלכה לנוח, …… הקטן היה בחדר שלו, הוא שיחק על הרצפה במשחק, הבת ….. והנאשם ישבו על הכורסא בסלון, הם ישבו מאוד צמוד אחד לשני, עם ידיים שלובות בחוזקה, ואני ישבתי מולם והייתי די מזועזעת לראות אותם קרובים די אחד לשני. אחרי 5 או 10 דקות, יצאתי והלכתי לשחק עם ….. בחדרו עם המשחק שהיה לו על הרצפה. לפני שהם התיישבו, ….. אמרה שהיא בשלוש צריכה לפגוש חברים. שיחקתי עם …., ואחרי כמה זמן הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה שלוש. בזמן ששיחקנו שמתי לב שהנאשם עבר במסדרון הלוך וחזור, כשראיתי מה השעה הלכתי להגיד ל…. שהשעה היא שלוש.

 

כשיוצאים מהפרוזדור רואים בסלון, ראיתי את הנאשם יושב עם רגליים שלובות, ראשה של ….. היה על (מצביעה על הירך), היא היתה שכובה על הספה, כל החולצה שלה היתה למעלה, החזה שלה היה חשוף וראיתי את הנאשם מלטף את החזה של …… הסתכלתי והייתי מזועזעת, הנאשם ראה שאני רואה אותם הוא הסיר מיד את היד שלו והוא דחף את …. בשביל שהיא תקום. היא קמה והלכה לחדר שלה, ואני אמרתי לנאשם לפני שהיא קמה: “מה אתה עושה לה?” והוא אמר: “כלום כלום, שום דבר”. ….. קמה והלכה לחדר שלה והנאשם קם והלך להצטרף לחדר של …. (האשה …. נקראת גם …. – א’.א’). זה מה שראיתי באותו יום. באותו רגע לא אמרתי כלום הייתי בהלם. למחרת לקחתי את הבת שלי וסיפרתי לה את מה שראיתי.” (עמוד 63 שורות 28-11).

 

לדבריה, למחרת היום ספרה על כך לבתה – ….. – וזו החליטה ללכת מיד לשאול את הרב ועל כן הלכו היא – הסבתא – בתה, והנאשם לרב …. במירון (שמדבר צרפתית) ושם סיפרה הסבתא מה שראתה.

 

“אצל הרב סיפרתי את כל מה שראיתי, הנאשם לא אמר כלום, הוא לא הכחיש, הנאשם ישב ליד הרב, הוא אמר אחרי זמן רב, אני לא יודע, אולי נמנמתי שמתי את היד שלי, אני לא יודע.” (עמוד 64 שורות 8-6).

 

לאחר מכן הוסיפה הסבתא:

“כשכל זה קרה ….. היתה בת 13 או 13 וחצי, וכפי שאמרתי זה היה לפני שמשפחת ….. אימצה את הבת הקטנה. לשאלתך מה אמרתי ל…., באותו רגע שזה קרה לא אמרתי ל…. כלום. חשבתי שהיא לא תרצה לדבר על זה, וכיוון שהיא באה כל שנה בקיץ עם אמא שלה ל…, בקיץ לקחתי אותה הצידה ושאלתי אותה, והיא תמיד אמרה לי: “לא, לא, לא קורה שום דבר.” (עמוד 64 שורות 13-9).

 

 

ולאחר מכן סיפרה עוד:

“אחרי שראיתי מה שראיתי בסלון החלטתי שאני לא יכולה להשאיר את הדברים ככה, אני ראיתי שהרב לא עשה שום דבר ואמרתי שאני חייבת לעשות משהו. לא חשבתי שאני יכולה להשאיר את הצעירה לסבול את מה שחשבתי שהיא סובלת. אני רשמתי לפני את הכתובת של אגף הרווחה, של העובדת הסוציאלית ואת מספר הטלפון ואמרתי לעצמי שכשאחזור ל… אני אראה כבר מה לעשות.”  (עמוד 64 שורות 27-23).

 

“החלטתי לטלפן לעובדת הסוציאלית בישראל, ניסיתי להתקשר פעמיים וניסיתי למצוא מישהו מדבר צרפתית, לא הצלחתי להגיע לאותו אדם וביקשתי מחברה שלי, שמדברת קצת עברית אבל לא טוב, והיא הצליחה להתקשר והיא דיברה עם העובדת הסוציאלית.

אני לא ידעתי מה קרה עם התלונה שלי, לי היה בראש שאני עשיתי מה שיכולתי בכך שדיווחתי לעובדת הסוציאלית.” (עמוד 65 שורות 15-11).

 

בחקירתה הנגדית שלא נסתרה עמדה הסבתא על כך שהיא היתה עדה למחזה שהנאשם ליטף את המתלוננת שהיתה עם חזה חשוף כפי שספרה בעדותה הראשית. עדותה של הסבתא נתמכת גם בעדויותיהן של המתלוננת (עמוד 8 שורות 28-3) וגם של האשה …. (עמוד 82 שורות 14-6), כפי שנראה להלן וכן בעדותה של העובדת הסוציאלית, …….. שאישרה את הגשת התלונה.

 

אין להעלות על הדעת שהסבתא המציאה סיפור עלילה על הנאשם לקראת המשפט מכיוון שהענין התרחש לדבריה בשנת 99 זמן רב מאוד לפני שסיפורה של המתלוננת נודע, והיא סיפרה על כך למחרת לבתה והן הלכו, כאמור לעיל, לרב …. עם הסיפור הזה והסבתא אף לא ויתרה לאחר מכן ועשתה מאמצים להביא את הענין לידיעת העובדת הסוציאלית (ראה

נ/40).

 

הסבתא הותירה  עלי רושם מהימן מאוד על אף שהודתה שהיא לא אהבה את הנאשם (עמוד 65 שורה 18).

עדותה של הסבתא מהווה נדבך נוסף לגרסת המתלוננת על מעשים שבצע בה הנאשם.

 

6.         עדות האשה – …..

            א.         האשה העידה:

“התחתנו בסוף שנת 1980, ולאחר 3 שנים של נישואין ראינו שאני לא נכנסת להריון. עשינו בדיקות ובבדיקות הסתבר שבעלי לא יכול להביא ילדים ואחרי זה היתה לנו תקופה מאוד קשה, דיברנו גם על גירושין כאפשרות ובשנת 92 אימצנו ילדים”. (עמוד 77 שורות 12-10).

 

לדבריה, היו שני צדדים לנאשם. מצד אחד היה עושה להם כיף ומצד שני הוא לא ידע להגיב לבעיות והיה מגיב בצורה חריפה ועצבנית והיה גם מכה את המתלוננת וגם את האח – …. (עמוד 78 שורות 18-15. ראה גם חקירתה הנגדית בעמוד 86 שורות 6-4, שם חזרה על הדברים בדבר המכות).

 

מעדותה עולה שכל הסיפור של מעשי הנאשם נודע לה מפי …. – שהיה אז ארוסה של המתלוננת – ולאחר מכן גם מפי המתלוננת שסיפרו לה דברים כלליים ואז הלכו היא, המתלוננת ו….. לרב …. מ… וסיפרו לו את הסיפור.

הרב …. דיבר אח”כ עם המתלוננת לבד והמליץ להם לנסוע לירושלים לרב הראשי לישראל לשעבר – מרדכי אליהו – כדי לקבל ממנו עצה. השלושה נסעו לרב אליהו בירושלים, סיפרו לו את הסיפור ו…. שאל מה לעשות? ואז הרב אליהו אמר להם לא לספר לאף אחד שום דבר לפני החתונה ואחרי החתונה להיות בקשר איתו, או עם בנו – הרב שמואל אליהו – ב… ולפוצץ את הענין.

….. התלבט ולאחר שהלך לרב שמואל אליהו ב… החליט שהוא רוצה לתהחתן והם התחתנו. לפני החתונה היתה האשה אצל הרב שמואל אליהו ב… והוכן הסכם שהנאשם יחתום עליו. בהסכם נכתב שהנאשם יתן לאשה גט ויתרחק מהמתלוננת ו….. כמו כן נתבקש לשלם סכום כסף עבור האשה וגם כדי לחתן את …. – הבן – וגם בשביל המתלוננת כי העדה חשבה שתצטרך פסיכולוג למתלוננת.

 

העדה הוסיפה כי אחרי החתונה התקשר אליה הרב שמואל אליהו מ… וסיפר שהנאשם יושב אצלו ושאל אם היא תוכל לבוא. כשבאה, הכחיש הנאשם את כל הסיפור שהיה עם המתלוננת ואז הרב הזמין גם את ….. והוא בא. הרב שאל את ……  אם הוא יוותר לנאשם אם הנאשם יתרחק מהמתלוננת וממנו ו…. ענה: שאם הנאשם יכבד את ההסכם אז הוא יוותר.

לדבריה, הנאשם לא חתם על ההסכם והענין הגיע למשטרה.

 

            ב.         עדה זו אשרה את סיפורה של הסבתא באומרה:

בחורף 99 אמי באה מ… לבקר אותי, אני זוכרת כי זה היה שישה חודשים לפני ש… הגיעה אלינו. ביום ראשון בבוקר אמי סיפרה לי שהיא ראתה בשבת את הנאשם נוגע בחזה של …… ביום ראשון בבוקר, אני מיד התקשרתי לנאשם ואמרתי לו שאני רוצה שיהיה ברור אצל רב שאנחנו מכירים שיודע גם צרפתית שגם אמא שלי תבין, הלכנו לרב …. במירון. היינו הנאשם, אני ואמי. אמא שלי סיפרה ליד הרב מה שהיא ראתה והנאשם טען שכנראה הוא לא שם לב, הוא כנראה נרדם, אמר “כנראה …. היתה לידי ואני נרדמתי ואני כנראה נגעתי ולא שמתי לב“. אני רציתי להאמין בו והאמנתי בו, אני לא חשבתי שאמי סתם המציאה סיפור והיא לא תמציא סיפור אבל לפרש את מה שראתה נטיתי לצד של הנאשם כשאמר שהוא לא שם לב. אני בתוכי לא רציתי להאמין למה שאמא שלי סיפרה, קיבלתי את ההסבר של הנאשם כי רציתי להאמין בו.” (עמוד 82 שורות 14-6).

 

בתשובה לשאלה נוספת בחקירתה הנגדית בענין זה ענתה:

שאלה: איך יכול להיות שאשה שהיא גם אמא לילדים ואשה דתית יכולה להסכים עם העובדה שתשובה סתמית “נרדמתי לכן נגעתי בחזה של הבת שלי” זה הגיוני ומסתפקים בזה?

תשובה: זה מה שהסביר הנאשם ואני האמנתי לו וגם הרב האמין לו. היה עדיף לי להאמין לו מאשר לגלות כזה דבר.

אם את שואלת אותי האם כל מה שאני אומרת היום על הנאשם ועל המעשים שעשה בהקשר של אותו מעשה בשבת ושאני מחמירה ומגדילה את המעשים שהוא עשה רק בגלל שאני באה להגן על עצמי שעצמתי את עיני ולא עשיתי שום דבר במשך השנים נוכח המעשים שיכולתי לדעת עליהם שהנאשם כביכול עשה, אני עונה: להגן על עצמי זה לשמור על החיים שלי. פה אני עושה בדיוק ההיפך, אני שברתי את כל החיים שלי וגם את החיים של הילדים שלי כשאני מספרת את הכל. אני עכשיו לבד עם שני הילדים, הרסתי את החיים שלי ושל הילדים וזה לא הגנה על עצמי בכלל.  (עמוד 107 שורות 19-10).

דבריה אלו נאמרו בהתרגשות גדולה והם מדברים בעד עצמם.

 

            ג.          בתשובה לשאלה אחרת בחקירה ראשית אמרה:

“אם את אומרת שיכולה לעלות טענה מצד הסניגוריה שבעצם כל הסיפור הזה של …. על הנאשם זה עלילה וכל זה הומצא בגלל שלא היתה בתולה, אני אומרה לך: כדי להגן על עצמה יכולה היתה למצוא סיפור יותר קל לעצמה ולי. למשל, יכולה היתה להגיד שבחור אחד תפס אותה ברחוב פעם אחת ואנס אותה.  בסיפור כזה היא לא היתה שוברת אותי, היא היתה פחות מסכנת את החתונה שלה עם …. עם סיפור כזה. היא היתה יכולה להמציא סיפור הרבה הרבה יותר קל.” (עמוד 83 שורות 16-12).

 

            ד.         בתשובה לשאלות נוספות בחקירה נגדית אמרה:

“לשאלתך למה, אחרי שהנאשם הכחיש את מה שאמרה …. לגבי זה שהוא היה אונס אותה, האמנתי ל….. ולא לנאשם, אני משיבה: … זה סיפור הכי גרוע שהיא יכולה היתה לספר לי והיא ידעה שזה ישבור אותי ואת כל המשפחה וגם שהחתן שלה לא ירצה להתחתן איתה בגלל הסיפור הזה, אני לא חשבתי לשניה אחת שזה לא נכון ואני האמנתי. זה הכי גרוע שהיא יכולה לספר כלפי עצמה ומסכנת את חיי הנישואים שלה וגם ידעה שהיא תפוצץ את המשפחה כולה.“. (עמוד 81 שורות 22-17).

 

ובמקום אחר אמרה בענין זה:

“מה האינטרס שלי לתמוך ב…. בסיפור כזה שאני בת 43 ואני שוברת את כל החיים שלי. אני צריכה להתגרש מבעלי. מה האינטרס שלי לתמוך בסיפור הזה?

אם זה לא היה נכון לא הייתי עומדת פה.” (עמוד 94 שורות 12-10).

גם דברים אלו נאמרו בהתרגשות גדולה וניכר בה שדבריה יצאו מן הלב.

 

ה.         באשר לאי נוכחותה בבית בימי רביעי ושבת אמרה העדה כי לא היתה עובדת בימי רביעי אחה”צ וחוזרת הביתה לאחר השעה 19:30. הנאשם היה חוזר מעבודתו, פרט לעונת ה… (בחודשים אוגוסט-אוקטובר), בשעות 16:30-16:00.

בשבתות היה הנאשם חוזר מבית הכנסת בערך בין השעות 10:45 ל- 11:15 וזאת ידעה מפי הנאשם עצמו והבן ….

 

“כשאני הייתי מגיעה בשבתות הביתה בשעה 12:00 או אחר כך, לפעמים …. היה בחוץ והנאשם ו……. היו בבית, לפעמים ….. גם היה בבית, לפעמים הבית היה נעול כשבפנים היו הנאשם ו…… כשאני אומרת נעול הכוונה נעול עם מפתח בפנים.” (עמוד 83 שורות 11-9).

 

האשה לא הססה להגיד את האמת גם כשהדברים לא החמיאו למתלוננת באומרה שהמתלוננת נהגה לגנוב בבית וגם מהמכולת.

 

ו.          מערכת יחסי המין של האשה עם הנאשם

בחקירתה הנגדית לא נשאלה האשה דבר וחצי דבר על מערכת יחסי המין שלה עם בעלה ועל בעיות של חוסר זיקפה ואין אונות, כפי שטען הנאשם לראשונה לאחר מכן בעת מתן עדותו.

טענת הנאשם הועלתה כאמור לראשונה רק בעת מתן עדותו. היא לא הועלתה באף אחת מן ההודעות (ת/10 ו- ת/18) שמסר במשטרה (למרות שהואשם באינוס המתלוננת ובעילתה במשך 12 שנים), ואף לא בעת הקראת כתב האישום למרות שמתבקש היה לא רק לטעון טענה זו של חוסר תשוקה ואין אונות אלא לזעוק טענה זו.

מאחר שהנאשם העלה טענות חוסר תשוקה ובעיות זיקפה רק בשלב הבאת הראיות מטעם ההגנה, בקשה ב”כ המאשימה להעיד את האשה פעם נוספת כדי להזים טענה זו של הנאשם.

 

בעדות ההזמה סיפרה האשה:

“ת. לפני שהכרתי את בעלי-הנאשם – הייתי חילונית, למרות שהורי היו צנועים ושמרנים. הוא, בעלי היה קצת דתי לא הרבה. אחרי שהכרנו והחלטנו להתחתן, אנחנו גרנו ביחד כמה חודשים לפני שהתחתנו וקיימנו יחסי מין. עכשיו אני שומעת שלנאשם היתה בעיה ביחסי מין אני רוצה להגיד שאם הייתי יודעת הייתי בודקת את זה. אני לא הרגשתי בשום בעיה ביחסי המין אף פעם. אני לא הרגשתי אף פעם בעיה ביחסי המין, עד לרגע שנפרדנו. גם ביחסים שקיימנו לפני החתונה וגם לאחר החתונה ובמהלך כל השנים.

אני רוצה לפרט שהדברים שאמרתי לא מבחינת תדירות אלא מבחינת זיקפה.”

(עמוד 298 שורות 13-7).

 

בתשובה לשאלה אחרת אמרה:

“עד ש…… ו….. הגיעו אלינו לאימוץ, הנאשם קיים איתי יחסי מין בערך שלוש עד ארבע פעמים בשבוע.

מאז שהם הגיעו התדירות של יחסי המין ירדה מאוד מהר והגיעו, בשנים האחרונות, אפילו לפעם בחודש.

אני מדגישה, לא הרגשתי שום בעיה לא בזיקפה, או בחדירה.” (עמוד 299 שורות 5-1).

 

גם כשנבדקה במרפאה הגניקולוגית בעפולה בתאריך 10/3/1987 נכתב בגליון כי תדירות יחסי המין הם 4 – 3 פעמים בשבוע וכי אין בעיות סקסולוגיות (ראה

ת/24).

בחקירתה הנגדית אמרה שנראה לה שהנאשם שהיה נוכח אמר את הדברים הנ”ל אבל היא לא בטוחה כי עברו 20 שנה.

העדה הכחישה את סיפורו של הנאשם בעדותו שהמתלוננת סיפרה כביכול בנוכחותה ובנוכחות הנאשם על אונס שעברה (ראה עמוד 301 שורה 20 ועמוד 304 שורות 21-18).

 

            ז.          סיכומו של דבר, עדה זה הותירה עלי רושם מהימן מאוד, עדותה לא נסתרה

במאומה ואני מאמין לעדותה.

 

7.         עדות האח ….

            עד זה סיפר בעדותו:

“בשבת, למשל, הייתי הולך עם אבי  הולכים בערך בשעה 09:00 לבית הכנסת וחוזרים

בשעה 11:00 11:15 והיה אומר לי לקרוא לאמא שהיתה לומדת אצל חברה שלה בבנין סמוך, שמה של החברה ….., כשהייתי יוצא מהבית הייתי שומע כל פעם את הדלת ננעלת. כשהייתי חוזר הדלת היתה נעולה והיה לוקח כמה דקות עד שהדלת היתה נפתחת.

אותו דבר היה גם בימי רביעי, אני הייתי לומד בישיבה אבל כשהייתי בחופשות בימי רביעי, כשהנאשם היה חוזר מהעבודה היה אומר לי ללכת לשחק בחוץ עם החברים שלי ואז אותו דבר, הוא היה נועל את הדלת וכשהייתי חוזר הדלת היתה נעולה.” (עמוד 131 שורות 29-23).

 

על עמדה זו חזר בחקירה נגדית (עמוד 133 שורה 6).

 

לא למותר לציין שעד זה סירב למסור הודעה במשטרה בטענה כי “מדובר באבא שלי” (ראה עמוד 133 שורה 11).

 

בהגינותו גם אמר כי זה נכון שאף פעם לא ראה שום דבר שהתרחש בין הנאשם למתלוננת בימי רביעי ושבת (עמוד 139).

 

גם עד זה הותיר רושם מהימן.

 

8.         עדותו של …….

            מעדותו של עד זה עולה התמונה הבאה:

עד זה שהינו בעלה של המתלוננת סיפר כי הוא היה הראשון שהמתלוננת סיפרה לו, כשבוע לפני החתונה באומרה:

“אבא שלי נגע בי” וכששאל אותה מה זאת אומרה השיבה: “כמו שבעל נוגע באשה”.

לדבריו, הבין מתשובות המתלוננת לשאלותיו, שהנאשם היה בועל את המתלוננת מאז היותה כבת שש.

כששאל מתי בפעם האחרונה אמרה לו “בשבת שלפני האירוסין”.

לדבריו, סיפרה לו המתלוננת שהנאשם היה מכה אותה אם היתה מתנגדת, תופסה בצואר וחונק אותה. לאחר מכן סיפרו הוא והמתלוננת את הדברים לאמא שלה ולאחר שסיפרו לה הלכו לרב ….. ב… וזה אמר להם שהוא זקן ומבוגר ואין לו כוח נפשי לטפל בדברים האלו והפנה אותם לרב הראשי לישראל לשעבר, מרדכי אליהו מירושלים.

הוא, המתלוננת ואמה נסעו לרב מרדכי אליהו. המתלוננת דיברה ולאחר מכן שאל אותו הרב אם הוא רוצה להתחתן עם המתלוננת ומשהשיב בחיוב, אמר להם הרב שיתחתנו ולאחר החתונה הוא ידאג להרחיק את הנאשם מהמתלוננת.

שלושה ימים לאחר החתונה הלכו הוא ו…. לרב שמואל אליהו ב… והרב קרא לנאשם שהגיע וישבו הוא ואשתו אצל הרב כחצי שעה. לאחר מכן קראו ל….. לחדר והרב אמר לו שהנאשם מכחיש את האשמות המיוחסות לו אך מוכן לעזוב את … ולא להטריד את המתלוננת.

“הרב אמר לי שהנאשם אמר לו שהוא מפחד שאנחנו נלך למשטרה וזאת הוא אמר לי בנוכחות הנאשם, אז הרב שמואל אליהו אמר לי שאם יכבד את התנאי הזה שהוא לא ישים את רגליו יותר ב…., אז אף אחד לא מוציא את הסיפור הזה מהחדר ואני הסכמתי.” (עמוד 153 למטה ו- 154 למעלה).

 

לאחר מכן סיפרה לו ….. שמשפחת הנאשם טוענת שהנאשם מכחיש את כל הסיפור ואמרו שילכו עם זה עד הסוף ולכן אמו של …… יצרה קשר עם עו”ד אולמן שאמרה שחייבים ללכת למשטרה וכך עשו.

 

בתשובה לשאלה בחקירה ראשית אמר:

“אם את אומרת לי שמטעם ההגנה נאמר שהכל נרקם ביחד איתי ועם …… וזאת

בעקבות ש…… אמרה לי שהיא לא בתולה, ושהחלטנו לומר את זה כדי להסביר את העובדה שהיא איננה בתולה וכן כדי להוציא מהנאשם כספים – מה אני אומר על כך – אני משיב – ….. ידעה בפירוש שלא מפריע לי אישה לא בתולה. גם נפגשתי עם נשים חוזרות בתשובה לא בתולות. גם אני חוזר בתשובה. אני לא הייתי מפנה את ….. נגד משפחתה בהמצאת עלילה לאחר שהכרתי אותה רק מספר שבועות…

אני רוצה להוסיף שההורים משני הצדדים עזרו לנו, נתנו לנו שכירות לדירה, קנו לנו רהיטים ולא חסר לנו כלום, ולא היה עולה בדעתי להעלות עלילה.” (עמוד 153 שורות

25-16).

 

למעשה עדותו של עד זה ככל שנוגעת לעבירות המיוחסות לנאשם היא עדות שמיעה ואין בה כדי להוסיף, או לגרוע מעדותם של עדי המאשימה האחרים אך ככל שהדברים נוגעים להשתלשלות העניינים של גילוי הסיפור וההליכה לרבנים, ותגובתו על כך שהוא רקם יחד עם המתלוננת עלילה נגד הנאשם, דבריו מהימנים עלי.

 

9.         עדותה של ……

            המתלוננת סיפרה בעדותה שלפני כ- 4 שנים סיפרה לחברתה הקרובה …….. שמישהו

רצה לאנוס אותה מבלי לפרט פרטים כלשהם.

………….. שהובאה כדי לאשש את טענת המתלוננת, סיפרה שהיא חברה של המתלוננת מגיל 6 וכי לפני כ- 4 שנים סיפרה לה המתלוננת שמישהו רצה לאנוס אותה ואמרה שלא תגיד מי זה והיא  – העדה, – גם לא שאלתי אותה שאלות. 

לדבריה, זו היתה השיחה היחידה בענין זה (עמוד 146).

 

בחקירתה הנגדית סיפרה העדה שהמתלוננת היתה מפחדת מהנאשם (עמוד 147)

בתשובה לשאלה נוספת בחקירה נגדית אמרה:

“…… שאלה אותי אם אני זוכרת מה שהיה לפני כמה שנים שהיא סיפרה, את זה היא אמרה לי לספר במשטרה. היא לא דיברה איתי על התוכן”. (עמוד 148 שורות 12-11).

 

עדותה של עדה זו שלא נסתרה ומהימנה עלי, יש בה כדי לחזק את אמינותה של המתלוננת, באשר לספור ששמעה ממנה לפני כ – 4 שנים.

 

10.        ראיות מטעם ההגנה

            א.         מטעם ההגנה העידו 11 עדים, מתוכם 3 מומחים רפואיים שאל עדותם

התייחסתי כבר לעיל.

משאר עדי ההגנה שנותרו, עדותו של הנאשם היא העדות המרכזית.

לעדותן של אחותו – ………… – ואמו – ……….. – שהיו מבקרות מדי פעם בפעם בבית הנאשם אין ערך ולא היה שום דבר מהותי בעדותן שיש בו כדי להשפיע על הכרעת הדין.

 

גם בעדותו של …………. – חברו של הנאשם ללימודים בחברותא שהיה נפגש עם הנאשם במועדים שונים ובלתי קבועים– אין כדי להשפיע.

 

………… שהובאה להעיד על ידי הנאשם אישרה בעדותה הקצרה ש….  – האשה – היתה באה אליה בשבתות לקיום לימוד שהיה מתחיל בשעה 09:30 עד שעה 12:15.

עדותה מהווה דווקא תמיכה לעדותה של האשה, בדבר השעות שבהן נעדרה מן הבית בימי שבת.

 

גם עדותה של ……………… מחזקת את גרסת הסבתא שהעידה כי הגישה תלונה לעובדת הסוציאלית, כנ”ל.

 

 

 

עדותם של …………… – ……  ב….. שבו עבד הנאשם ב….. ו………. – מנהל ה….. ב……… – שדברו בשבחו של הנאשם על עבודתו אין בהן כדי להוסיף דבר לגבי העבירות המיוחסות לנאשם פרט לכרטיסי הנוכחות בעבודה של הנאשם (נ/18) שהוגשו על ידי מנהל היקב שלגביהם אתייחס להלן כשאנתח את עדותו של הנאשם.

 

            ב.         עדות הנאשם

הנאשם כאמור, כפר בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום וטען כי לא היו

דברים מעולם וכל הסיפור נגדו מהווה עלילה.

זו התמונה העולה מעדותו של הנאשם:

משחלפו שנתיים לנישואיו עם ….  והם לא הצליחו להביא ילדים לאויר העולם, הם הלכו לבדיקות. בבדיקות נמצא כי הכל תקין פרט לכך שאין לנאשם זרע.

 

            ג.          יחסי מין ובעיות זיקפה

                        (1)        בנושא זה העיד הנאשם כי מהיום הראשון שהיו לו יחסים מיניים עם

אשתו היו לו בעיות בזיקפה.

בענין זה ראוי להדגיש כי האשה לא נשאלה אף שאלה בנושא זה של חוסר זיקפה, או קושי להגיע לזיקפה ואף לא באשר לתשוקה מינית – וזאת על אף חקירתה הארוכה והמייגעת.

האשה התייחסה לזה רק כשהובאה בתום ראיות ההגנה, כעדת הזמה, לאחר שהנאשם העלה טענות אלו לראשונה בעדותו.

עוד יש לציין כי באף אחת מן הבדיקות שנבדק אצל רופאים בעבר לא טען הנאשם מעולם שהוא סובל מחוסר תשוקה, או בעיות בזיקפה.

הנאשם הודה בכך בחקירתו הנגדית, במילים מפורשות באומרו:

“בכל הפעמים שהייתי אצל רופאים לא ציינתי שיש לי בעיה בתפקוד המיני”. (ראה עמוד 202 שורות 15-14).

 

לא למותר גם לציין שהנאשם לא העלה טענה זו באף אחת מהודעותיו במשטרה ואף לא בעת הקראת כתב האישום למרות שטענה זו לא רק שהיא מתבקשת אלא זועקת, אילו הטענה היתה נכונה.

 

(2)        להלן מספר תשובות תמוהות לשאלות שנשאל הנאשם בענין זה בחקירה הנגדית:

“ש. למה לא מצאת לנכון כן לציין את הבעיה של הבעיה בתפקוד המיני. אולי זה גם חלק מכך שאתם לא יכולים להביא ילדים לעולם.

ת. לא. מאחר וברגע שהייתי מגיע לסיפוק והיה נוזל, לא היתה סיבה שאני יעלה (כך!) את זה בפני הרופא. גם אשתי לא מצאה מקום לספר על כך.

ש. כמה פעמים היית מקיים בתדירות יחסים עם אשתך.

ת. פעם פעמיים בחודש ולא יותר.

ש. אבל אתה מגיע למשטרה, ואתה מואשם באינוס במשך 12 שנה אינוס תכוף של פעמיים בשבוע, אתה לא מוצא לנכון לומר את טענת ההגנה הבסיסית ביותר שאתה פיזית לא מסוגל לקיים מין בתדירות כל כך גבוהה. מדוע לא ציינת שזה לא נכון הטענה הזאת.

ת. אני אמרתי לחוקר שאני מכחיש באופן תכליתי כל טענה כזו. אמרתי לו שאני סובל ממחלה של אין אונות ואני אמרתי לו.

ש. אני מראה לך את החקירה שלך במשטרה – תפנה אותי למקום שציינת שם שאתה סובל מאין אונות.

ת. אני לא יכול להראות.” (עמוד 202 שורות 29-16).

 

“ש. אני אומרת לך שאתה מעולם לא התלוננת בפני הרופאים וגם לא אמרת במשטרה את העניין הזה מאחר וזה לא קיים וזה דבר שהמצאת כדי לטעון בבית המשפט ולומר ש……… לא צודקת ולא אומרת את האמת.

ת. זה נכון שלא סיפרתי לאף אחד מהרופאים וגם לא במשטרה שאני סובל מאין אונות.

לשאלת בית המשפט מדוע לא אמרתי במשטרה שאני סובל מאימפוטנציה, מבלי שנשאלתי על כך במפורש, אלא הייתי צריך להגיד זאת מיד כאשר האשימו אותי שאני אונס את בתי המאומצת במשך שנים, זאת היתה תשובה מתבקשת שאני אימפוטנט ואיני מסוגל, אני משיב – כי אני הגעתי פעם ראשונה למשטרה והייתי רחוק מכל הדברים האלה. ראיתי שמעיזים לשקר ולפתוח נגדי תיק במשטרה, והוא שאל אותי כל מיני שאלות זה בכלל לא עלה לעניין.

ש. שתי החקירות שלך במשטרה שתי ההודעות שגבו ממך היו חוקרים גברים, אני גם אומרת לך שבין ההודעה הראשונה – יכול להיות שאכן זה היה החקירה הראשונה ופעם ראשונה במשטרה, אבל בין ההודעה הראשונה לבין ההודעה השניה, אני אומרת לך שעבר שבוע, אתה יושב שבוע במעצר אתה יכול לומר משפט אחד לחוקר ואולי הוא יכול לעזור לך והוא שאתה אימפוטנט.

ת. אני משיב – חשבתי שאחרי כל השאלות ששאלו אותי ואמרתי שאני מכחיש ואמרתי שאני לא עשיתי דבר כזה חשבתי שזה מספיק ולא חשבתי שאני  צריך לציין שאני סובל מאימפוטנציה.” (עמוד 203 שורות 23-9). האומנם?!!

 

(3)        בתום עדות ההזמה של האשה ביקש ב”כ הנאשם להעיד את הנאשם פעם נוספת ומבוקשו ניתן לו.

            בעדותו זו אמר הנאשם דברים תמוהים שעומדים בסתירה גמורה לדברים שאמר בעדותו הקודמת.

            “ת. אני כבר עניתי, לא היתה זיקפה מההתחלה.

ש. כשאתה אומר שלא היתה זיקפה, למה אתה מתכוון.

ת. אני חוזר על התשובה, לא היתה זיקפה. לא קיימנו יחסי מין, לא היתה חדירה וגם לא היה שום נסיון לפני החתונה. אחרי החתונה אף פעם לא היתה חדירה היו רק מגעים בינינו.

ש. איך הייתם מקיימים יחסים.

ת. היו מגעים עם הדגדגן שלה כדי להביא אותה לסיפוק, איתי לא היה שום דבר. אני לא הייתי מגיע לסיפוק. אף פעם לא הייתי מגיע לסיפוק.” (עמוד 306 שורות 7-1) (הדברים סותרים לגמרי את הדברים שאמר קודם בעדותו ושצוטטו לעיל, שברגע שהיה מגיע לסיפוק והיה נוזל, לא היתה סיבה שהוא יציין בפני רופא שיש לו בעיות בתפקוד המיני) (עמוד 351 לעיל).

ובתשובה לשאלה אחרת אמר:

אני מעולם לא נבדקתי אם יש לי בעיה בתחום המיני, רק אישתי נבדקה. לפני קבלת הזרע שהיתה אישתי צריכה לקבל היתה שורה של טיפולים שהיא היתה צריכה לעבור.

ש.אתה רציני? אתה הגשת מסמכים מהדסה שאתה נבדקת, על מה אתה מדבר? מצאו שיש לך קליינפלטר ורק אח”כ אישתך פנתה לבדיקות. אתה בא עכשיו ומספר סיפורים שמהתחלה אמרת לרופאים שאותך בכלל לא יבדקו כי אתה בכלל לא מסוגל לקיים יחסי מין?

ת. המטרה בביקור בבי”ח בעפולה היתה רק לאישתי, כל הטיפול וכל ההכנה שעברה זה רק לגביה. מצידי הכל היה סגור.

 

לשאלת בית המשפט: ממתי ידעת שיש לך את מחלת הקליינפלטר?

תשובה: משנת 1984.

 

ש. אני מפנה אותך לעמוד 201 לפרטיכל שורה 9 ואני מצטטת: “תסביר אם זה באמת היה מהיום הראשון…”. בתשובה לשאלתי אמרת “במהלך הזה של יחסי המין היתה גם פליטת זרע…”. בוא תסביר לי איך זה מסתדר עם מה שאמרת עכשיו.

ת. אני בכלל לא דיברתי על זרע כי לא היה זרע. אחרי 6 חודשים אני עשיתי בדיקה ואז הבנתי שאין לי זרע. אם אני נשאל איך זה אמרתי קודם שלא עשיתי כל בדיקות לעומת דברי בפרטיכל בעמוד 201 שכן עשיתי בדיקה, אני אמרתי שאחרי 6 חודשים הלכתי להיבדק.”!!!

(עמוד 307 שורות 17-1).

           

דבריו אלו סותרים לחלוטין הן דברים שאמר בעת מתן עדותו בטרם עדות ההזמה של האשה (עמוד 202 שורה 18) והן דברים שאמר לאחר מכן.

 

            ד.         גילוי הפרשה

לדבריו, הסיפור נודע לו מהרב …………….  ב… והוא הכחיש את הדברים

בתוקף, היה בשוק והלם וקרוב להתמוטטות. לדבריו, …… איים עליו אצל הרב ואמר שידע למצוא אותו לאן שילך אך הנאשם ענה שאין לו כל כוונה לברוח והוא נשאר פה.

 

הנאשם הודה כי לא סיפר כלל, בהודעותיו במשטרה, ש…  איים עליו (ראה עמוד 208 שורות 27-26).!!!

 

עוד העיד הנאשם כי הרב אליהו הציע לסגור את הענין שלא יצא החוצה כי זה יהיה “חילול השם” גדול על הקהילה החרדית ועל קהילת …. והמתלוננת ולכן הציע לנאשם לעמוד בדרישות שלהם, ליתן גט לאשתו ופיצויים למתלוננת ובקש שיתרחק 100 ק”מ מ…… הנאשם אמר לו שהוא רוצה פסק זמן להתיעץ עם עורך דין.

כששאל את אשתו אם הוא יכול לחזור הביתה לישון לפחות, היא סרבה ופשוט זרקה אותו לרחוב.

הוא קבל חופש מהעבודה, דיבר עם בני משפחתו והלך לאחיו ב……… וזה קישר אותו לעו”ד שהציע לנתק כל קשר עם אשתו.

כשהגיע לירושלים קיבל טלפון מאישתו וחשב שהיא רוצה להפגש עמו בארבע עיניים, וסבר שיהיה בסדר והוא יחזור הביתה. לדבריו, בדיוק אז נגנב לו האוטו בירושלים ובמשטרת ירושלים אמרו לו להגיע לתחנת המשטרה ב…… והוא חשב שזה על גניבת האוטו אך כשהגיע למשטרה ב….. התברר לו שזה בגלל התלונה של המתלוננת.

 

ה.         הנאשם העיד שהמתלוננת היתה מרטיבה, גונבת, אך היחסים שלו איתה היו טובים. בחקירתו הנגדית הודה הנאשם שהמתלוננת היתה מאוד צנועה בהתנהגותה מחוץ לבית (ראה עמוד 205 שורה 21).

 

ו.          ימי רביעי ושבת

            באשר לעבודתו סיפר הנאשם כי עבד ב…. בדרך כלל משעה 07:30 עד שעה

18:00-17:00.

באשר לעבודת אישתו אישר הנאשם ש…. היתה עובדת בימי רביעי אחה”צ, וחוזרת בשעה 19:00, או יותר מאוחר.

 

כאמור, הוגשו מטעם ההגנה כרטיסי שעון הנוכחות של הנאשם במקום עבודתו

(נ/18) כדי לשכנע את בית המשפט ששעות עבודתו היו ארוכות גם בימי רביעי והוא היה חוזר הביתה מאוחר ולכן לא יכול היה לבצע את העבירות שיחסה לו המתלוננת בימי רביעי.

דא עקא, עיון בכרטיסי הנוכחות מעלה כי אכן היו ימים בהם עזב הנאשם את מקום עבודתו בימי רביעי בשעות אחה”צ המאוחרות. ברם, במקרים לא מעטים (להוציא את עונת ה…) עזב הנאשם את עבודתו בימי רביעי לפני השעה 16:00 ולכן היה סיפק בידו להגיע לבית ולשהות במחציתה של המתלוננת במשך השעות שבהן נעדרה האשה בשל עבודתה בימים אלו, כנ”ל.

 

ז.          באשר לימי שבת העיד הנאשם שכשהתפלל בבית כנסת של חב”ד בשבתות, זה היה משעה 10:00 עד שעה 12:00.

אחר כך בבית כנסת “………….” התפילה היתה מ- 09:30 עד 11:30.

“……. הייתה מסיימת את השיעור תורה עם ……. בשעה 12:00-11:45, אני תמיד כשהייתי בא בשבתות הביתה כבר הייתי רואה את אישתי בבית, זה היה כשהייתי בחב”ד.

כשהייתי בבית כנסת “………..” והייתי חוזר בשבתות בשעה 11:45-11:30 ולאחר מכן היה קידוש במשך 30-20 דקות, גם אז מצאתי את אישתי בבית. תמיד בשבתות כשחזרתי מבית הכנסת ….. היתה בבית.” (עמוד 184 שורות 26-21).

 

בהודעתו במשטרה הוא לא אמר שבשבתות אשתו תמיד היתה בבית. לשאלת בית משפט מדוע לא אמר במשטרה שבשבתות, כשהיה חוזר מבית הכנסת, אשתו תמיד היתה בבית ולכן כל הסיפור לא יכול היה לקרות, השיב שהיה בשוק ולא חשב על זה בכלל ולא באה לו לראש בכלל אפשרות כזו. (עמוד 201 שורות 3-1)???

 

בישיבה שהתקיימה לאחר מכן תקן הנאשם את הדברים באומרו: “אני רוצה לתקן, לא תמיד כפי שאמרתי בעדותי הראשית הייתי מוצא את אשתי בבית, בדרך כלל.” (עמוד 199 שורות 5-4).

 

11.          סיכום

סיכומו של דבר, עדותו של הנאשם מעלה סתירות ותמיהות קשות שיש בהן כדי לפגום באופן משמעותי במהימנותו.

 

העובדה שבאף אחת מן הבדיקות הרפואיות שנערכו לו בעבר ובאף אחת מהודעותיו במשטרה לא העלה הנאשם טענה כלשהי של חוסר זיקפה, או אין אונות והוא אף לא עשה זאת בעת הקראת כתב האישום, אלא העלה טענה זאת לראשונה רק בעת מתן עדותו, בשלב של הבאת ראיות מטעם ההגנה, יש בה כדי להצביע על כך שטענה זו משוללת בסיס.

כל שיש בפנינו היא עדותו של פרופסור פילאר ותוצאות הבדיקה שערך מהן עולה, כי בעת בצוע הבדיקה בחודש נובמבר 2005, לא היתה לנאשם זיקפה.

גם פרופסור פילאר וגם המומחים האחרים שהובאו מטעמו של הנאשם לא שללו בסופו של דבר, וגם לא יכלו לשלול, את האפשרות שבשנים קודמות היתה לנאשם זיקפה והוא יכול היה לקיים יחסי מין כאחד האדם.

 

לא למותר לחזור ולציין כי מול עדותם של מומחי ההגנה עמדה עדותה של האשה – כשהובאה כעדת הזמה, – שאמרה בצורה נחרצת שעוד לפני נישואיה עם הנאשם ובמשך כל שנות נישואיה עד שנפרדה ממנו, היתה לנאשם זיקפה ולא היו שום בעיות בענין זה.

מי יכול להעיד בענין זה טוב יותר מן האשה שנישאה לנאשם בשנת 1980 וקיימה עמו יחסי מין מאז ואף זמן קצר לפני כן.

 

עדותה מקבלת תימוכין ומשנה תוקף לאור המוצג נ/31 המסמך של הדסה ירושלים וגליון הבדיקות של המחלקה הגניקולוגית בעפולה מוצג ת/24.

כאמור, עדה זו הותירה עלי רושם מהימן מאוד ואני מעדיף את עדותה על פני עדותו של הנאשם. כמו כן אני מעדיף את עדותה על פני עדותם של המומחים פרופסור קרניאלי ופרופסור בלומנפלד, ככל שהדברים נוגעים ליכולתו של הנאשם לקיים יחסי מין ולשאלה אם הוא סבל בעבר מחוסר תשוקה, או בעיות בזיקפה.

 

מול גירסתו הכבושה של הנאשם בדבר אין אונות וחוסר זיקפה בשנים עברו, והכחשת העבירות המיוחסות לו בטענה שהעלילו עליו עלילות שווא, עומדות עדויות מומחים התלויות על בלימה, העדר תיעוד רפואי התומך בטענתו שבמשך כל השנים הוא סבל מחוסר זיקפה ואין אונות (נהפוך הוא – קיים תיעוד רפואי (ת/24) שלא היו כל בעיות ביחסי המין) וכן גירסתה של המתלוננת שקבלה תימוכין מעדויות האשה, הסבתא והאח, כמפורט לעיל.

 

קשה להעלות על הדעת שהמתלוננת ביחד עם האשה והסבתא חברו ביחד כדי להעליל עלילת שווא על הנאשם, בשל בצע כסף, כגרסת הנאשם. אילו רצתה האשה לטפול על הנאשם עלילות שווא ולפרק את המסגרת המשפחתית הרי שיכלה לעשות זאת לאחר ששמעה את ספורה של הסבתא וכל זאת התרחש, לפי עדויות הסבתא והאשה, שנים לפני שהמתלוננת הביאה לגילוי הפרשה. אז גרמה האשה בהתנהגותה לשמירת המסגרת המשפחתית על אף שהאמינה שהסבתא לא שיקרה.

הפעם כשנתגלתה מלוא הפרשה נגדשה הסאה אצל האשה שהחליטה להפרד מן

הנאשם ולהפנות הענין, ביחד עם המתלוננת, לטפול המשטרה.

 

סיכומו של דבר, המאשימה הרימה את נטל השכנוע המוטל עליה והראיות שהובאו מטעם ההגנה לא היה בהן כדי לכרסם בראיות שהובאו מטעם המאשימה ולעורר ספק שיש בו כדי לזכותו מן האישומים החמורים שיוחסו לו בכתב האישום.

 

אני מציע, איפוא, לחברותיי להרשיע את הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ככל שהדברים מתיחסים לתקופה של 10 שנים אחורה מיום הגשת כתב האישום, היינו החל מיום 8/4/1994.

 

 

 

 

סגן הנשיא, אהרן אמינוף – אב”ד

 

 

כב’ השופטת נחמה מוניץ:

אני מסכימה.

מוניץ נחמה – שופטת

 

 

 

כב’ השופטת גבריאלה (דה – ליאו) לוי:

אני מסכימה.

 

גבריאלה (דה-ליאו) לוי –  שופטת

 

 

 

 

 

 

12.        לאור כל האמור לעיל, הוחלט פה אחד להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום להוציא התקופה שקדמה ב-  10 שנים מיום הגשת כתב האישום, היינו, העבירות המיוחסות לנאשם מתקופה שלפני התאריך 8/4/1994.

 

13.        זכות ערעור תוך 45 יום.

 

 

14.        והודע לנאשם ולב”כ הצדדים.

 

 

היום כט’ בניסן, תשס”ו (27 באפריל 2006).

 

                                                                               

גבריאלה (דה-ליאו) לוי –  שופטת

 

מוניץ נחמה – שופטת

 

סגן הנשיא, אהרן אמינוף – אב”ד

 

 

 

 

 

ח.ד. 001029/04פח 054


לפסה”ד בערעור לביהמ”ש העליון 




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר